בני חורין

"שבי, שבי, את חייבת לראות את הסרטים שצילמנו כשהיינו באי", אומרים אריק ואפרת רוזנטל, או כמו שתמצאו אותם בחיפוש בגוגל: "המשפחה הישראלית שנתקעה בקופנגן". אין כמעט בית בישראל שהסיפור ההרפתקני שלהם לא הגיע אליו, ועכשיו, בסלון הדירה השכורה והיחסית ריקה שלהם בגבעתיים, על מסך הטלוויזיה הם וילדיהם מחויכים בבגדי ים, בתוך נוף של עצי קוקוס, חופים זהובים, ים תכול וכל מה שמשלים לכם בתודעה את גלוית גן העדן הטרופי.

אנחנו נפגשים כשהם נמצאים פה להפוגה שנמשכה שנה, אחרי שהגיעו בפסח שעבר, כשאפרת הייתה בהיריון. בתם נאיה נולדה לפני ארבעה חודשים, ובעוד כמה שבועות הם מתכוונים לחזור לחיי הנדודים המשפחתיים, הפעם גם עם תינוקת. אז רגע לפני שהמזוודות ארוזות, הם מספרים איך הכל התחיל, איך שורדים כלכלית, איך מסתדרים עם הילדים בחיי נדודים ללא מסגרת קבועה, מה היעדים הבאים ועל ההתעניינות בהם מצד ממשלות בעולם שמציעות להתארח אצלן כדי שיפרסמו את אתרי התיירות במדינה.

"כמה שנים לפני הקורונה הבנתי שאני לא חי נכון והתחלתי לשאול את עצמי מה התכלית של החיים האלה, ואיך ממשיכים לקום בכל בוקר לאותה שגרה. אבל לא בקטע אובדני, אלא בשאלה לאן זה מוביל", מספר רוזנטל. "היו לי חיים נפלאים. הייתי הולך ברגל לעבודה, נמצא קרוב לבית ולילדים, אז מה חסר?".

"ואני בכלל לא רציתי לנסוע", אומרת אפרת. "כשאריק התחיל לדבר על חלום הנסיעות שלו, עניתי לו שאני חיה את החלום שלי פה, בישראל. יש לנו משפחה מקסימה, שכונה נהדרת על הפארק, בתי ספר טובים, עבודות טובות – אני מנהלת משאבי אנוש בחברת ביטוח גדולה ואריק איש תקשורת. הרגשתי מוערכת ומסופקת ולא דמיינתי שאני עוזבת את כל זה".

אפרת ואריק רוזנטל. "הפכנו לבני זוג ולהורים טובים יותר"

אריק: "אבל כל יום נראה כמו קודמו, החיים בלופ, ובעיקר אנחנו סביב העבודה, בקושי מספיקים לראות את הילדים, ועוד שנה ועוד שנה".

אפרת: "אני זוכרת את עצמי אוכלת על המחשב, רצה כל היום מהעבודה לגן ומתחלקים בימים, חוזרים הביתה וממשיכים לעבוד וככה שנים, ואז גם מגיע השלב שצריך לטפל בהורים חולים".

אריק: "ואנשים אומרים 'איך הזמן עובר מהר', ואני קולט שלא הזמן עובר, אלא החיים שלנו עוברים. ואני זוכר את הרגע שבו אני עוצר ומבין שמחר גם אצלנו בדלת יכול לדפוק פיגוע, או מוות ממחלה, ומה עשיתי עד עכשיו חוץ מלרדוף אחרי עצמי?"

ואז הוא מבין סופית שאין מצב שהוא ממשיך לחיות ככה, ומודיע לאפרת שהחליט לעזוב הכל ולסכן הכל. אפרת: "הרעיון שלו נראה לי הזוי ומופרך. חייתי בתוך מסגרת שמרנית והיה לי טוב בתוכה. לא היה דבר כזה שהילדים יפספסו שיעור או שאפספס יום בעבודה. חשבתי שזה שיגעון חולף. אבל זה לא עבר אלא התגבר. הוא לא הפסיק לדבר על זה ולא הייתה משם דרך חזרה. זו הייתה תקופה של פיצוץ בבית, ואני רק רציתי להיעלם, כי זיהיתי את הבעת הפנים והטון שלו עוד לפני שהוא שוב היה מתחיל לשווק לי את חלום ה'לעזוב הכל ולנסוע'".

לגור בתוך הנופים הקסומים. "חיינו חיים בריאים במקום שאין בו קורונה אלא שקיעות וים ושלוות נפש"

אריק: "כל יום שדיברתי היה מבחינתי עוד צעד לעבר החלום".

