"במדרגהה־75 שלי לשמיים, כבר מותר לי לנוח"
רק לפני חודשיים, בראיון שהעניקל־" 7 ימים", דיבר יהונתן גפן בפתיחות: על הכישרון המשפחתי ("זה כמו יתוש שעוקץ אותךכשאתה תינוק. לא כואב אבל מגרד לפעמים"), על הרגע ההוא בפריז שבו נולד הכבש השישה עשר ("בביסטרו מתחת למלון פגשתי את האיש הירוק"), על הלם הקרב אחרי המלחמה ההיא ("ירדתי כחייל מרמת הגולן אחרי הקרב המזוויע בתל פאחר לדיכאון קיומי"), וגם על המחאה נגד המהפכה המשפטית שריגשה אותו ונסכה בו תקווה ("אני מוחה ובוכה, אבל בטוח שננצח") ואפילו שיתף במחשבות על המוות– שנדמה כי ידע שמתקרב
אי־אפשר ללמוד לכתוב", אמר יהונתן גפן בראיון האחרון שהעניק בחייו. אלו היו סדרת שיחות שערכנו ושפורסמה במוסף "7 ימים" לפני קצת יותר מחודשיים. "נולדים ככה. וזה גם קצת גנטי. סבתא דבורה כתבה סיפורים ברוסית עוד כשהייתה באוקראינה. אמא כתבה נפלא אבל פחדה לפרסם. דודי זוריק דיין (אבא של עוזי), שהיה בקושי בן 18 כשנהרג במלחמת השחרור בקרב על רמת יוחנן, כתב שירים מעודנים ונפלאים, בעיקר על אהבה. גם שלושת ילדיי הם כותבים ואמנים משובחים. כישרון הוא תמיד מפתיע, ובדרך כלל אתה לא בוחר בו אלא הוא בוחר בך. וכישרון לא לומדים אלא עם זה נולדים. זה כאילו יתוש שעוקץ אותך בעדינות כשאתה תינוק, וזה לא כואב, אבל מגרד לפעמים".
איך הייתה ההתחלה של "הכבש השישה עשר"?
"גרתי במלון עלוב עם חצי כוכב בלה־האל בפריז, רובע הזונות והמטורפים, וסיימתי את הספר כעבור שבוע".
זה מהר. ומה היה השיר הראשון שכתבת שם?
"זה לא היה שיר, אלא סיפור. ירדתי לביסטרו שמתחת למלון, ללגום עוד "גרנד קפה אולה", והתחילה המולה סביבי. למקום נכנס איש עם בגדים ירוקים שגם צבע את הפרצוף שלו בירוק. בעל המקום ניגש אליו וביקש ממנו שיסתלק מהביסטרו: "תסתלק מפה!". שאלתי את בעל הביסטרו למה הוא מסלק את האיש הזה והוא אמר: "הוא ירוק". אחרי שהגבר הירוק גורש, הזמנתי כוסית יקרה של קוניאק וכתבתי את הסיפור שלו על שתי מפיות מתפוררות, והסיפור הזה גרר אותי אל שאר השירים בספר".
ואז הגיע התקליט.
"זה היה קסם טהור. לדודו אלהרר, שאסף את הכבשים, מגיע כל הקרדיט המעשי על ההקלטות, והקרדיט האמנותי הוא של יוני רכטר כמובן, והתבלין הסודי הוא האהבה הצעירה שלנו האחד לשני. השיר הראשון של יוני ושלי היה "הילדה הכי יפה בגן". יוני בא אלינו לרמת־גן, התיישב מול הפסנתר העתיק של נורית, פסנתר "מאייר", שלא כיוונו אותו כבר 30 שנה. הילדים שלי רבצו בתרבותיות על השטיח. יוני קרא את השיר פעם אחת בקול רם, ואז תוך שלוש דקות הוא הלחין אותו!
השנה ימלאו 45 להקלטת "הכבש השישה עשר", מה לגבי איחוד?
"במשך השנים ביקשו מאיתנו פעמים רבות להופיע בכל מיני אצטדיונים. חלק מהחברים הסכימו, אבל אני לא, ואמרתי ליוני לא פעם: עדיף להיות קלאסי מאשר פתטי"
"אני מעריץ את המפגינים"
גפן מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות. המחאה נגד המהפכה המשפטית ריגשה אותו. "כשאני רואה את הילדים של הדורות הבאים אני שמח ועצוב. והם לא יכולים לדעת, אבל מעכשיו לא יפסיקו להפעיל אותם. המורים, המפקדים, צה"ל, המעסיקים, הממשלה הבזויה, הבזה לדמוקרטיה והמורכבת מפושעים ומתחמנים, שמנסים בכל האמצעים לשלוט באזרחים ונחושים להשאיר את הילדים בודדים ונטולי חברים, מלבד החבר הקטן, הנייד, שינהל את חייהם. מעתה ועד עולם. ורוב הילדים יצייתו: הם יתגייסו לצבא, שכבר לא עממי אלא משרת את אימפריית הכיבוש המקולל, ויעצמו את עיניהם כשילדים פלסטינים בגילם ייהרגו. בחלוף השנים השליטים יפעילו אותם יותר, אבל הנערים שלנו לא ישמעו על זה כי בדיוק נכנסה להם הודעה. אני מעריץ את המפגינים ועוקב בגאווה אחרי ההפגנות ההמוניות. עם הדגל הנכון והכותרת המתאימה, יצטרפו עוד מאות אלפי אזרחים להפגנות ולמרד".
