רק להיות אמא

בדירה השכורה בשכונת הדר יוסף בתל־אביב, שאליה עקרו לאחרונה אתי ביטון ובת זוגה שירן דולב, שתיהן פוזלות לעבר הממ"ד. בעתיד הקרוב, הן מקוות, יהפוך הממ"ד לחדר ילדים. עד אז הוא משמש כאולפן קטן שבו מקליטה ביטון סקיצות לשירים שלה. טבעת היהלום שנוצצת על אצבעה זהה לזו שעונדת בת זוגה. הן התארסו בחופשה ביוון והחליטו ששירן, המבוגרת בשנתיים, תהיה הראשונה במבצע הרחבת המשפחה.

"לא חשבנו שזה יהיה כל כך מסובך", ביטון פולטת אנחה. "הלכנו יחד לבנק הזרע, הסתכלנו בפרופילים של תורמים ועברנו המון בדיקות גנטיות עד שמצאנו את התורם שמתאים גם לה וגם לי. בחרנו בתורם מעורבב, כמונו. חצי אלג'יראי, חצי פולני. לא חשוב לנו מה יהיה צבע העיניים של התינוק, אנחנו רק חולמות על תינוקות בריאים. קנינו את כל המנות שהוא השאיר בבנק הזרע - 36 מנות, סיפור יקר מאוד - כדי שלא יופץ אצל נשים נוספות והתחלנו לעבוד".

וזו עבודת פרך שוברת לב. "בחודשים האחרונים חווינו שתי הפלות שריסקו אותנו, אז המצאנו את החוק של 24 שעות. אחרי יממה של אכזבה ודמעות אנחנו קמות ומתחילות מחדש. שירן גיבורה. אנחנו בתהליך הזה קרוב לשנתיים והיא מפגינה תעצומות נפש בלתי רגילות. רק פעם אחת היא עשתה הפסקה, בהמלצת הרופא. אנחנו נופלות וקמות ומקוות שהנס יקרה בחודש הבא.

"אחרי שמונה הזרעות העבירו את שירן להפריית מבחנה. היא לא צעירה. שתינו כבר לא צעירות. אמנם שירן היא זו שמקבלת זריקות ועוברת שאיבות בהרדמה מלאה, אבל אני שותפה מלאה בתהליך. בהתחלה התעקשתי להזריק לה בבטן, כמעט מדי ערב, לפני שאני יוצאת להופעה. זה לא החזיק יותר משבוע. שירן ראתה שהיד שלי רועדת כי לא רציתי להכאיב. היא שיחררה אותי מהתפקיד, אבל אני הולכת איתה לכל הבדיקות והטיפולים, ובחדר ההמתנה אנחנו יושבות, יד ביד, בין נשים חרדיות שמקבלות אותנו כמו שאנחנו. להן זה טבעי ומובן שגם אנחנו רוצות להיות אמהות לילדים. בקרוב גם אני אתחיל בטיפולי ההפריה. אולי אקלט בהזרעה, אולי לא אצטרך להגיע למבחנה, אבל אני לא פוחדת מדרך קשה וארוכה. לדברים הטובים שווה לחכות".

יד ביד בחדר ההמתנה. עם בת הזוג, שירן דולב

× × ×

בת 34 ("חגגתי עם שירן, באינטימיות שלנו") מייד אין באר־שבע ("שכונה טובה, בית מסורתי, אבא שלי היה הפייטן בבית הכנסת הספרדי") בתם של מרים (שהפעילה קייטרינג לצהרונים) ושמעון (מכונאי מוטס שפרש מקבע לטובת עבודה במועצת עומר) שהביאו לעולם שלושה צאצאים. שני בנים והיא, האמצעית, שכבר בגיל שבע בישרה להוריה שתהיה זמרת.

לפני 12 שנה היא הוציאה את 'פתגם סיני' שהצליח מאוד. "יוסי גיספן כתב את המילים ללחן ערבי של עמר מוסטפא ובעיבוד של תמיר קליסקי, קיבוץ גלויות מושלם", היא מציינת. "פופ ערבי היה אז צבע חדש באוזן. הוא היה כמה שבועות טובים במקום הראשון במצעדים, נכלל ברשימת 50 השירים המושמעים ביותר לשנת 2011 על פי נתוני מדיה פורסט ואפילו נכנס לפלייליסט של גלגלצ". עם היציאה מהארון לפני שנתיים הוציאה את 'הלב שלי נקי'.

איך הסברת לעצמך את העובדה שגלגלצ לא פתח לך את הדלת בשנים האחרונות?

"אין לי הסברים. החיים מורכבים. גם האלבום השני צבר המון השמעות והשיר 'רק לאמא' זכה לעשרות קאברים ברשתות, אבל השלישי פחות הלך. עכשיו, כשאני עובדת על האלבום הרביעי, אני מצפה שהחבר'ה בגלגלצ יפתחו את האוזניים ויקשיבו למה שיש לי להגיד.