אפרת: "ומבחינתי זה היה איום שאתה הולך לפרק את הבית, לסכן אותנו ולעשות מעשה חסר אחריות, עד כדי כך שהתחלתי לחשוב איך אנחנו מוצאים פתרון לדבר הזה".

שהוא ייסע לבד?

שניהם ביחד: "לא".

.

אריק: "החלום לא היה לנסוע לבד אלא כמשפחה, לחוות חוויות".

אפרת: "קיוויתי שהוא יסתפק בנסיעות של חודש־חודשיים כהרפתקה".

אחד הדברים שהטו את הכף לטובת היציאה למסע הייתה העובדה שבתוך כמה שנים אפרת איבדה את אמה, שנלחמה במשך שבע שנים במחלת הסרטן, ואריק איבד את הוריו, שגם הם נפטרו מהמחלה. "תוך ארבע שנים איבדנו את כולם, ואני מתחילה להתקרב למה שאריק אומר, שאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. יש לנו נטייה לחשוב שנספיק הכל, אבל זה לא ככה".

אריק: "יש שאלה שאני שואל בהרצאות שלי: 'אם היו אומרים לך היום שנותרו לך עשר שנים לחיות, האם היית משנה משהו בחיים שלך?'. ורוב בני האדם אומרים שברור שהיו משנים הרבה מאוד".

צילום: משפחת רוזנטל

אבל כל המכות לא הספיקו ובני הזוג היו צריכים לקבל עוד כמה איתותים כדי לצאת לדרך. אפרת, שנכנסה להיריון שכל כך רצתה, עברה הפלה, ובעקבות רצף הקשיים איבדה את הקול ולא הצליחה לדבר במשך כמה חודשים. "לא הצלחתי לנהל ישיבות צוות, לא לנהל שיחות עם העובדים, ואני מתחילה להבין שאולי החלום של אריק לא כזה הזוי, ואני אומרת לו: 'בסדר, אני באה איתך לאן שאתה רוצה'".

ואז מתחיל מרתון. צריך לארוז את מעט הדברים שהם רוצים לקחת איתם, את השאר למכור או לתרום, לאחסן כמה ארגזים של אלבומים וספרים - וזהו. הרוזנטלים נשארים בלי שום דבר שמקרקע אותם ועולים על המטוס לעבר החלום של אריק. כשהשניים הוציאו לבסוף את הילדים מהמסגרות, עזבו את המשרדים וארזו רק מה שהכרחי להרפתקה המשפחתית, אופק היה בן עשר, ליעד בן חמש וחצי ואור בן שלוש וחצי. לפני ארבעה חודשים הצטרפה, כאמור, נאיה, שפירוש שמה הוא "תפילה לאלוהים".

אז התפילה של אריק התגשמה.

אריק: "וגם התפילה של אפרת, היא ילדה בגיל 44 וחצי. התחילה התקופה הכי מדהימה בחיים שלנו".

בבית בגבעתיים עם התינוקת החדשה נאיה. "אמא ואבא ירצו שאעשה בגרויות וצבא, אז אני רוצה להמשיך את החוויה כל עוד אפשר" | צילום: עוז מועלם

אפרת: "היריון נוסף היה החלום שלי, ובדיעבד, הצלחתי להגשים אותו רק בזכות שנסענו. כל הסטרס של היום־יום בישראל התפוגג והגוף שלי הצליח להחזיק היריון", היא אומרת בדמעות.

אריק: "כשנסענו היא לקחה חל"ת של שלושה חודשים".

לחיות מ־3,000 שקל לחודש

למסע הם יצאו בספטמבר 2019. אפרת: "הגענו לתאילנד וגרנו על החוף במקום לא מתויר במחירי רצפה, בווילה על הים בקופנגן מול חוף עוצר נשימה, בריזורט עם בריכה, והכל ב־3,000 שקל לחודש כולל הכל".

.

חצי שנה לאחר מכן פרצה הקורונה והם קיבלו החלטה אמיצה להישאר בתאילנד. אפרת ואריק העלו לרשת סרטון שמראה את חיי המשפחה באביב 2020 באי טרופי, כאשר כל העולם נסגר והם חופשיים. התיעוד התפוצץ עם עשרות אלפי תגובות ועוקבים, והם פתחו דף פייסבוק בשם OLO — Only Live Once, שזה גם ראשי התיבות של שמות ילדיהם: אופק, ליעד, אור (נאיה עוד לא נולדה אז), והמשיכו להעלות סרטוני גן עדן שתפסו גם את עיניהם של אנשי משרד התיירות התאילנדי, שהציעו להם להיות שגרירי התיירות לתאילנד ולהראות לעולם שהיא בטוחה לטיולים בזמן שמדינות אחרות בסגרים. עד כדי כך המשימה שלהם הצליחה, שבזכותם, כך דווח להם, ברגע שנפתחו השמיים, התיירות מישראל הייתה השנייה בכמות התיירים שהגיעו לתאילנד, אחרי ארצות־הברית.

