סמטת העברית פינת הציונות

מוזר ואולי אפילו מופרך לעסוק עכשיו בפלא תחייתה של הלשון העברית, שהיא בלי ספק אחת משני הישגיה הוודאיים ביותר של הציונות, בשעה שכף ה־D9 האימתנית של נתניהו־לוין־רוטמן בניצוחו של יאיר הינוקא חובטת פעם אחר פעם בהישגה הוודאי האחר של הציונות, בכתליו של הבית הלאומי שהוקם פה בארץ ישראל, ומאיימת להחריבו.

ואף על פי כן, אולי מתוך נאיביות או שמא מתוך תקווה שחלום העוועים שאנחנו שקועים בתוכו עד צוואר אינו אלא חזיון שווא, עליתי לירושלים לשוטט במחוזות שבהם לפני כ־150 שנה הנצה העברית לראשונה והפכה מלשון קודש המנמנמת בין דפי ספרי הקודש לשפה חיה ובועטת שמדובבת על שפתיהם של ילדים וילדות בגן הילדים, של זוגות אוהבים, של תגרנים בשווקים ושל מרצים ומרצות מעל הקתדראות באוניברסיטאות.

כבן לוויה למסע זה בחרתי בחברי פרופ' משה בר־אשר, שהוא ללא ספק אחד מביטויי ההצלחה המרגשים והמפעימים ביותר של הציונות ושל מדינת ישראל. הוא נולד במרוקו באחת העיירות שבמחוז תאפילאלת שבקצהו הצפוני של מדבר סהרה, וב־1951, בהיותו נער צעיר כבן 12, עלה לבדו במסגרת עליית הנוער לארץ, ורק לאחר כארבע שנים הצטרפו אליו הוריו, אחיו ואחיותיו. סיפור חייו הוא סיפור של דבקות במטרה, של מאבק מתמיד ושל תשוקת דעת עצומה שדבר לא עמד בפניה, תשוקה ודבקות במטרה שהפכו אותו לאחד מגדולי חכמי הלשון בדורנו, מורה נערץ שהעמיד דורות של תלמידים, חוקר פורה בעל שם עולמי שפירסם שורה נכבדה של ספרי מחקר, נשיא האקדמיה ללשון העברית קרוב ל־30 שנה, ומי שנעטר בפרסים ובעיטורים רבים ובהם פרס ישראל, פרס רוטשילד ופרס אמ"ת.

תחנה ראשונה > רחוב אתיופיה

ביתו של דוד ילין בזיכרון משה, היום שוכנים במבנה משרדי "אגודת ישראל העולמית"

את המסע בעקבות תחייתה של העברית התחלנו ברחוב אתיופיה. בימי ילדותי ונעוריי, כלומר בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, שימש רחוב החבשים, כך נקרא אז הרחוב כשהפוליטיקלי קורקט טרם השליט את מרותו על חיינו, דרך קיצור משכונות הצפון למרכז העיר ובמיוחד לכיכר ציון. הדרך המעוקלת והצרה שנעה בין שתי חומות אבן עבות הייתה אפופת מסתורין והטילה אימה משום שבכל פעם שנקלענו לשם הגיחו מחצר כנסיית "דֶבְּרָה גֶנֶת" או חלפו על פנינו כצללים צמד אנשי דת חבשיים גבוהים כתרנים שפניהם השחומים והחלקים שמעולם לא צימחו זקן וירכיהם העבות כירכי נשים העידו, כך טענו הבריות, כי בינקותם סורסו במולדתם הרחוקה ושולחו לירושלים לשמש כעבדים נרצעים כאן, בכנסייה החבויה מעבר לחומות. עכשיו איבד הרחוב הן את החידתיות צופנת הסוד הן את הקסם החשאי שלו, עוד פינת חמד ירושלמית שתשוקתם של שועים עתירי ממון שניכסו אותה לעצמם גזרה עליה כליה.

בדרכנו לעבר הבית שבו התגורר אליעזר בן־יהודה עם משפחתו ובין כתליו חיבר את המילון הגדול שלו לשפה העברית, חייך פרופ' בר־אשר ושאל אם השם קלוד אג'ג' אומר לי דבר מה. חייכתי במבוכה. Claude Hagège, הוא איית לי את שמו של האיש בצרפתית, "תבדוק בשובך הביתה, אחד מגדולי הבלשנים בעולם. אדם היודע 42 שפות על בוריין. יהודי יליד תוניס שכתב 14 או 15 ספרים על לשונות מתות והוא אמר לי פעם אחת, כשנפגשנו בפריז, שיש בליבו כעס על העברית..."

