אל בטן המדינה

בין האפשרויות, רחוק או עמוק, בחרנו באפשרות השנייה, שניצבת ממש מתחת לרגליים. היא גם הזולה. לפיכך נטשנו לרגע את הכיכרות הסוערות ויצאנו לסיור פה ושם מתחת לארץ ישראל, להתבונן בשכבות הסלע הנושאות על גבן את הארץ הזאת, ירדנו אל המערות והמנהרות החצובות בשכבות הגיר, הקִרטון, הנארי והכורכר, אל מתחת לאדמות הרנדזינה, החמרה והטרה רוסה ופגשנו ישראלים שהשהייה במעבה האדמה היא בגדר שגרת יומם.

ההיצע התת־קרקעי התברר כגדול וסיורנו המצולם התמקד בארבעה אתרים בלבד (עם השאר הסליחה): מערת פטיש, ליד אופקים, המעניינת חוקרים מהאוניברסיטה העברית; פורטל שורק, במסגרת "קו המים החמישי" לירושלים של חברת מקורות; תחנת ארלוזורוב התת־קרקעית בתל־אביב של הרכבת הקלה החדשה; ומנהרות עולם, עיר המתים החצובה מתחת להר המנוחות בירושלים.

תחנה 1 > מערת פטיש

מזרחית לאופקים, מתחת למבצר פטיש (קלעת פוטיס) שנבנה על ידי העות'מאנים בסוף המאה ה־19 כדי להבטיח משילות במרחב הבדואי (בעיה ותיקה, מסתבר), חצובה בסלע הפריך מערה מהתקופה הביזנטית. היא נחפרה בידי הנבטים (כנראה) לפני כ־1,500 שנים ושימשה בעיקר לאחסון תבואה. היום חיים בה עטלפים, יונים ופרוקי רגליים מסעירים, ומבקרים בה מטיילים, משליכי אשפה וחוקרי אקדמיה, כל אחד מטעמיו.

"אנשים אומרים, וואו, זה קניון". אנשי "חברה קדישא קהילת ירושלים" ב"מנהרות עולם". משמאל, הקברנים בשחור: חיים יקטר ויעקב גורמן. מימין, אנשי הצוות הטכני בכתום: האחים שמעון ונתן גבאי (יושב)

פגשנו את האחרונים, ארבעה אנשי האוניברסיטה העברית משלוש דיסציפלינות - ביולוגיה, גיאולוגיה וארכיאולוגיה, המשתפים פעולה מתחת לאדמה.

הבכירה שבהם, הביולוגית, ד"ר אפרת גביש־רגב, 46, חוקרת עַכְּבִישָׁנִים (מחלקת יצורים ממערכת פרוקי רגליים, שבהם מיני עכבישים, עכשובים, עקרבישים, ועכביסוּמאים), ומנהלת את האוסף הלאומי של העכבישנים באוניברסיטה העברית בירושלים. יחד איתה נמצא הדוקטורנט שלֹמי אהרֹן, 41, שעבודת הדוקטורט שלו, בהנחייתה, מתמקדת באבולוציה של העכבישנים במערות. לצידם, מטעם הגיאולוגיה, בועז לנגפורד, 35, דוקטורנט ב"מרכז לחקר המערות" (של פרופ' עמוס פרומקין). לנגפורד חוקר את הקשר בין מערות לתזוזות טקטוניות. הארכיאולוגית שבחבורה, מיקה אולמן, היא דוקטורנטית שמתמקדת ב"תרבות חומרית" (כלי חרס, אבן, מתכת, אמנות, בנייה) במערות מהתקופות הנאוליתית, הכלכלותית והברונזה הקדומה (6,000-2,000 שנה לפנה"ס).

