הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תבלו בסוף השבוע

"מטרונום", על חיי תיכוניסטים במשטר צ'אושסקו, מרפרר למציאות חיינו, אך זה גם סרט התבגרות שמשאיר את הצופה עם תחושת מחנק בגרון. "ג'ון וויק 4", על הקרבות האינסופיים שבו, משעמם למוות | בנימין טוביאס | 4 כוכבים, 2.5 כוכבים

את "מטרונום" הרומני, שמתאר את החיים של תיכוניסטים תחת משטר צ'אושסקו, ראיתי פעמיים. בפסטיבל הקולנוע ירושלים בקיץ, אז הוא נראה כשיעור היסטוריה מוצלח על מה שקרה בארץ רחוקה, והשבוע שוב - בהקרנת עיתונאים כמה שעות לפני הפיטורים הביריוניים של שר הביטחון גלנט ולפני שההפיכה המשטרית של נתניהו ולוין עמדה לצאת לדרך.

הפעם כמובן נפלה תחושה קודרת על היושבים באולם הקטן בסינמטק והרגשה כאילו אנחנו צופים בסרט אימה, בשילוב דוקו עכשווי. הסרט, שמתאר מה קורה כשקבוצת צעירים רומנים מתכנסת אי שם ב־1972 למסיבה שבה הם מאזינים בסתר ללהיטים של לד זפלין המשודרים בתחנת רדיו מחתרתית שנקראה "מטרונום", כללה שלל דברים שאפשר למצוא בטורי דעה בימים אלה בישראל: תחושת שחרור והתעלות של דור שחש שהוא עושה את המלחמה הקטנה שלו מול הממסד, מול תחושות לא פחות חזקות של התקרנפות, ביטול ואדישות. ובעיקר: לכך שבסוף כולם מסתגלים להכל - לאלימות, לאופורטוניזם, לצעקנות, לצורך "לחתוך הפסדים". אז נחיה תחת חצי־דיקטטורה, לא נורא, החיים נמשכים ומקסימום נכין דרכון וננסה לחלץ אותנו ואת הקרובים לנו לחו"ל — וזו תחושה רלוונטית השבוע לאנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, משמאל ומימין, שמרגישים כל אחד מצידו שממסד שיכור מכוח לוקח מהאזרח הקטן את הזכות להיות בעל סיי לעתידו.

תגידו שמדובר בהתקף פאניקה ילדותי של מבקר קולנוע שמאלני - ובעיתות כאלה, אני לא רואה סיבה שדעות פוליטיות לא יזלגו גם לתחום כתיבת התרבות - אבל האמת היא שמעבר לסעיף "הרלוונטיות העכשווית", סרט הביכורים המצויין של במאי צעיר יחסית בשם אלכסנדרו בלק - הוא פרויקט שצריכים לראות בעיקר צעירים, כי הוא נוגע בנושא גדול יותר ורלוונטי תמיד: התבגרות. "מטרונום" הוא לא רק שם התחנה, אלא כמובן רפרור למכשיר הקצב שמזכיר לכולנו דבר אחד: הזמן עובר, הכל עובר. בבסיס, זהו סרט התבגרות שמתאר את המעבר שעושה גיבורת הסרט אנה (מארה בוגרין המעולה) מנערה צנומה ו"רומנטית" כפי שהיא מתארת את עצמה בתחילה, לאישה בוגרת - בכמה מובנים. וסופו משאיר אותך עם תחושת מחנק בגרון.

"מטרונום" הוא תזכורת לכמה הקולנוע הרומני - שיש לו תדמית אליטיסטית ו"סינמטקית" אבל הוא הכל חוץ ממסובך - יודע לתת בוקס בבטן וללמד אותנו שיעורים ממדינה קרובה יחסית, שבה במשך דורות היה נראה ש"אי־אפשר אחרת" עד שהכל נגמר, והיום הכל נראה כל כך מטופש ואכזרי שלא לצורך, ואיך ההיסטוריה זוכרת את מי שאחראי למצב הזה. לתשומת לב אזרחי ישראל, והאזרח נתניהו.