"מה יש לו, לפרופ' הזה, לכעוס על העברית?"

"לכעוס במרכאות, כמובן, שהרי העברית, שנחשבה בעיניו לשפה מתה, סתרה את התיאוריה שלו על טיבן ועל מהותן של שפות מתות, ברגע שהיא קמה לתחייה", השיב איש שיחי בחיוך והוסיף כי האיר את עיניו של עמיתו כי הדיבור העברי אמנם מת, אבל לא הלשון עצמה שהוסיפה לחיות ולהתחדש.

צילום: יאיר שגיא

בחצי הדרך שבין רחוב הנביאים לבית בן־יהודה הצצנו אל מעמקי המעבר הצר, משעול חשאי בין שני בתים מימין לדרך. שם, בקצה המשעול, עדיין ניצב הבניין שבו שכן בשלהי המאה ה־19 בית הספר למל, בית הספר המודרני הראשון בארץ ישראל, בטרם עקר אל בניין הקבע שלו שאליו נגיע בסוף מסענו. אגב כך סיפר לי פרופ' בר־אשר מעשה שהיה בו ובפרופ' דב סדן, חוקר הספרות הדגול. הדבר היה ב־1983 או ב־1984. השניים לימדו אז באוניברסיטה העברית בהר הצופים ובר־אשר נהג להסיע את סדן לביתו שבבית הכרם. באחת הנסיעות זרק סדן לחלל המכונית את השאלה: "האם אתה מאמין שהלשון העברית הייתה מתחדשת בדיבור גם בדור שלנו כפי שהדבר היה לפני מאה שנה?" ומבלי להמתין לתשובתו של בעל המכונית קבע הטרמפיסט: "לא, בשום פנים ואופן, בדור שלנו הדיבור העברי לא היה מתחדש, כי היום כולם קוראים את 'העיר' ואת 'כל העיר', ואז, בשנות ה־80 של המאה ה־19, המוני בית ישראל היו בקיאים בסידור, אפילו אוכלי חזיר, ואין לך מילה בסידור שאינה מופיעה בדיבור החי".

תחנה שנייה > בית מספר 11

בחזית ביתו של אליעזר בן־יהודה בבית מספר 11 אני מבחין כי שלט ההקדשה שנקבע מימין לשער הכניסה והכריז על זהותה של האישיות שהתגוררה בבית הזה נעלם. השלט נעקר ממקומו והותיר תחתיו מגרעת שקערורית, שבאופן מפתיע עוצמתה הייתה חזקה פי כמה מהלוח שהועלם. כך, בדיוק, התעצמה השריטה ששרט החייל הסוציאליסטי בקיר בית הסוהר האיטלקי, ככתוב בשירו הידוע של ברטולד ברכט "כתובת בלתי מנוצחת", לאחר שהסוהרים סיידו אותה. בן־יהודה היה אויבם בנפש של הקנאים החרדים בירושלים שהאשימו אותו בחילון לשון הקודש והחרימו אותו ואת בני משפחתו ולאחר מותו אף חיללו את קברו שבהר הזיתים. בילדותי שמעתי לא פעם את שארי בשרי מבתי אונגרין, אלו שנמנו עם פלוגות המחץ של "נטורי קרתא", קוראים לאליעזר בן־יהודה "בן יודקע שר"י", ו"שר"י" – ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב", ומזהירים לבל יעז איש לעבור על פני פתח ביתו שב"די טריפה געסל", כלומר בסמטה הטריפה.