"השלמתי עם העובדה שהמסע הזה מכיל גם חלקים פחות נעימים. אחרי שני אלבומים בהליקון החלטתי להפוך לעצמאית, אחר כך חתמתי בסוכנות של רוברטו ושוקי ביטון, בעלה של עדן בן זקן, וגם זה לא הסתדר. לא הסכמנו על הדרך. אני קמה בבוקר ומתחילה לעבוד ב'אתי ביטון' וזה טבעי שהם לא התעסקו רק בי. נפרדנו כידידים. אני לא מתכחשת לעובדה שעשיתי טעויות, רק מי שלא עושה לא טועה. לדעתי, לא פרצתי בענק מפני שלא הייתי שלמה עם עצמי ועם מי שאני. עובדה שבשנתיים האחרונות, מאז שיצאתי מהארון, אני עובדת נון סטופ".

שירן התגלגלה לתוך חייה לפני חמש שנים. "מי שהיה אז המנהל שלי חיפש מישהו שילווה אותי בהופעות", היא מספרת, "ושמחתי שהוא בחר באישה. כמעט בכל הופעה קרו לי דברים שלא הרגשתי בנוח לחלוק עם גבר. מהרגע הראשון נוצר חיבור חזק ושירן עבדה איתי יותר משנתיים עד שאמרה לי שהיא מרגישה שיש בינינו מעבר למקצועי. בהתחלה התבלבלתי ונלחצתי, אבל האנרגיות הטובות והאופטימיות כבשו אותי. ורק אז נסעתי להוריי, בלעדיה. ידעתי שברגע שאצא מהארון המסע שלהם רק יתחיל, ונשבעתי לתת להם את כל הזמן והסבלנות שבעולם".

חששת מהתגובה?

"ידעתי שהם בחיים לא יוותרו עליי. סיפרתי להם שאני אוהבת נשים, ואני רוצה ללכת אחרי הלב שלי. לא הופתעתי כשהם חטפו הלם. הם לא ידעו שום דבר על העולם הזה ולא ראו את זה בא. כשאמא שלי שאלה, 'תביאי לנו נכדים?' עניתי בלי להסס, 'אל תדאגו, אני אהיה אמא' וגם הסברתי איך. אחרי השיחה נכנסתי למיטה של אמא שלי, היא חיבקה אותי ועד הבוקר ישנו כפיות. אבא שלי, שמתפלל שלוש פעמים ביום, הגיע למצעד הגאווה בבאר־שבע, עם הכיפה על הראש, כדי לראות אותי בהופעה. הקלטתי את 'נצא בשושו' שאופיר כהן כתב והלחין לי וצילמנו לו קליפ מגניב. 'ואל תבוא לי בשעות הקטנות, תשמע חמוד, אני אוהבת בנות'. עיריית תל־אביב הזמינה אותי לשיר אותו בשתי הבמות של מצעד הגאווה. הרגשתי שהיציאה מהארון הפכה אותי ליותר מיוחדת ובכל הופעה קיבלתי עוד ועוד חיבוקים מהקהל".

× × ×

רק במהלך שירותה הצבאי נחשפה ביטון לבנים שאוהבים בנים. "יכול להיות שהחינוך התל־אביבי יותר מתקדם מזה שבפריפריה", היא מודה. "היו לנו שיעורי חינוך מיני, אבל אף אחד לא דיבר איתנו על אהבה חד־מינית. היו לי בני זוג, הכרתי, יצאתי, ביליתי, ניסיתי, אבל זה אף פעם לא הרגיש לי שלם. לא הבנתי מה עובר עליי ולמה אני לא מסוגלת להיות כמו כולן. הלילות שלי היו שחורים. זו הייתה תקופה נורא בודדה וחשוכה. הסתגרתי בבית כדי שלא איאלץ לשקר לחברים שלי ששואלים למה אני עצובה. אחרי הרבה שיחות עם בורא עולם החלטתי לטוס עם גיסתי לאומן. השתטחתי על הקבר של הצדיק והתפללתי. אמרתי לאלוהים, 'אני יודעת שככה בראת אותי ושאתה אוהב אותי כמו שאני, ואני בסך הכל מבקשת שתשלח לי את האושר שלי'. זה מאוד חיזק אותי וכשחזרתי ארצה קיבלתי על עצמי שמירת שבת כהלכתה".

בגיל 26 התאהבה, לראשונה בחייה, בבחורה. "היינו שנתיים וחצי ביחד, זוגיות רצינית, אני לא נכנסת לקשר סתם. בהתחלה אמרתי לעצמי, 'אני לא לסבית, אני אוהבת את הבחורה הספציפית הזאת'. עם הזמן, כשהשלמתי עם הזהות הלסבית שלי, רציתי לטוס לבאר־שבע ולספר למשפחה, אבל אמא שלי התמודדה אז עם סרטן השד וחוויתי חרדות. הרגשתי שאני לא מספיק חזקה לעמוד בפני העולם ולהתגאות במי שאני. חיכיתי שנה עד שאמא הבריאה. היום, במבט לאחור, אני מבינה שהארון היה ביני לבין עצמי, כשלא הייתי מודעת לרגשות שלי. רק אחרי שיצאתי מהארון מול עצמי יכולתי לצאת בפעם השנייה, מול כולם".