"זה היה מטורף. העולם סגור ומסוגר ואנחנו, בחסות משרד התיירות של תאילנד, התחלנו לטייל לריזורטים הכי שווים. אפרת כתבה את החוויות והתגלתה כקוסמת מילים שמשנה חיים של אנשים. אנשים כתבו לנו שעצרו הכל והתחילו לחשוב על החיים שלהם בעקבות מה שאפרת מפרסמת".

אפרת: "מה שבהתחלה לא רציתי לצאת אליו, התגלה בדיעבד כמסע פנימי משמעותי שנגע במקומות עמוקים, כי חשפתי את כל הלב, וזה התרחב להרבה יותר מאשר מסע של משפחה. גם כי היינו רחוקים מהבית, עטופים בתחושת זרות, שקילפה מאיתנו מסכות של מה יגידו, איפשרה לנו להיות הכי פתוחים. כתבתי את מה שלאנשים היה קשה לבטא בקול".

אריק: "בזכותנו אנשים הבינו שהם 'מתקתקים את הילדים' ולא חיים אותם, מקדישים את הזמן לקריירה, לאנשים זרים במקומות העבודה ופוחדים להגשים חלומות. גרמנו לאנשים להבין שגם כשנופל עליך משהו, מספיק שתזוז פיזית או במחשבות, וזה יעזור לך לברוא חיים אחרים. הראינו איך במציאות של סגרים ודיכאון ומגפה לקחנו את החיים שלנו למקום אחר לגמרי באי טרופי בשיא השלווה והאושר".

.

אפרת: "ויחד עם הילדים חיינו חיים בריאים במקום שאין בו קורונה, אלא שקיעות וים ושלוות נפש".

אריק: "ודיברנו עם העוקבים שלנו על התמודדויות עם פחדים ועם אומץ, והתגובות שקיבלנו זה שאנחנו מגשימים חלום שרבים לא מעיזים להגשים".

אפרת: "גילינו שכמעט כל בן אדם חולם לצאת למסע משפחתי מטורף ולחוות חוויות, והיו גם מי שקיבלו מאיתנו אומץ לצאת למסע כזה".

איך התפרנסתם?

אפרת: "אריק עובד כל הזמן מרחוק עם המחשב ובווטסאפ, וכשכל העולם עבר אחרי זה לזומים, כבר לא היינו עוף מוזר".

אריק: "הפחד הגדול שלי היה סביב הפרנסה, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא להתפרנס, וחששתי האם לקוחות ימשיכו לשלם כשאני מסתובב בעולם, ואיך מגייסים לקוחות חדשים. אבל מהרגע שיצאנו למסע המשרד התחיל לנסוק, כי הלקוחות ייחסו לי כל כך הרבה ערכים של אומץ ויצירתיות ופריצת גבולות. ואני אומר: ככה חלמתי את זה, להתפרנס מול ים עוצר נשימה, הילדים איתנו, שעות העבודה מסתדרות בול".

אפרת: "כי כשמגיעה שעת צהריים בתאילנד וכבר היה לנו חצי יום של שלווה, רק אז מתחיל יום העבודה בישראל. והחיים טובים ורגועים, והטבע מחלחל אלינו, עצי הקוקוס ומטעי הבננה והנצנצים של הים, וזה הופך אותנו לבני זוג ולהורים טובים יותר, ולאנשים שגילו את החיים הפשוטים באי כפרי עם חול וים ובלי מדרכות וקניונים".

אריק: "והבנו שיש לנו הכל, כי כל מה שצריך זה להיות בריאים ומאושרים בחלקנו".

אפרת: "אני עוברת תהליך של מסע פנימי עם מדיטציה, יוגה, כתיבה שמאפשרת לי להתחבר לעצמי, וכולנו אוכלים יותר בריא ונרגעים, ואני מגיעה לשלב שבו טוב לי עם החיים שלי ועם המשפחה שלי ומשחררת ומפסיקה לרדוף אחרי מה שלא השגתי".