יום אביב, הנגב הצפוני פורח, נפגשים במערה. לדברי לנגפורד היא נמצאת בשטח "הצפת פטיש", אחד מאזורי ההצפה של שפלת החוף שאירעה לפני כמה עשרות מיליוני שנים. נסיגת הים הותירה סלעי משקע קרבונטיים (עם נגיעות קווארץ) שהתבררו כקלים לחציבה, ומכאן המערה המלאכותית שלפנינו. לנגפורד נוהג לרדת תדיר למערות טבעיות כדי לתארך את התנועה הטקטונית שהביאה להיווצרותן. ילדותו בבני־ברק לא צפתה את התחום שיבחר לעסוק בחייו; נהפוך הוא. הוא מספר שפעם, בעת טיול כיתה לתל גודד בשפלת יהודה, התמלא ליבו אימה ממערה שאליה נכנסו. חוויית הילדות, מתברר, לא הותירה בו צלקת, והיום ההשתחלות במעברים צרים גורמת לו הנאה דווקא. פעמיים, לדבריו, חטף כבר קדחת מערות. "עליית חום והרגשה רעה ל־24 שעות, לא יותר", אומר.

אולמן, הארכיאולוגית, פונה למעמקי המערות מתוך רצון לפענח את המקומות שבהם יושביהן קברו, הסתתרו, כרו (מחצבים) ועסקו בפולחן. לדבריה הכניסה למערות מהווה עבורה הרבה משחק והרפתקה, אף שאת עצמה היא מגדירה דווקא כפחדנית. לדבריה היא נוהגת "לחבק את הפחד" ולעודד את עצמה במלמול - "אל תפחדי מהפחד".

לא מפחדים מרעידות אדמה. עובדי "מקורות" בפורטל שורק: מיקי אלישע (מימין), שמעון בלישה, רפי שלמה, אברהם מנגיסטו וז'קי סוויסה

ד"ר גביש־רגב אומרת שכילדה ערדית טיפוסית הרבתה לטייל בוואדיות, ומכאן משיכתה לפרוקי הרגליים. לחקר המערות הגיעה בזכות שלֹמי, תלמידהּ, ויחד הם גילו ותיארו 12 עכבישונים בלתי מוכרים למדע, ובאמתחתם כ־20 נוספים המחכים לתיאור. אחד העכבישונים שהתגלה לה במערה בעת טיול עם בן זוגה לחיים, יותם, זכה לכינוי הרשמי - טֶגְנָרְיָה־יותמי, למרות חוסר הדמיון ביניהם. לעכבישן שהתגלה - עיניים מנוונות וגוף נטול פיגמנט.

התלמיד והקולגה, שלֹמי אהרֹן, עבר בחיפושיו אחר עכבישונים עד כה בכמאה מערות. גופו מותאם למעברים הצרים והוא אינו חושש מכניסה לתוך העולם החשוך והבלתי נודע ("לפעמים משתפים חברים מהמרכז לחקר מערות, שיהיו ברקע ויסייעו בשעת הצורך"). מחקר המערות מרתק אותו, ובכל פעם לפני הכניסה הוא שואל את עצמו - "מה הולך להפתיע אותי הפעם?" מדעית, הדבר המרתק ביותר מבחינתו זו "הקפיצה האבולוציונית" המתבטאת בעכבישן העיוור שחי במערות נטול עיניים, שכן אחיו החשופים לאור הם בעלי שמונה עיניים. הגביע הקדוש, לדבריו, הוא מציאת עקרב עיוור חי, שכמוהו נמצא במערת איילון, אבל מת. הוא אגב קרא לאחד המינים שמצא "משפכן יערנפורד" על שם חבריו - שמש יערן ובועז לנגפורד (מיודענו).

פרופ' פרומקין, שהקים לפני 43 שנים את המלח"ם - המרכז לחקר מערות - כחלק מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, אומר שנכונו לנו עוד תגליות גדולות בתחום המחקר הזה במדינת ישראל. "רק שנדע לשמור על מה שמתגלה", אומר, זאת נוכח הגידול באוכלוסייה ועבודות הפיתוח שנלוות. אבל הוא, לדבריו, אופטימי.