לדבריו של פרופ' בר־אשר ישנם שני אליעזר בן־יהודה – בן־יהודה מחדש הדיבור העברי ומחדש המילים מכאן, ובן־יהודה מחבר המילון מכאן. בן־יהודה מחדש הדיבור הוא ללא כל ספק הצלחה בלתי רגילה. בעקשנותו ובדבקותו במשימה השכיל לגייס לצידו שורה של אנשים בעלי משקל ובראשם את דוד ילין, שמצידו הבין שאם לא יתחברו אל המורים והגננות הרי שתחיית הדיבור לא תצליח להתממש. "אחרי 30 שנים מתברר כי המהלך של בן־יהודה הצליח", מצטט בר־אשר את דבריו של דוד ילין ב־1912, שהוסיף ואמר כי אנחנו פוגשים גם בירושלים וגם בתל־אביב אנשים רבים שמדברים עברית. אפילו ביאליק, שבלשון המעטה לא היה ממעריציו הגדולים של בן־יהודה, הודה פעמים אחדות בשיחות שקיים ב־1933 עם זאב בן־חיים, כי "המשוגע בן־יהודה הצליח להחיות את הדיבור העברי", אך בשעה שמזכיר "ועד הלשון" ולימים מגדולי הבלשנים העבריים דחק בו להוציא את הדברים לרשות הרבים ולתת להם פומבי דחה ביאליק את הדבר באופן נחרץ. דמות נוספת שבן־יהודה גייס כבר בראשית פעילותו ב־1883 היה הרב יעקב מאיר, מי שיהיה לימים "הראשון לציון", שנהג לדרוש בבתי הכנסת הספרדיים בעברית והיה חבר ב"ועד הלשון" ובזכותו ובזכות ילין הכיר בן־יהודה את העברית הספרדית.

בשעה שהצבעתי על שני הדגלים העות'מניים שאחד מילדיו של בן־יהודה חרט באבן הרכה, הצהבהבה, שמשני צידי שער הכניסה לחצר, עדות רחוקה להתעת'מנותו הנלהבת של בעל הבית ב־1914, השלים בר־אשר את משפטו על האיש שהפך עוד בחייו למיתוס וקבע כי בן־יהודה כמחדש מילים אמנם לא צלח ומעטות הן המילים שאכן נקלטו מאותם שחידש, אך לעומת זאת ככותב המילון העברי הגדול הוא התגלה כ"בלשן אדיר" והמפעל שהושלם אחרי מותו כלל בסופו של דבר 16 כרכים. מפעל שיש בו שפע של חומר שפירנס ברווח גדול את המילון החדש של אברהם אבן־שושן ושאף אינו מבייש את המילון ההיסטורי שאנשי האקדמיה ללשון העברית עמלים וטורחים עליו שנים רבות.

תחנה שלישית > חזנוביץ פינת בני ברית

תחנתנו הבאה הייתה בפתח בית האבן בן שתי הקומות שבפינת הרחובות חזנוביץ ובני ברית. בבניין הזה, שנחנך ב־1902, שכנה ספרייה מיתולוגית שזכתה לשלל שמות: "בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלים", "מדרש אברבנאל וגנזי יוסף", "בית נאמן", "בית הספרים הלאומי", ו"הביבליותיקה הלאומית". הספרייה, שמימשה את חזונו של ד"ר יוסף חזנוביץ, רופא ציוני, איש ביאליסטוק, ש"בירושלים עיר קודשנו ייבנה בית גדול, רם ונישא ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו", הייתה אחד המרכזים התרבותיים החשובים ביותר של ירושלים החדשה, אם לא החשוב שבהם, והונצחה ביצירותיהם של י.ח. ברנר וש"י עגנון. ב־1930, כשהספרייה הלאומית עקרה לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, פעלה במקום "ספריית בני ברית", ספרייה מקומית שהסופרים יהושע בר־יוסף ודוד שחר הנציחו אותה בספריהם ואף אני עשיתי זאת ב"נוצות" וב"חבלים", שם סיפרתי על המקום המרכזי שהיא מילאה בחיי. במשך כל שנות ילדותי ונעוריי הייתי פוקד אותה כמעט מדי יום ביומו ויוצא ממנה מחויך וטוב לב ובילקוטי מוסתרים שלושה ספרים, שניים מעל המכסה המותרת, בזכותה של הספרנית יהודית רבינזון. אישה מופנמת זו, שישבה מכונסת בפינתה ודוק של עצב עולמים בעיניה, הייתה זו שעודדה וטיפחה את תשוקת הקריאה שלי, כיוונה אותי אל ספרים שבלעדיה לא הייתי מגיע אליהם, הניחה לי לחפור בספרים החדשים שטרם קוטלגו, בספרים המתוקנים שחזרו מן הכורך, ואפילו לפתוח ארונות שנשמרו בהם עותקים יקרי המציאות שהעסקן הציוני יחיאל צ'לנוב שלח כשי לספרייה לציון יום נישואיו.