ואז, כשהיא משחררת, החלום הכי גדול של אפרת מתגשם והיא נכנסת להיריון. "בוקר אחד יצאתי לרוץ בג'ונגל ואני חוזרת עם השייק הטרופי, ואריק מסתכל החוצה על עצי הקוקוס מול הים ואומר לי: 'את יודעת, החלומות שלנו לא סותרים, אני רואה אותה, את נאיה שלנו, רצה כאן יחפה על החוף'" (כולם דומעים ואפרת קמה מהכורסה והולכת להתרפק על אריק שיושב על הספה).

אפרת: "ואני עולה ומחבקת אותו ומרגישה באותו רגע שיש לי את כל מה שרציתי שיקרה, ושנאיה תגיע".

לא רק התמונות והסרטים של המשפחה בים או בבריכה, על החוף או בחצר הווילה שנושקת לקו המים פיתו את הגולשים. גם הכתיבה האישית והכנה של אפרת. עכשיו היא אוספת את כל מה שכתבה לספר שהיא חולמת להוציא לאור. "לא מיסחרנו את הבלוג, אין בו פרסומות או קוד קופון, וגם לא התפרנסנו ממנו", היא אומרת. "ענינו לכל השאלות ששאלו אותנו – על איך עושים את זה, על אומץ ופחד ואיך נרשמים לבית ספר ומוציאים ויזה, ומיד כשהשמיים נפתחים אנחנו רואים קהילה ישראלית גדולה שעוברת דרך הדף שלנו ומגיעה לקופנגן ולפוקט, שגם בה חיינו קצת, ומגיעה גם הזמנה לצאת לאפריקה, שאנחנו עכשיו שוקלים אותה".

והיום אתם כן ממסחרים?

"אנחנו עוד לא במקום הזה. יש לנו כוונה אמיתית שהדף שלנו יישאר אותנטי ובעל ערך עבור משפחות מטיילות, עבור הגשמת חלומות ואומץ. ואולי זה הייעוד שלנו, להשפיע על אנשים להגשים חלומות ולהתמודד עם פחדים. לכן חשוב לנו שלא להפוך לפלטפורמת קוד קופון והנחות, אבל כן, אנחנו בקשר עם מדינות וסוכנויות שרוצות שנעשה איתן את מה שעשינו עד עכשיו".

חיים מסודרים

המסע של הרוזנטלים, שנמשך שלוש שנים, החל בצפון תאילנד, בצ'אנג מאי ובפאי, והחלק הראשון שלו הוקדש להתאקלמות הרחק מהבית באורח חיים שפתאום מאלץ אותם לחיות יחד כמשפחה באופן אינטנסיבי 24/7. משם המשיכו לוייטנאם, שבה טיילו מצפון לדרום במשך חודש וחצי, וחזרו לתאילנד. "כל הזמן מדברים איתנו על מדינות עולם שלישי, אבל הגענו למקום שהיה בו הכל: נופים מדהימים, אוכל טעים, שירותי בריאות, רוגע ושלווה", הם אומרים. עכשיו התחיל להיות להם טוב כמשפחה, והם גם התחילו לבסס חינוך ביתי לילדים.

אריק: "כשיצאנו לדרך אפרת אמרה, 'נוסעים לשלושה חודשים, אולי חצי שנה, ואין סיכוי שליעד לא עולה לכיתה א''. גם אופק, שהוא מאוד רציני, אמר לי: 'אבא, ליעד יהיה חייב לעלות לכיתה א''. אבל אחרי שהם התחילו ללמוד בחינוך ביתי, שאלתי את אופק: 'נו, אתה חושב שצריך שליעד יעלה לכיתה א'?' והוא ענה לי: 'בטח, רק לא אמרתי באיזו מדינה'. כשאומרים משפחה שיוצאת למסע, אנשים מדמיינים שאנטי־באנטי משוגע וחסר אחריות, בלי דגש על חינוך ושגרה, וזה לא ככה. פיתחנו שגרה, לימדנו את הילדים לכתוב אותיות ומספרים על החול בים, ובזמן שבארץ סגר והילדים לא הולכים לבית הספר, הילדים שלנו מסיימים את חוברות הלימוד שנתיים קדימה, ולומדים אנגלית בשיחות עם תיירים ומקומיים, ולומדים על טבע וכלכלה ומטבעות וארצות ותרבויות. אופק לומד מיוטיוב איך לתכנת, לערוך וידיאו, לקודד, לצלם, והופך להיות הצלם והעורך של הסרטונים שאנחנו מעלים לרשת, וליעד, שפחדנו שלא יתחיל כיתה א', כבר מדבר אנגלית שוטפת ומתחיל ללמוד בבית ספר בריטי בינלאומי לפי תוכנית לימודים של קיימברידג', שכוללת אקולוגיה ותרומה לסביבה, והילדים פורחים ועפים, וזה קורה בטבע של קופנגן עם עצי קוקוס. וכל עשרות אלפי העוקבים רואים את הדבר הזה וגם רואים שהחיים שלנו מאוד מסודרים, עם שירותי בריאות, וגם טיפול פרטי כשצריך. למשל, כשליעד שבר את היד והיה חייב לעבור ניתוח, או כשפתח את הראש והטיסו אותו לבנגקוק ושם הוא עובר ניתוח ברמה הכי גבוהה".