ג'ון וויק 4

יש עכשיו קטע "מגניב" שמבקרי קולנוע בעולם סוף־סוף מסכימים עם הקהל לגבי "ג'ון וויק 4", הפרק הרביעי והאופראי בסדרת האקשן הבלתי נגמרת עם קיאנו ריבס. אחרי שנים של זלזול מתנשא, מבקרים חמורי סבר מצטרפים להתלהבות ומכנים את הסרט - כמעט שלוש שעות של מכות בלתי נגמרות שמתארות איך קיאנו ריבס נלחם ללא הפסקה ברחבי העולם בחיילים חסרי שם של ארגון פשע אדיר בשם "השולחן" - כ"אקשן טהור", כמעט סרט אומנויות לחימה יפני ברוחו: אין ממש עלילה, וכל קרב הוא כמו נאמבר מוזיקלי בלתי נגמר של כדורים ובעיטות.

יסלחו לי הסנובים המומרים ויסלח לי במיוחד הקהל המתלהב, אולי בצדק מבחינתו: אני עדיין משתעמם למוות מהסדרה הזו. קרבות אינסופיים זה סבבה, רק ש"וויק" כל כך רוצה מתאמץ להיות "קול" ו"ססגוני" ולתת את הקריצות שלו למערבוני הספגטי, שמה שנותר הוא בעיקר תחושת ה"באנו למילואים". ממשיכים בעוד סיקוונס אקשן ועוד אחד כי צריך, והכל מרגיש כמו משחק מחשב. כולם יורים מיליון יריות בכולם ואיש לא נפגע (חוץ מהרעים, מדי פעם) ותחושת השחיקה בריגוש מתחילה כבר בדקות הראשונות של הסרט הארוך הזה. המגה־קרב־האחרון בפריז, שנמשך בערך חצי שעה, אמנם עשוי טוב, אבל הוא לא מצדיק שעתיים לפני של סאגת אקשן שנראית עייפה וחבוטה יותר מהכוכב שלה.

לכו אם אתם אוהבים את הסאגה, אני לא. "קיל ביל" כל כך עדיף.

"מלאכת החיים", הקלאסיקה של חנוך לוין, ממשיכה להיות מדויקת להפליא גם 20 שנה אחרי מותו. זה תיאטרון מצחיק, כואב, אנושי ומעורר מחשבה מהסוג שכבר כמעט שכחנו שקיים | שי בר-יעקב | 5 כוכבים

יותר מ־20 שנה אחרי פטירתו קשה למצוא בתיאטרון הישראלי תחליף לחנוך לוין. "מלאכת החיים" הוא אחת הפסגות ביצירתו. גם אם ראינו את המחזה הזה במספר גרסאות, תמיד משמח לפגוש אותו שוב. זו המשמעות האמיתית של קלאסיקה ישראלית, תווית שבאמת מתאימה לטקסט הזה.

העלילה, כזכור, סובבת סביב לילה אחד בחייהם של יונה ולביבה פופוך, המתחיל בכך שיונה מתעורר באמצע הלילה בבהלה, ומבין פתאום שהחמיץ את חייו ושאין לו שום רצון להישאר נשוי לאישה הישנה לצידו. הוא הופך את המיטה ומעיר את לביבה, שדווקא חלמה על קניית כובע חדש, ומודיע לה שהוא עוזב. הדיאלוג ביניהם מידרדר במהירות למחוזות נמוכים ומשפילים, ונע בין ניסיונות פיוס מגושמים לסגירת חשבונות אכזרית. ברגע קריטי לאורך הלילה יפלוש לחדר אורח לא קרוי, הרווק המזדקן גונקל, שידגים לכולם שיש כאלה שהחיים שלהם הרבה יותר עלובים מאלה של הפופוכים. ביחד, הסיפור של שלושתם יבנה לנו את שירת ההחמצה הגדולה של לוין, שירה מצחיקה, עמוקה וכואבת, כי היא כל כך מדויקת ואמיתית.