תחנה 2 > פורטל שורק

"התגלו כאן כבר כמה ציורי גרפיטי". נהגות הרכבת הקלה: יאנה זיבניצקי (מימין), ולריה רדינובסקיה ונעמי ברוך

לא רק תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים, גם תשעה קבין של צמא למים. בירת ישראל, שלא כלונדון, פריז, או רומא (ובירות רבות אחרות) השוכנות על נהרות, מתנוססת כידוע על ראש הרים ומכריזה בקול שלסבל נולדה. את צימאונה השקיטה תמיד בבורות אגירת מי גשמים ובמובילי מים חצובים בסלע. הידוע בהם הוא "נקבת השילוח" מהמאה השביעית לפנה"ס, שהובילה את מי מעיין הגיחון לעיר בסוף תקופת בית ראשון. אם נדלג על מפעלי הורדוס והנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס, שהובילו מים ממעיינות הר חברון למאגרי הר הבית במאה הראשונה לספירה, נגיע לשנות ה־30 של המאה ה־20, ימי המנדט, שבהם אספקת המים לירושלים החלה נשענת על קווים מהשפלה שנמתחו ממקורות הירקון בראש־העין. הקו הראשון הונח ב־1934, נותק במלחמת העצמאות ותוקן עם קום המדינה; הקו השני הונח ב־1950; השלישי ב־1979 והרביעי ב־1994. עידן "הקו החמישי" נחנך לפני חצי שנה, באוקטובר 2022. מדובר במוביל מים אדיר ממדים, שהושקעו בו למעלה מ־2.5 מיליארד דולר, ומהווה את פרויקט המים הגדול ביותר מאז המוביל הארצי. המערכת החמישית כוללת גם את המנהרה הארוכה בישראל, 13.5 ק"מ, יעל שמה. מנהרה זו מתחילה באזור אשתאול ומסתיימת בתחנת השאיבה עין כרם, ובתוכה מונח צינור בקוטר 2.59 מ' שביכולתו להעביר 65 אלף קוב מים מותפלים בשעה (משהו ששותה את כל הכנרת בפחות משמונה שנים). קו זה, שהקמתו החלה ב־2008, מתוכנן לספק את צורכי ירושלים וסביבתה, כולל בית־לחם ורמאללה, עד שנת 2065.

את עובדיה של חברת מקורות, האחראית על תכנון וביצוע המערכת החמישית לירושלים, פגשנו בפורטל שורק, מנהרת התחזוק למנהרת הקו הראשי. פתחה של אותה מנהרה משנית נמצא בערוץ נחל שורק בין המושבים נס הרים ואבן ספיר. אורכה (עד המנהרה הראשית) - 1,200 מ', גובהה - 6.5 מ', רוחבה 5.5 מ', כרייתה נמשכה תשעה חודשים והסתיימה ב־2018.

עובדי מקורות המתחזקים כעת את קו המים החמישי נכנסים דרכה למנהרה הראשית, ובעתיד יתקינו גם דלת בצינור הגדול לביצוע ריתוכים וניקיונות על גבי רכב צנתור ייעודי.

כולם כאחד אומרים שאינם מפחדים ממקומות סגורים וגם לא מרעידות אדמה. המהנדס הראשי מיקי אלישע אומר שברעידות האחרונות שפגעו בטורקיה ובסוריה לא אובחנה תזוזה כלשהי בסלע והם רגועים. אלישע, 59, הוא מנהל הפרויקט מטעם מקורות, והמנהרה הראשית נקראת על שם בתו יעל. לצידו נמצאים שמעון בלישה, 58 וחצי, "פקח גוש" באזור ירושלים והסביבה, 39 שנים וחצי בחברה, "בכוננות תחזוקה 24/7"; רפי שלמה, 41, מנהל מחלקת קווים גדולי קוטר (מ־54 עד 108 אינץ'), 18 שנים בחברה; אברהם מנגיסטו, 34, ראש צוות אחזקת קווים גדולי קוטר, שאחראי גם לפירים בגוש דן, שם מנטרים את זרימת המים מתוך תאים שעומקם 25 מ' ("למשל באלוף שדה ובכביש 431 ליד ראשון"); וז'קי סוויסה, 61, "פקח גושי", אזור מזרח ירושלים ובנימין, 32 שנים בחברה, סב לשישה.