במחצית הראשונה של שנות ה־70, בעקבות תהליך ההתחרדות המסיבי שעבר אז על שכונותיה הצפוניות של ירושלים ועם היעלמותם הכמעט מוחלטת של קוראים המעוניינים בספרי קריאה ובספרי עיון, עלה הכורת על הספרייה וכיום שוכנת בין כתליה ישיבת "עץ החיים" בנשיאותו של הרב יעקב משה הלל – צייר מצליח שהפך לאחד המקובלים הנערצים בקרב יהדות המזרח, ראש ישיבת "אהבת שלום".

אנחנו יורדים אל החצר. בראשית המאה הקודמת מגרש המשחקים של אחד משלושת גני הילדים המודרניים הראשונים של ירושלים, גן שפעל בשיטת מוֹנטֶסוֹרי. כאן, תחת העצים הרעננים, הגננות חיה ברוידא, לימים רעייתו של הסופר י.ח. ברנר, ושלומית פְלַאוּם, לימים אהובתו של המשורר ההודי רבינדרנת טאגור, שרו ושיחקו בעברית עם הפעוטים והפעוטות של דיירי השכונות הסמוכות. עכשיו בצל העצים שבחצר יושבים שני אברכים, חוזרים בתשובה ממעלה־אדומים כפי שהעידו על עצמם, ומתפלפלים בהוויות של אביי ורבא. שאלנו אותם אם ידוע להם מי היה ד"ר חזנוביץ ולמה שימש הבניין. הם משכו בכתפיהם ואמרו שבהנהלת הישיבה בוודאי נמצא תשובה לשאלתנו.

"לפחות הם לומדים גמרא בעברית", הפטיר פרופ' בר־אשר ואגב כך כרך את הערצתו לבן־יהודה עם מוסד הספרייה וסיפר כי ב־1967 נסע לפארמה שבצפון איטליה כדי לבחון ב"ספריית פלטינה" את שני כתבי היד החשובים של המשנה השמורים שם, את כתב יד דה רוֹסי 138 ואת כתב יד דה רוֹסי 497. "ומי קרא בהם לפני, כבר ב־1903, בשני כתבי היד האלה?" שאל איש שיחי ומיד מיהר לענות: "בן־יהודה! כששב ארצה בדק במילונו ומצא שם 140 מילים שכולן נלקחו מתוך כתבי היד הללו. דע לך כי לבן־יהודה היה חוש בלשני שהתפתח בצורה יוצאת מן הכלל ובזכותו זכה להנציח במילונו מילים נדירות", אמר בר־אשר. הוא חש שכל מילה שמצא בכתבי יד, גם אם אין לה אח ורע בספרות חז"ל וצורתה נראתה מוזרה לכאורה, היא צורה מקורית וחובה לשמר אותה.

תחנה רביעית > ישעיהו פרס פינת דוד לוין

תחנתנו השלישית הייתה ביתו של דוד ילין, האיש שכמשפטו של פרופ' בר־אשר תרם הרבה לעברית החיה. ברחוב ישעיהו פְּרֶס פינת רחוב דוד ילין, בליבה של זיכרון משה, השכונה המשכילית המודרנית הראשונה בירושלים, עומד "בית לבנון", הבית שבנו לעצמם בשנת 1908 איטה ודוד ילין ושכיום שוכנים בו משרדי "אגודת ישראל העולמית".

באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת נהגתי להוליך בחוצות צפון ירושלים קבוצות של מטיילים לסיור שנשא את השם "פה הייתה הציונות אפיזודה חולפת", שֵם שנלקח מספרו רב ההשראה של עמוס עוז "פה ושם בארץ־ישראל". באחת הפעמים הדרכתי את חברי וחברות "חוג תשרי". בראש החוג, שראשי התיבות שלו היו "תור, שוט, וראה את ישראל", עמד אלוף מאיר עמית ראש המוסד לשעבר, ועם חבריו נמנו בין השאר רב־אלוף צבי צור הרמטכ"ל השישי של צה"ל, צ'יץ' ראש עיריית תל־אביב וצביקה זמיר, שאף הוא היה ראש המוסד.

