פריחה מאוחרת

מייקל קיין חוזר בסרט חדש, "איזה מין שוטרת", לצדה של סנדרה בולוק, שעולה השבוע למסכים. קיין מגלם בסרט יועץ יופי המסייע לסוכנת אף.בי.איי (בולוק) להתכונן לקראת משימתה הבאה: הממונים רוצים לשתול אותה בתחרות "מלכת היופי של אמריקה", כדי שתלכוד פושע מסוכן שאמור לחבל באירוע הנוצץ. כדי להתכונן לתפקיד נסע קיין לטקסס, לפגוש מומחה שילמד אותו כל מיני טיפים על תחרויות יופי. "למדתי כל מיני דברים שימושיים. למשל, איך לרסס ספריי בתחתית בגד הים, כדי שהוא יפסיק ליפול. זהו תפקיד נהדר לסנדרה, והיא בחורה חמודה".

בשנות ה-70 ברח השחקן הבריטי מייקל קיין ("אלפי", "לחנך את ריטה", "נוכלים עם סגנון") מאנגליה בשל חוקי המס והשתקע בהוליווד. קיין הנהנתן עשה שם המון סרטים, ועבר מפרויקט אחד למשנהו. הוא לא בחל בשום תפקיד, גם בשביל הכסף וגם בגלל אתרי הצילום האקזוטיים, לכן גם זכה בשנות ה-80 לכינוי הלא מחמיא "בלתי נמנע" והפך לסלבריטאי מאוס ופתטי. למזלו, הוא תפס את עצמו והחליט לקחת פסק זמן בשנות ה-90. "לא שיחקתי שנתיים וחצי, כי רציתי חופשה. פשוט נשחקתי", סיפר לי כשנפגשנו בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד, לשם הגיע כדי לקבל פרס על מפעל חיים.

לפני שלוש שנים שב קיין לעשייה עם החלטה חשובה: להופיע רק בסרטים טובים, לבחור את תפקידיו בקפידה ולא לעוט על כל הצעה. וזה השתלם. מייד עם שובו זכה בפרס "גלובוס הזהב" על "קול קטן", ולפני שנה גרף את "אוסקר" המשנה על "תקנות בית השיכר". בגיל 67 החיים שלו יפים מתמיד. הוא אף עוטר לאחרונה בתואר אבירות. לא רע בשביל מישהו שנולד בשכונת עוני בדרום לונדון, נקרא מוריס מיקלוויט, גדל בדירה קטנה ללא חשמל, עזב את הלימודים בגיל 15 ושאביו עבד בשוק הדגים. "היתה לי שנה נהדרת", הוא מסכם בנחת ובאושר. "בתי נטשה התחתנה, קיבלתי 'אוסקר' שני (הראשון היה עבור "חנה ואחיותיה" של וודי אלן) ותואר ראשון מהמלכה אליזבת".

- אם לא היית שחקן, מה היית עושה היום?

"אם חיי היו לוקחים כיוון אחר, הייתי גומר כפושע. אני מכיר לא מעט אנשים שגדלו איתי וגמרו ככה. לאחרונה גילמתי גנגסטר בסרט 'שיינר', והוא מבוסס על דמות שהכרתי, ושבקלות הייתי יכול להיות כמוהו. למזלי, פגשתי בגיל 14 כומר שניסה לקחת אותנו, החוליגאנים, למועדון הנוער שהוא ניהל. במועדון הזה היה חוג דרמה, ושם למדתי להיות שחקן, וכך ניצלתי ממעגל הפשע".

- אתה מרוצה מהיחס של הוליווד כלפיך?

"כשאתה שחקן בריטי, אירופאי או אוסטרלי באמריקה, אתה לא מקבל תפקידים של סטארים. בדרך כלל אנחנו מקבלים דמויות של אנשים רעים, מופרעים, סוטים: מל גיבסון האוסטרלי עשה קריירה בגילום בריטים רשעים, ואנתוני הופקינס הבריטי עושה את הרוצח הקניבלי ב'חניבעל'. הרי רוברט דה נירו לא היה מופיע בחיים ב'שתיקת הכבשים'. גם אני עשיתי תפקיד דומה ב'לבוש לרצח', שם גילמתי רוצח שלובש בגדי נשים. אתה בא להוליווד ואומר 'אני בריטי', אז אומרים לך בתגובה: 'הו, אני שונא את הבחור הזה'. ג'רמי איירונס ואני עשינו מזה הון, אז לא אכפת לנו".