פרט נוסף. ליד הכניסה למנהרה הראשית, בגומחה, נמצא עדיין פסלון הקדושה סנטה ברברה, פטרונית הכורים שביצעו בפועל את עבודת הכרייה. הללו שבו בשלום לביתם, בגרמניה. גם היא מתברר עשתה את עבודה נאמנה.

על רקע הישגי המדינה בתחומים כמו ביטחון והייטק, נראה שמיזמי המים סובלים מהערכת חסר. מפעלי ההתפלה, המוביל הארצי (הישן והחדש) וכעת הקו החמישי לירושלים, לא רק שינו ומשנים דרמטית את משק המים בארץ, הם גם משנים את פני ההיסטוריה. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, שכן לנגד עינינו, בשנת ה־75 למדינה, ניתן לקבוע, פוחתת מצוקת המים המוכרת מימי התנ"ך, ואיתה גם עילת המלחמות הוותיקה. גם תפילת "משיב הרוח ומוריד הגשם", בהקשר זה, כבר לא מי יודע מה קריטית.

תחנה 3 > מעמקי ארלוזורוב

טקס פתיחת הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן אמור להתקיים במאי הקרוב, כאשר חברת התפעול, תבל מטרו, תקבל את המפתחות מחברת נת"ע (נתיבי תחבורה עירונית) המתכננת והמבצעת. או אז ינועו קרונותיה של הרכבת בין פתח־תקווה לבת־ים לאורך 24 ק"מ, כחצי מזה מתחת לתל־אביב, בתדירות של שש־שמונה דקות, כדי להספיק להסיע 235 אלף נוסעים ביממה (לא ברור אם גם בשבתות וחגים), שיעלו ויירדו ב־34 תחנות.

בהמשך יתווספו גם הקו הסגול (ב־2026) והקו הירוק (ב־2028), ואחרי זה ייצאו לפועל, אינשאללה, גם שלושת קווי המטרו (ב־2037). בכך תהיה תל־אביב סוף־סוף כאחת הערים המתוקנות בעולם, באיחור אלגנטי של 174 שנים. (האנדרגראונד של לונדון נחנכה בינואר 1863).

בקו האדום השקיעה מדינת ישראל 18 מיליארד שקל, וההשקעה הכללית בשני הפרויקטים - הרכבת הקלה (על שלושת קוויה) ורכבת המטרו (על שלושת קוויה) תסתכם בכ־200 מיליארד שקל. מדובר בפרויקטים הגדולים ביותר שבוצעו אי פעם במדינת ישראל, והשפעתם תהיה דרמטית על חיי אזרחיה. ילדי גוש דן, שנולדו בשנה שבה נת"ע הוקמה, 1996, הם היום בני 27 ונקל לתאר שבחלומותיהם מופיעות חפירות רבות שליוו את נעוריהם.

פגשנו בתחנת ארלוזורוב החדשה, הנוצצת, 25 מ' מתחת לפני הקרקע, שלוש מתוך 13 נהגות הקו האדום של הרכבת (סך כל מספר הנהגים עומד על כמאה), שהוכשרו להובלת ההמונים במהירות 80 קמ"ש מתחת לתל־אביב - המהירות התת־קרקעית.

עובדת היותו של הקו האדום עילי לאורך 12 ק"מ, מחייבת לדבריהן זהירות במפגש עם הולכי רגל וכלי רכב שהמסילה חוצה להם את החיים. נוכחותם על הפסים, הן אומרות, תובעת שיקול דעת בהפעלת הבלם, שכן מדובר בשני קרונות, 100 טון משקלם (בלי הנוסעים) והמהירות העילית לפיכך איטית בהרבה, בסביבות 30 קמ"ש. הן מספרות שבנסיעות המבחן, ביפו למשל, כבר קפצו להן אנשים למסילה והייתה גם התנגשות עם אוטובוס. כמו כן נרשמו כמה "מבחני אומץ" של נערים, שבמזל טרם גבו קורבנות.