לפני שבועיים היא כמעט נחנקה, כשנתקלה בסרטון בנות אולפנת חורב. "מה זה לתלוש תמונות של רבנים? זה החינוך של הציונות הדתית? למה לבייש בנות ממוצא מזרחי ולגרום להן להרגיש נחותות? מה שווה לימוד התורה אם אין דרך ארץ? זה מה שחסר עכשיו? עוד שנאת חינם? שירן, שהיא אשכנזייה למהדרין, עם סבא שאיבד את כל משפחתו בשואה, בפולין. נפגעה מהסרטון יותר ממני".

כמה את מרגישה שהנושא העדתי נוכח בחיים שלך?

"הפעם הראשונה שחוויתי את זה הייתה בגיל 18, כשניגשתי לבחינות ללהקה צבאית. שרתי את 'ימי התום' של ריטה ומרוב שהייתי טובה נתנו לי את האופציה לבחור בין להקת הנח"ל לבין להקה מזרחית. לא הבנתי מה ההבדל, אבל בחרתי בלהקת הנח"ל ושרתי עידן רייכל ובעז שרעבי וגם את 'סוף עונת התפוזים'".

נראה לך שהיית ממריאה יותר גבוה אילו היית אתי ברנע, לשעבר ברקוביץ?

"לא. אני ביטון. אף פעם לא הרגשתי פחות בגלל שאני ביטון וזה אף פעם לא היה אישו. ב'פתגם סיני', השיר הראשון שלי שיצא לפני 12 שנה, הקול שלי צבעוני ויש בו תבלינים, סלסולים שאף פעם לא אסכים להעלים, אבל למה לתייג אותי כזמרת מזרחית? ב'הלב שלי נקי', שיר היציאה שלי מהארון, אין תבלין ים־תיכוני. אני מכניסה זוגות לחופה ושרה במסיבות חינה ומועבטים וחפלות - ובטקס יום הזיכרון בהבימה שרתי עם מקהלת ילדים את 'יש לי אהבה' של אריק אינשטיין. אני שרה לכל עם ישראל. בגיל 12 התחלתי ללמוד פיתוח קול וגיטרה והדמות שראיתי מול עיניי הייתה שרית חדד, הקווקזית הראשונה שכבשה את המדינה. לא אמרתי, 'אני רוצה להיות כמוה' מפני שתמיד רציתי להיות אני, אבל היא נתנה לי השראה".

גם ליציאה מהארון?

"שרית יצאה מהארון חודשיים־שלושה אחריי. לא בדקתי ביומן. שרית היא חברה וגם תמר יהלומי, בת זוגה. במשך הרבה זמן העליתי על הכתב את כל המילים המכוערות שהטיחו בי ואת כל החרדות שייסרו אותי, תמר ויונתן קלימי סידרו את השרבוטים לטקסט עם משקל והלחנו אותו שלושתנו, במשותף. כששרית ותמר עשו את זה צילצלתי אליהן, בירכתי אותן ואני מאושרת בשבילן. הן מגדלות יחד שלוש ילדות. אושר. הלוואי עלינו, אמן".

עכשיו עומד מאחוריה צוות מנהלים חדש, עומר סלוניקו וניב מנור. "אני משמיעה להם כל שיר שאני כותבת, הם עוזרים לי בבחירת השירים, ויש לנו מטרה משותפת - להצליח בענק. הוצאתי עכשיו סינגל, 'לא רוצה לישון לבד'. אני מופיעה עם קובי פרץ. הוא העלה אותי לבמה כשהופיע בבאר־שבע הרבה לפני 'פתגם סיני' ועכשיו סגרנו מעגל. במקביל יש לי הופעות שלי, עם שלושה או חמישה נגנים, תלוי בתקציב, ובמקביל לאלבום הרביעי אני עובדת על מופע יחיד שבו אביא את עצמי עד הסוף, עם כל הגוונים והטעמים והמורכבויות. גם באולפנת חורב אשמח להופיע".

את רצינית?

"ברור. למה לא? אם יזמינו אותי אבוא לשיר באהבה ובכיף. לשיר ביחד זה הכי מקרב. מאז שהתחלתי לשיר על אהבת נשים האינסטגרם שלי הפך לקו חירום של נערות דתיות ואפילו חרדיות. הן בנות 17, בעוד שנה יובילו אותן לחופה, למרות שיש להן אהובה סודית. אחת מהן הגיעה אליי עם כל החפצים שלה בתוך שקית זבל. לאן היא תלך? סידרתי לה מחסה ב'בית דרור' ושם התחילו להדריך אותה לחיים. באמת שלא חסרות צרות בעולמנו, אז למה אנחנו לא מפרגנים לעצמנו אהבת חינם?"

למה?

"אולי אנחנו לא באמת רוצים להיות מאושרים. אולי יותר נוח לנו לחיות ככה, בשנאה הדדית. ראבק, מה עוד צריך לקרות כדי שסוף־סוף נבין שכולנו ישראלים?"