לא מעט אנשים מרגישים שזה סופה של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. יכול להיות שזה נגמר?
את "יכול להיות שזה נגמר" כתבתי עם שם טוב לוי ב־,1973 אחרי המלחמה שאיני רוצה לנקוב בשמה. אני זוכר שאריק התלבט במשך שבועות אם לשיר אותו: "מה קרה לך? אתה רוצה להרוג לי את הארץ?" אבל השיר הוקלט, באופן אירוני, לאלבום הנוסטלגי של אריק "ארץ ישראל הישנה והטובה".
"במלחמת היהירות הזאת, רבים מאיתנו חשבו שאולי נפסיד בה וזה יהיה סופה של המדינה וסופנו, וזה לא ממש ניחם אותנו כשמשה דיין עודד את העם ואמר: "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי!" משהו כזה, ומכאן כבר הזדמזם לי ה"יכול להיות". אבל הבית השלישי לא חרב, ובמשך השנים אנשים טובים אמרו שוב ושוב, ובצדק, שהם מיואשים עד כלות ושזה נגמר, וחלקם אף איים שיעזוב את הארץ. וגם אני ניסיתי. שש שנים גרתי בלונדון, בניו־יורק ובבוסטון. העבודה שלי הייתה סאטירה נשכנית, בעיתונים ובהופעות פוליטיות נגד הממשלה והשררה. מהר הבנתי שרק בארץ אני יכול לשנוא את הארץ כמו שמותר רק למישהו שאוהב אותה. וגם כעת, אני מוחה ובוכה, אבל בטוח שננצח, ואני מסרב לאבד תקווה".
מלחמת יום כיפור הותירה אותו מצולק. מיד אחריה נפטרה אמו. "'שירים שענת אוהבת במיוחד' אולי סימן אותי ככותב לילדים. הספר הזה ניחם אותי ואת אחותי, ואולי גם מראה לנו שמהטרגי ומהכעס יכולים להופיע פתאום אהבה ונחמה. אמא שלי מתה והשאירה את אחותי ענת, שהייתה בת ארבע, לשתי אחיותיי, גם הן ילדות. אבא שלי היה בצבא ומדי פעם ברח לנשים אחרות והתנחל בקיני הקוקייה. לימים הוא יגיד שהוא לא יכול היה לעמוד בכל זה. אני ירדתי כחייל מרמת הגולן, אחרי הקרב המזוויע בתל פאחר, לעמק ואל אמי, שהייתה במצב נפשי קשה, ומתה. ידעתי שלהישאר בבית זה ללקות בדיכאון קיומי גנטי, ופשוט ברחתי".
"כמה מיותר שאנשים מתים בסוף"
גפן חשב על הגיל, הזקנה, וגם על המוות. נדמה כי הוא ידע שהוא מתקרב. "הרעיון הזה שאנשים מתים בסוף, כמה מיותר ועצוב. יש מתים רחוקים שמעולם לא הכרתי, אבל לפעמים זה נופל קרוב אליך, יותר מדי קרוב! מי שהיה לוחם מכיר את זה: החייל שפוסע לפניך בתעלה במוצב האויב, צועק "מחסנית" ופתאום נופל ולא קם, ואתה הרי ישנת איתו באוהל שנה, והוא היה החבר הכי טוב שלך! למה?
וככה זה גם בחיים האזרחיים, ובמקרה שלי גם בחיים האמנותיים: אנשים שהיו קרובים כל כך, קרובים מדי, שכתבנו יחד והתחככנו יחד בוואנים שרוטים ובמוניות צפופות, בדרך למאות הופעות, פתאום הם אינם, ואתה כל כך עצוב וגם קצת כועס: למה הם עזבו פתאום? אתה כבר התרגלת אליהם. אריק איינשטיין ולאחרונה יצחק קלפטר, שכתבנו יחד את "בלדה לנאיבית", "אי ירוק בים", "אני אוהב" מ"הכבש". ועוד שיר שכתבנו, "עד עולם אחכה", מרמז שיום אחד ניפגש ונופיע על במה שמימית של עננים.
"הזקנה מפחדת ממני יותר מאשר שאני מפחד ממנה. אני זקן רק מבחוץ. מבפנים אני עדיין סקרן שמאלני ושואל שאלות שאולי רק ילדים שואלים. אחרי כל השנים האלה, במדרגה ה־75 שלי לשמיים, אחרי חיים תזזיתיים והיפראקטיביים, אפשר בהחלט להגיד שמותר לי לנוח. אני זוכר שבשנים שבהן הייתי או מודאג או עסוק, בלי רגע של שקט, ואנשים שאלו למה אני לא רגוע, חברי האהוב והנשגב מאיר אריאל אמר, 'אם יהונתן יהיה רגוע, כבר עדיף שהוא יהיה מת'".