שלוש הנהגות שפגשנו הן בעלות ותק בנהיגת רכב כבד. נעמי ברוך, 46, תושבת בת־ים, אם לשניים, בעלת רישיון למונית ולאוטובוס, 25 שנה על הכביש, עבדה כנהגת "דן" ו"מטרופולין". לתפקידה כנהגת רכבת קלה הוסמכה לפני עשרה חודשים אחרי חודשיים קורס עיוני ו־35 שעות נהיגה במסגרת המרכז התפעולי בפתח־תקווה. בתום הקורס עברה טסט ("היו כאלה שנכשלו") והצטרפה לנבחרת הנהגים־נהגות. כעת, בין שאר המפתחות שהיא נושאת בצרורה, תלויים גם מפתח לסוויץ' של הרכבת ומפתח לתא הנהג ("אצלנו כמו במטוס, אף אחד לא יכול להיכנס"). לצידה יאנה זיבניצקי, 38, מפתח־תקווה, אם חד־הורית (לפעוט בן שנה וחצי), ילידת נובוסיבירסק, רוסיה, עלתה לארץ בת 11 (ב־1996), שירתה בצה"ל כנהגת האמרים ובאזרחות הייתה נהגת דן ("במפרקית"). היא אומרת שבנהיגת רכבת קלה בעיר - "או שבלמת או שדרסת, אין שמאלה־ימינה". לנהיגה מתחת לאדמה התרגלה בלי בעיות. בהתחלה היה לדבריה קצת מפחיד ובהמשך התברר שזו בעצם הנסיעה הנעימה, שכן אין סיכוי שמישהו יקפוץ פתאום למסילה במנהרה ("אבל התגלו כבר כמה ציורי גרפיטי"). השלישית - ולריה רדינובסקיה, 40, ילידת זְנמיָנקה, אוקראינה, עלתה ב־2001. כחברותיה, גם היא חד־הורית (לשלושה), בעבר שירתה כנהגת משאית בחיל האוויר (בבסיס נבטים), באזרחות רצתה לנהוג על אוטובוס אבל הקורונה שיבשה לה את התוכניות ולנהיגת רכבת הגיעה לאחר שפגשה חברה שסיימה את הקורס והמליצה. "הילדים גאים בי", היא אומרת ומתכננת להביא אותם לנסיעת הבכורה.

חתן השמחה, חיים גליק, מנכ"ל נת"ע, נרגש: "זה לא באירופה, זה כאן בישראל", הוא אומר, "הקו האדום שייפתח בקרוב, עתיד לשנות את הרגלי הנסיעה של מיליונים, אני גאה שנפלה בחלקי הזכות להיות חלק מהפרויקט הלאומי ומהמהפכה התחבורתית ההיסטורית שמובילה נת"ע, אז נפגש ברכבת!". טוווווו!

תחנה 4 > עיר המתים

כל מדרונותיו של הר המנוחות במערב ירושלים מלאו בקברים ו"חברה קדישא קהילת ירושלים" מצאה פתרון למצוקת הקבורה - חציבת עיר קבורה תת־קרקעית בעומק 60 מ' (בשלב זה) ששמה "מנהרות עולם". עיר המתים הירושלמית, בעלות 300 מיליון שקל, נחנכה (עם קייטרינג) בסוף 2019, וכעת שוכנים בה כבר כ־3,500 מתושבי העיר שהלכו לעולמם מאז הפתיחה. שלב החציבה והבנייה הראשון שכבר הושלם יוכל להכיל 24 אלף קברים. מה הלאה? לא אלמן ישראל. החציבה מתחת להר נמשכת, ויכולה לתת מענה לעשרות השנים הבאות, אם לא למאות, מבלי להפריע לפעילות העל־קרקעית או לגזול נתחי נדל"ן מניבים. עם טיפה יצירתיות אין מניעה לדמיין את בתי הקברות שלנו חותרים תת־קרקעית עד גבול המים הכלכליים.

פגשנו את יעקב עקשטיין מאיר הפנים, מנהל האתר, איש החברה "קדישא קהילת ירושלים", קברן ותיק, שהוביל אותנו בשדרות עירו השוקטת.