הטקסט המופלא הזה הוא חומר גלם מושלם לשני שחקנים בשלים ומנוסים, שצריכים לבנות קונצ'רטו לזוגיות חמוצה ומרירה, כזו שכבר מזמן אין בה אהבה, רק שגרה. ההפקה האינטליגנטית והרגישה שהעמיד הבמאי משה קפטן על הבמה המינימליסטית המעוצבת בחוכמה שיצרו התפאורן ערן עצמון, התאורן אבי יונה בואנו ומעצב הווידיאו ארט נמרוד צין, נהנית מציוות חלומי.

יגאל נאור הוא יונה פופוך עוצמתי וחריף, מצחיק, דוחה וגם כואב – הגבר שכבר ירד מגדולתו ומביט בעיניים מפוכחות במדרון החלקלק הניצב לפניו. מולו, מיקי קם (היא מגלמת את התפקיד לסירוגין עם חנה לסלאו) מגייסת את שלל איכויותיה הרגישות כשחקנית קומית ודרמטית לתפקיד לביבה המושפלת, ובונה דמות מעוררת גיחוך וגם חמלה עמוקה. שניהם נהדרים ביחד. גם דב רייזר כובש לרגע את הבמה במונולוג שלו, כגונקל הקנאי לאושרם של אחרים. בליווי המוזיקה העדינה והיפה, שהלחין ליאור רונן, הם בונים הצגה רגישה ונפלאה, חוויה של תיאטרון מצחיק, כואב, אנושי ומעורר מחשבה מהסוג שכבר כמעט שכחנו שקיים. בראבו!

"מלון הזכוכית" של אמילי סנט ג'ון מנדל, הוא ספר מורכב ומהפנט על צעירה שהופכת לבת לווייתו של מיליארדר נכלולי, בלי לעשות יותר מדי עניין מהעובדה שהיא לא מאוהבת בו בכלל | רן בן-נון | 5 כוכבים

וינסנט נופלת מעבר לסיפון אוניית ענק בליל סערה, מנסה להתרגל להלם המים הקפואים ומוחה נודד הרחק־הרחק, אל גיל 18, כשאחיה החורג והגדול ממנה בשנה, פול, היה סטודנט לכלכלה וניסה להתאפס על עצמו בתום חודשים ארוכים במוסדות גמילה. אחרי שנכשל בלימודים, כצפוי, פול חוזר אל וינסנט בטורונטו ומחדש את ברית הילדים הדחויים שכרתו שנים רבות לפני כן. כך נפתח "מלון הזכוכית" היפהפה של אמילי סנט ג'ון מנדל, ספר מורכב, מזהיר, מהפנט, המשך ראוי למי שכתבה את "תחנה אחת־עשרה" המושלם.

אביו של פול עזב את אמו ואותו והלך עם השכנה. האב והמאהבת הביאו לעולם את וינסנט, הקרויה על שם משוררת עלומה, כך שכל חייו פול ניסה לא לשנוא אותה ולרוב גם הצליח. ב־2005 שניהם עובדים במלון הזכוכית, מבנה יפהפה על קצה אי בבריטיש קולומביה, מקום מושלם להתבודד בו אם אתה מאוד עשיר. היא ברמנית, הוא בלבוי, ושם הכל מתחיל.

הבעלים של המלון הוא ג'ונתן אלקייטיס, איש קרן הון סיכון רב מעללים, שבהמשך יתגלה כארכי־נוכל בסגנון ברני מיידוף. "תאכל זכוכית", פול כותב גרפיטי נגד ג'ונתן ומפוטר מיד, בעוד וינסנט היפה הופכת בגיל 24 לבת לווייתו של המיליארדר המבוגר ממנה בכ־30 שנה, עם אחוזה בקונטיקט וכרטיס אשראי בלתי מוגבל לשופינג במנהטן – אשת הפרס האולטימטיבית.