כשהגענו אז למרגלות גרם המדרגות של "בית לבנון" הגיח מן הפתח חבר הכנסת ר' מנחם פרוש, שאחד מאנשיו לחש ככל הנראה על אוזנו שמשלחת מאנשי ה"מלוכה" קרֵבה אל מקומו. הוא ירד לקראתנו, חיבק בחום את כל מיודעיו ה"ציויינים", שאיתם התרועע במזנון הכנסת ובוועדותיה, נפל על צווארי מתוך הוקרה לסבי זקני, הרופא העממי ר' משה יוּלֶס שהציל אותו בילדותו מדיפתריה, ושאל אותי: "נו, רב חיימ'ל, אלו זמירות השמיע כבודו באוזני ראשי הקהל?" השבתי לו שסיפרתי להם שבבית הזה חיו ופעלו דוד ילין, שהיה חוקר, בלשן, ממייסדי "ועד הלשון העברית" ונשיאו וממעצבי החינוך המודרני בארץ, ורעייתו איטה, עסקנית נכבדה בפני עצמה, שהקימה את בית החולים הראשון לחולי נפש בארץ; שכאן נערכו באופן קבוע ישיבותיו של "ועד הלשון" שהפך לימים ל"אקדמיה ללשון העברית"; שכאן הוקמה "הסוכנות היהודית" ושכאן הסב המשורר חיים נחמן ביאליק לליל הסדר בשנת 1909 בעת ביקורו הראשון בארץ ישראל. ואחרי שבלעתי את רוקי הוספתי שאחר כל הדברים האלה פתחה כאן "אגודת ישראל" את משרדיה וש"מכאן, אתה, רֶבּ מנחם פּוֹרוּשׁ פּוֹרשׂ את רשתך מהכא להתם ומהתם להכא". רֶבּ מנחם צבט בלחיי דרך חיבה ואמר: "ורק שכחת לגלות את אוזנם של חברינו היקרים שכשם שאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מידי בני חֵת ב־400 שקל כסף, כך גם אנחנו קנינו את הבית הזה מידי בעליו בכסף מלא!" ולא אני ולא המטיילים ידענו לומר אם הוא כיוון לומר "בני חֵת" או שמא "בני חֵטְא".

שעה ארוכה נשענו, פרופ' בר־אשר ואני, על גדר הבית שממול בית ילין, שכיום שוכן בין כתליו בית הוראה של העדה החרדית ובעבר היה ביתם של מרגלית ויוסף בר"נ מיוחס, גיסו של ילין. מיוחס, כך סיפר לי איש שיחי, הוא בנה של משפחת רבנים ספרדית מיוחסת שחייתה בקרב כפריים ערביים בכפר השילוח, מחנך, סופר וחוקר הפולקלור הערבי, שהיה ממייסדי הספרייה הלאומית וכמובן, גם חבר ב"ועד הלשון העברית". התבוננו בעסקנים המזוקנים של "אגודת ישראל" העולים ויורדים בגרם המדרגות כמלאכי אלוהים בסולם יעקב, ואגב כך חקרתי את בר־אשר לפעילותו רבת־השנים והמעשים ב"אקדמיה ללשון העברית".

עד לפרישתו השנה מראשות האקדמיה הוא פעל בה במשך 36 שנים: שש שנים כסגן נשיא, ולאחר מכן 30 שנה כנשיא. את קורותיו של המוסד מאז הקמתו כ"ועד הלשון" ועד להיותו לאקדמיה מחלק בר־אשר לשלוש תקופות. תחילה עיקר עיסוקו של הוועד היה בחידושי מילים. בשנת 1921 ביקשו שני היריבים – ביאליק מכאן ובן־יהודה מכאן – לשדרג את המוסד ולהפכו למוסד מדעי, ומי שהצליח לממש את חזונם היה פרופ' זאב בן־חיים שייסד בשנות ה־70 את המילון ההיסטורי. בר־אשר שהתמנה אחרי בן־חיים לנשיא ביקש להוציא את האקדמיה מתוך הקונכייה המדעית שהייתה נתונה בתוכה ולפתחה לציבור הרחב, ואין הוא מסתיר את גאוותו על כך שבחודש ינואר נכנסו מיליון וחמש מאות אלף בני אדם לאתרי האקדמיה ומספר הכניסות הכולל עלה על שני מיליון. זאת ועוד, חלומו הגדול שבימיו של ממשיכו הפרופ' אהרן ממן, מלומד דגול החוקר את לשונות היהודים וספריותיהם, שאף הוא זכה בפרס ישראל ונמנה עם חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, נזכה להקמת "מוזיאון הלשון העברית" שיספר את סיפורן של 32 מאות שנות עברית, שהרי יש לנו תיעוד לקיומה של לשוננו משנת 1,150 לפני הספירה.