אבל צריך הרבה כסף בשביל זה. זאת רפואה לעשירים.

אריק: "כל כך לא נכון, בטח בתקופת הקורונה, ולמרות זאת, זו התגובה הכי נפוצה שאנחנו מקבלים".

אפרת: "אם כבר, אז צריך הרבה כסף כדי לחיות בישראל. חשבנו שנפגוש רק הייטקיסטים שעובדים מרחוק, אבל גילינו נוודים דיגיטליים, סופרים, צלמים, פסיכולוגים, מנהלי שיווק, מטפלים, מנהלי משאבי אנוש, יועצים חינוכיים, וכולם בחרו לעבוד מרחוק".

כשאפרת נכנסה להיריון, המשפחה הייתה צריכה להתחיל לחשוב על חזרה זמנית ארצה לטובת הלידה הצפויה. הם הגיעו בפסח שעבר כדי לעבור פה את מעקב ההיריון ואת הלידה. עכשיו נאיה הקטנה ישנה בשלווה בחדר הסמוך והילדים הגדולים מתחילים לאט־לאט לחזור מבית הספר. אריק מוציא מהתנור תבנית של לחמניות שוקולד שאפה עבורם, ואפרת חותכת פירות טריים.

אז מה היעדים הבאים?

אפרת, צוחקת: "נצא בעקבות שבעת פלאי תבל".

אריק: "בא לנו הכל".

אפרת: "אוסטרליה, ניו־זילנד, הודו, אפריקה".

אופק נכנס לסלון ואני שואלת האם טוב לו בנסיעות. "מאוד", הוא אומר. "אני יודע שאמא ואבא ירצו שאעשה את הבגרויות בארץ וכמובן צבא, אז אני רוצה להמשיך את החוויה הזו כל עוד אפשר".

והחברים בארץ? אתה לא מתגעגע?

"כן, ואני מקווה שנשמור על קשר. אבל אני רוצה לצאת למסע שוב".

אפרת: "אנחנו מדברים בבית שפה של הגשמת חלומות ואומרים שאבא הגשים את החלום הכי גדול שלו. הילדים מבינים שהחיים נועדו כדי להגשים חלומות ושאין שום פחד שיעצור אותם. זו מתנת חיים שהלוואי שלי הייתה אותה בילדות".

עכשיו את כותבת על זה ספר, ואריק מרצה על זה.

אריק: "כשחזרנו לארץ פירסמתי פוסט שאני מרצה על המסע שלנו, והמחיר היה 70 שקל לאדם. תוך שעתיים נמכרו כל המקומות באולם תיאטרון של 300 איש, וכשגם המועד הבא התמלא, היינו בשוק. עד היום העברתי 8־9 הרצאות ועצרתי רק כי הלידה התקרבה".

הוא הוסיף לארסנל שלו עוד כלי – קורס מנטורים למנהלים. היום הוא בעלים ומנכ"ל משותף בחברה לייעוץ תקשורת, אסטרטגיה ויחסי ציבור. אריק: "אפרת ואני לקחנו את כל הדבר הזה שנקרא ניהול שינוי, והבנו שלעשות שינוי בחיים זו תורה שלמה שנחקרה לעומק. אנשים הכי פוחדים משינויים ומעדיפים להישאר גם במקום שלא טוב להם בו, כי זה המקום המוכר. אני היום יכול לקחת כל אדם ולהעביר אותו שינוי, כי אני מבין היום איך עושים שינוי ואיך מנהלים אותו".

זה לא אומר שלשניהם אין חששות לקראת המסע הבא שייצאו אליו בקרוב, הם עדיין מתלבטים לאן. "ברור שיש פחדים, אפילו בווליום יותר גבוה מאשר בעבר, כי אנחנו עם תינוקת ומתבגר. השאלה היא מה עושים עם הפחדים".

אפרת: "זה לא שאני לא פוחדת, אני עדיין פוחדת שיקרה לנו משהו, אבל אני עוד יותר פוחדת שלא יקרה לנו כלום כל החיים".