הלכנו איתו לאורך הרחוב הראשי, ברוש, שממנו מתפצלים רחובות משניים כדקל, ורד והדס, שיהיו בעתיד כתובתם הקבועה של אלפים. שמענו ממנו ש־71 רחובות ראשיים שכאלה צפויים להיחצב בהמשך, כולם במתכונת קניון ענק, שתקרתו מתרוממת לגובה 16 מ', מה שמאפשר שלוש קומות של מקבצי קבורה בכוכים החצובים בקירות, בנוסח "קברי הסנהדרין" (במתכונת הקברים העתיקים בשכונת סנהדריה בירושלים). לקלסטרופוביים שבינינו ייאמר מיד, אל חשש. המקום מפתיע בממדיו הגדולים ומעניק בהחלט תחושת רווחה.

אולמות הקבורה המאווררים מוארים בתאורה מעוצבת (על ידי אמן מגרמניה) ומתוחכמת, שנעה עם מלווי המת למען חיסכון באנרגיה. הטמפרטורה מתחת לאדמה יציבה, בין 20 ל־23 מעלות, לא משנה מה העונה, כך שאין צורך בהשקעה במיזוג. בנוסף קיים מרכיב החיסכון הנדל"ני. אם עד היום היה אפשר לחפור 180 קברים לדונם, בקבורה במנהרות גדל המספר הכולל (במשטחים האופקיים ובקירות) ל־4,000. עניין נוסף, הקבורה בסגנון הסנהדריני כמעט ומייתרת את ענף המצבות, שכן הכוכים סגורים בלוח שיש דק (70 על 70 ס"מ) שעלותו חמישית המחיר (בערך) ממחיר מצבה סטנדרטית.

משה שמעון, מנכ"ל "חברה קדישא קהילת ירושלים", אומר שהעבודה בחברה היא "שליחות וחסד של אמת המחייבת רגישות בגין החשיפה לאנשים ברגעים הקשים בחייהם". פגשנו כמה מעובדי האתר שעוסקים מדי יום באותה שליחות רגישה שעליה הוא מדבר.

חיים יקטר, 37, מנהל שירותי הקבורה ב"חברה קדישא קהילת ירושלים", עשר שנים בחברה, נשוי, אב לשישה. הוא לדבריו מנסה להפריד בין העבודה לשגרת הבית, אך העומס על הנפש גדול והוא לא תמיד מצליח. לצידו יעקב גורמן, 28, קברן ונהג, נשוי, אב לארבעה, בן למשפחת קברנים ירושלמית, שמונה שנים בחברה, גר בשכונת שמואל הנביא, אומר שהמנהרות מעוררות התפעלות בקרב המלווים ("אומרים, וואו, זה קניון"). לצידם אנשי הצוות הטכני (שגם חופרים את הקברים) - נתן גבאי, 31, נשוי, אב לשלושה, תושב שכונת רמת שלמה, מוכן להקפצות בערבי שבת ובמוצ"שים (בגין איסור הלנת המת בירושלים) ושמעון גבאי, 18, אחיו, חודשיים בעבודה, רווק, גר עם ההורים ("תמיד בכוננות, ווטסאפ פעיל").

לפני שנפרדנו עלינו לכמה קברים. על אחד מהם הודפס ברוח הזמן QR שמוביל לפלייליסט אהוב על שושי אסטרייך, בימי, ז"ל, שנפטרה ב־12.12.2022. "ילדה נצחית שראתה תמיד פיל בתוך נחש בריח", היה כתוב, ולכן גם על לוח מצבתה הייתה חרוטה דמותו של הנסיך הקטן. יהי זכרה ברוך.

+++

בתום סיורנו, כשיצאנו מבטן האדמה, שיפשפנו את עינינו. בחוץ עמד חושך מסמא, מייאש. במלאת לה 75, מדינת ישראל מבקשת, ממש מתחננת, מאזרחיה לרדת קצת לעומק, לחוש את כובד הסלע, לראות את השורשים מלמטה, להעריך את מפעלות בניה החרוצים שיביאו לה רווחה בעשורים הבאים, אם רק ייתנו להם צ'אנס. תזוזה לא נכונה למעלה והכל נחרב גם למטה. מדובר, אם תרצו, ברעידת אדמה שכיוונה הפוך, אך נזקיה לא פחות הרסניים.