תחנה חמישית > שכונת זיכרון משה

בדרכנו אל התחנה האחרונה של מסענו אני מעז לשאול את חברי שאלה שטורדת את מנוחתי לא פעם ושמתכתבת, על דרך הסתירה כמובן, עם הדברים שהשמיע דב סדן באוזניו בדרכם מהר הצופים לבית הכרם: "ונניח ששנינו נקום לתחייה בעוד מאתיים שנה, האומנם נבין מה מדברים ביניהם דוברי העברית?"

"אבא בנדויד, חוקר הלשון העברית ומי שעיצב את הנורמות הלשוניות של שידורי הרדיו, כפי שאתה בוודאי יודע, שאל את השאלה הזאת בכנס לכבוד בן־חיים", הוא מיהר לענות ומבטו מתמקד באם הרה שדחפה עגלת תינוקות ומסביבה נגררו עוד שני זאטוטים, "הוא שאל האם הנביא עמוס היה מבין עברית. וענה תשובה ניצחת – היה מבין 90 אחוז. כי כל המילים היסודיות נמצאות כבר במקרא. לפני למעלה מ־20 שנה בדקו שתי חוקרות 32 טקסטים עבריים עכשוויים, בין השאר טקסטים של רות סירקיס, אתגר קרת, עגנון, 'כל העיר', העיתון לעולים חדשים 'אומר', גם את 'חבלים' שלך שיצא אז בדקו, וגילו ש־85 עד 90 אחוז של המילים כבר נמצאות במקרא או בסידור".

התחנה האחרונה במסענו הייתה בפתח בית הספר ע"ש האציל לבית למל, בית הספר היהודי המודרני הראשון בירושלים ובארץ ישראל כולה. הוא הוקם לפני 167 שנה בעיר העתיקה ונתקל בהתנגדותם העזה של קנאי האשכנזים, שראו במוסד החדש כפירה וחילול הקודש והכריזו עליו חרם. בעקבות התרחבות המוסד, שזכה לתמיכתם של חכמי הספרדים וריכז סביבו מחנכים ידועי שם דוגמת אפרים כהן־רייס, ישעיהו פְּרֶס ודוד ילין, הגיע בית הספר בראשית המאה ה־20 למשכן הקבע שלו שבשכונת זיכרון משה, לבניין שנחשב באותם הימים לאחד הבניינים היותר מפוארים של ירושלים, ונעשה מיד למרכז התרבות של העיר. בשנת 1904 נפתח פה בית המדרש למורים שמשך אליו רבים מבני היישוב החדש ובייחוד מקרב חלוצי העלייה השנייה. בעשור השני של המאה ה־20 היה בית המדרש זירת מאבק בין החינוך העברי הלאומי לבין חברת "עזרה", מייסדת המוסד, ששפת ההוראה במוסדותיה הייתה בגרמנית, מאבק שהפך עד מהרה למלחמה על השפה העברית על רקע "מלחמת השפות" הנודעת.

כיום שוכן במקום אחד מסניפי ישיבת "עץ חיים", הישיבה הירושלמית הוותיקה של בני היישוב הישן. מעידים על כך השלטים הענקיים הקבועים בחזית הבית ומסתירים את הכתובות ההיסטוריות ואולי אף יותר מכך קולות התשב"ר – תינוקות של בית רבן – המשננים מעבר לחומת האבן העבה את לימודם, ביידיש כמובן.

כשיאיר שגיא, הצלם שתצלומיו מלווים את הרשימה הזאת, הגיע כדי לקחתנו איש־איש למקומו, אני מעיף מבט אחרון לעבר "קולנוע אדיסון" שמצידו השני של הרחוב, שכל מה שנותר ממנו עתה הוא חזית מפוארת שמסתירה מאחוריה בית מגורים המאוכלס בצפיפות במשפחות חרדיות. כאן, בנעוריי המוקדמים, ראיתי את "חלף עם הרוח" עם קלארק גייבל וויוויאן לי.

"מחר יהיה יום חדש", אני לוחש באפס קול ומוסיף ביני לביני בחוסר אמון מוחלט "אשרי המאמין".