- עשית המון סרטים (80, ליתר דיוק), ולא מעט מהם מיותרים. למשל, למה נתקעת פעם בסרט עם השרירן סטיבן סיגל ("על קרקע בוערת" מ-1994)?

"ידעתי שלא אגיע בחיים שלי לאלסקה, שם צולם הסרט, אם לא ישלמו לי. אז החלטתי שהסרט הוא דרך נהדרת להגיע לשם. בכלל, הופעתי בסרטים גרועים כי הסכמתי לעשות כל סרט שהציעו לי. אחרי הכל הייתי שחקן לא מוכר, והייתי מוכן לעשות כל דבר כדי להיות בסרט אמריקאי".

- גם את "בגידות בריו" היה עדיף לשכוח.

"רציתי לשחק בסרט הזה משום שביים אותו במאי גדול, סטנלי דונן, ובגלל שהוא צולם בריו, ברזיל. הסרט עשה המון כסף, אך נקטל קשות. גילמתי גבר שמנהל רומן עם חברה של בתו, ובאמריקה עשו בגלל זה הרבה רעש והאשימו אותי בגילוי עריות. הייתי צריך להסביר שאני שוכב שם עם החברה של בתי ולא עם בתי".

במסגרת המתקפה העכשווית של קיין על חיינו, אפשר למצוא אותו גם בתפקיד אורח בעיבוד מחודש לסרטו האפל הקלאסי "במעגל הנקמה" מ-1970, על גנגסטר מצליח בלונדון, החוזר לניוקאסל ונוקם בגנגסטרים שחיסלו את אחיו. הסרט העדכני מגיע אצלנו החודש היישר לספריות הווידאו לאור כשלונו בקופות ובביקורות בעולם. "ביקשו שאופיע בתפקיד אורח", הוא מספר, "והסכמתי, כי סילבסטר סטאלון שמככב בו הוא חבר שלי. חשבתי שהדמות בגילומו של סילבסטר תהיה יותר מעודנת מאיך שאני עשיתי אותה, אבל בסוף הוא פוצץ לי בסרט את המוח. אז כנראה שהוא חבר לא כל כך אדיב כמו שחשבתי...".

- אתה נוהג להתכונן לתפקידים שאתה עושה?

"בעוד השחקנים האמריקאים נוהגים לעשות תחקירים, אנחנו הבריטיים עצלנים. אנחנו פשוט עושים את זה. כשעבדתי עם שחקנים צעירים כמו טובי מגווייר וסטיבן דורף הסתכלתי עליהם בפעולה, והם באמת נכנסים לתפקיד. אצלנו זה כמו סוויץ'. כשאתה רוצה להיות שחקן טוב, אתה לא חושב על שחקנים אחרים, אלא מסתכל על אנשים אמיתיים ברכבת התחתית ולומד מההתבוננות".

- עם איזה במאי נהנית לעבוד?