איך זה להיות טרופי ווייף שכזו? וינסנט אוהבת את זה, היא מתרגלת לא לחשוב על כסף, נהנית מהחיים, לא עושה עניין מכך שהיא לא מאוהבת, לא נגעלת מהסקס, אבל עדיין מרגישה קצת חוצנית. זה נמשך שלוש שנים, ומנדל טווה ברכות מחושבת את סימני האזהרה הדקיקים, קווי שבר מעודנים במרקם הזמן־חלל, שעוד יהפכו לתהומות אפלים.

לקראת סוף הספר הכל מתחבר. קצוות החוטים שמנדל פיזרה לאורך עלילה שלמה, נפגשים בשזירה עילאית לשלם מהמם ביופיו. ובעוונותינו, אנחנו כבר לא שופטים את אשת הפרס, אולי אפילו קצת מקנאים בה. 

בתוך כמה חודשים הפכו נורית גפן ודליה גוטמן בנות ה־78 לכוכבות של עולם ההסכתים הישראלי עם "באות בזמן". חכמות, כנות, מפתיעות ובעיקר מצחיקות | אסף יערי | 4.5 כוכבים

הדימוי הראשון שקופץ לראש כששומעים את הצהרות הפתיחה הנרגנות של דליה גוטמן ונורית גפן, הוא של שני הזקנים מ"החבובות", שכל הזמן מתלוננים, אבל ממשיכים לבוא להופעה, ובעצם די נהנים.

ארבעה חודשים אחרי שהשיקו את הפודקאסט "באות בזמן", בהפקת All in, גפן וגוטמן הפכו לכוכבות הבלתי צפויות של עולם ההסכתים הישראלי. מאחורי תווית הקשישות המתלוננות מסתתרות הדמויות המעניינות, החכמות, הרגישות, המנוסות והכי חשוב, כאלו שלא לוקחות את עצמן ברצינות גדולה מדי. בניגוד לחלק מהסכתי הסטנדאפיסטים בשוק, הן גם באמת מצחיקות.

נורית גפן הפכה לכוכבת טלוויזיה דווקא בגיל השלישי, וגם בגיל 78 היא יותר חצופה ונועזת מרוב הדמויות על המסך. היא כמעט לא מצנזרת דבר, גם לא כשהיא מדברת על בעלה לשעבר, יהונתן, על ילדיה, אביב ושירה, על חוויות רפואיות או על סקס. 

בת גילה דליה גוטמן עשתה קריירה מפוארת מאחורי הקלעים, כמפיקה ועורכת ברשות השידור, אבל גם בחזית, מול המיקרופון, היא לא נחבאת אל הכלים.

בימים אלה הפודקאסט נוגע גם באקטואליה, בהפיכה המשטרית, במחאה, במצב התקשורת. הדעות של השתיים לא מפתיעות, אבל גם דברים לא קלים נאמרים בלי שנאה ובלי זדון. רוב ההסכת הוא שיחה אישית, לפעמים אישית מאוד, על החיים עצמם – קניות, אירוח, יחסים משפחתיים, טיפולי שיניים וחזיות.

כוח־העל של גפן וגוטמן הוא לדבר בגילוי לב על נושאים אישיים מאוד, מיחסיה של גפן עם הגרוש והילדים, ועד ההתייחסות של גוטמן לסרט שעשתה בתה, נועה, על אביה, יעקב שבתאי, שנפטר כשהייתה בת שמונה חודשים בלבד. על חלק מהנושאים שעולים לדיון פומבי, היינו מתקשים לשוחח אפילו עם עצמנו.

גם הטבעיות שבה השיחה עוברת מהנושאים "הכבדים" לדיון מצחיק על הענקת עציץ כמתנה ("אסור בהחלט") או על הפקקים בדרך לליל הסדר, ממש מקסימה. ועוד לא הזכרנו את הכימיה שהולכת ומשתפרת מפרק לפרק ואת השפה העשירה והצבעונית של המגישות. יש בפודקאסט פינה על סלנג של צעירים, וגם היא במפתיע ממש לא קרינג'ית כמצופה, אולי כי הן פשוט כל כך חביבות ואמיתיות. 

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/0IiorTaHlRLH6ktFpHsziA

הפרק האחרון

https://open.spotify.com/episode/6iHwpPsbESZp0jrcWGbaWl

ההרהורים של רונה קינן על עיר מגוריה בתקופת הקורונה הפכו לאסופת שירים באלבום "עיר בלי געגוע", שהם בעצם געגוע לפינות האהובות עליה בכרך | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

הקורונה מאחורינו, אבל אלבומים שהחלו להיכתב בה ממשיכם לצאת. עכשיו מגיע עוד אחד, מוצלח במיוחד: "עיר בלי געגוע" של רונה קינן. נדמה שלא רק הזמן שהמגפה פינתה לקינן ביומן ההופעות איפשר את יצירתו. גם לבידוד הביתי הכפוי דאז, שגרם לאנשים להיזכר בימים שבהם היה מותר להם להלך ברחובות עירם כרצונם, היה משקל בהולדתו.

קינן היא מהמוזיקאיות האמיצות שלא חוששת לדבר על הנושאים שמחלקים את הארץ, אך "עיר בלי געגוע" הוא אלבום שעוסק במוניציפאלי. במבט־על אפשר לראות בחלק מהשירים החדשים והיפים האלו של קינן מעין חומר רקע לכתבת מגזין במוסף כלכלי, שעוסקת בתמורות שעברה העיר העברית הראשונה ובשינויים בהרכב תושביה.

קינן משוטטת ברחובות ובמעמקי זיכרונה ומתעכבת על כמה מתחנות חייה בעיר. ב"הדירה בגאולה" היא משחזרת שיחה בבית קפה, שבה בין דיבור עכשווי על הילדים ומרוץ החיים עולה פסקול הילדות ("פעם היינו אתה ואני שני זאבים אבודים / היינו הולכים ברחובות ושרים: 'אל תעזבי את תל־אביב'"). היחס בין האז לעכשיו חוזר גם ב"לא חזרתי לעשן", שבו הזמרת מצהירה "אני תוצר לוואי מפונק של שפע".

ב"אמצע אוגוסט, בוגרשוב, עכשיו" קינן מנתחת את היכולות הפיננסיות של תושבי תל־אביב ("עכשיו, גורי ההייטק כבר שבים מן המשרד / על קורקינט ירוק"), ומסבירה לבנה בר־המזל שנולד בעיר היקרה בעולם שהוא בין המעטים שגם יזכו להתבגר בה, כי "יש לך נדל"ן / מהימים שסבא וסבתא שלך / יכלו לקנות מעט עתיד בזיעת אפם".

ההאזנה לטיולים בזמן ובמקום של קינן — ורבים מהשירים פה הם געגוע לפינות אהובות עליה בכרך (שכולן ממוקמות במה שמוגדר "לב העיר") — דומה לדפדוף באלבום תמונות ישן, שבו כל פריים מקפל מאחוריו סיפור חיים.

"עיר בלי געגוע" הוא הישג טקסטואלי של קינן ומאמץ מוזיקלי יפה, עם ארומה צרפתית קלה (בהפקה היפה שלה ושל אורי קוטנר), שתרמו לו שלל אורחים: אלון עדר (ב"סנה שלא בוער"), יזהר אשדות המלווה אותה מראשית דרכה, עדי רנרט עם הפסנתר החשמלי החם, ערן ויץ בגיטרות ועוד רבים. 

https://open.spotify.com/album/7HvjcuKSfxWV0o34uXvxMj