"עם בראיין דה פאלמה, איתו עשיתי את 'לבוש לרצח'. הוא אומנם אדם לא רגשי ולא נוהג להתנשק, אבל הוא מאוד טכני ומבריק. הסצינה שזכורה לי במיוחד היא זו שבה אני לובש בגדי נשים וצריך לבכות. רגע לפני הצילום הדלקתי סיגר, הנחתי אותו בצד והצטלמתי. כשסיימתי את הסצינה דה פאלמה נתן לי את הסיגר חזרה והדליק לי אותו. כל אחד בסט אמר לי שזה היה הדבר הכי רגשי שדה פאלמה עשה בכל הצילומים. גם העבודה במרוקו עם הבמאי ג'ון יוסטון על 'האיש שרצה להיות מלך' ב-75' היתה חוויה נהדרת. כשקיבלתי את התפקיד הייתי מאושר, כי החמיא לי לעבוד עם במאי שעשה לא מעט סרטים עם המפרי בוגרט הנערץ עלי (מייקל אימץ את שם משפחתו מהסרט 'המרד על הקיין', בו כיכב בוגרט). אהבתי לעבוד עם יוסטון. באחת הסצינות אמרתי לו: 'לא נתת לי כיוון', והוא השיב: 'אתה מקבל הרבה כסף כדי לעשות את זה, אז אני לא צריך לתת לך עצות'. הוא היה במאי של גברים ועשה תמיד סרטים על גברים שמחפשים משהו. הוא היה במאי גדול באמת".

- איך היה לעבוד עם וודי אלן ב"חנה ואחיותיה"?

"וודי אלן בכלל לא איש מצחיק, כי רוב האנשים המצחיקים כותבים דברים מצחיקים אבל לא מצחיקים בעצמם. הם פשוט שומעים אנשים אחרים מצחיקים ומנציחים זאת. כשאתה עובד עם וודי, אתה אומר את השורות שלך כפי שהן מופיעות בתסריט. אם אתה רוצה להוסיף משהו, כדאי שתגיד לו, אחרת הוא יקצץ זאת בעריכה".

- עבדת עם בכירי השחקנים. את מי אתה זוכר במיוחד?

"שון קונרי, ששיחקתי איתו ב'האיש שרצה להיות מלך', הוא חבר קרוב. אנחנו רוצים לעשות עוד סרט יחד, אבל לא מצאנו עדיין משהו הולם. היתה חוויה גם לעבוד עם לורנס אוליבייה ב'משחקי בילוש'. הפכנו לחברים טובים. רציתי להיות כמוהו. שתינו יחד וסיפרנו בדיחות. הוא היה בחור נפלא וחיבבתי אותו מאוד. אחרי הצילומים נהגנו להיפגש לארוחות ערב, וזה דבר לא שיגרתי בקרב שחקנים".

- יש תפקיד שאתה חולם לעשות אותו?

"אני לא נמנה עם השחקנים שאומרים 'אתן את יד ימיני בשביל לעשות את המלט'. אני שחקן פרגמטי, פשוט קורא תסריטים ובוחר. למזלי, יצא לי לגלם את רוב סוגי האנשים, מהומואים ועד גנגסטרים, מרוצחים סידרתיים ועד אידיוטים. כשאתה מגיע לגילי, אתה כבר לא מתרגש ומתרגל לכל. הנה, מגזין בריטי נתן לי לאחרונה פרס מפעל חיים, ואחרי חודש הופעתי ברשימה של השחקנים שנחשפים יותר מדי ושנמאס מהם".

- למה אשתך מיהרה לפרוש מעסקי הקולנוע?

"שאקירה שיחקה את הנסיכה הערבייה ב'האיש שרצה להיות מלך', וזה היה בעצם התפקיד היחיד שלה. זה לא היה כוס התה שלה לקום בשש בבוקר לצילומים. כשאני חוזר מצילומי סרט ואומר: 'היה לי יום קשה. קמתי בשש בבוקר וכך וכך', היא מאמינה לי".

בשעות הפנאי המעטות שלו קיין אוהב לבלות עם חברים כמו קונרי, רוג'ר מור והצלם טרי אוניל, ובעיקר לכתוב. "אני נהנה מתהליך הכתיבה", הוא אומר. "כתבתי מותחן ואולי אכתוב אוטוביוגרפיה נוספת. כשכתבתי את האוטוביוגרפיה שלי, חשבתי שסיימתי לסכם את חיי, אבל עשר השנים האחרונות היו כמו חיים שלמים. הגשמתי את רוב החלומות שלי, למרות שחלקם היו בלתי אפשריים, והחלום שלי כעת הוא לכתוב רב מכר, לעשות ממנו תסריט ולביים אותו".

בימים אלה אפשר גם לראות את סר מייקל קיין ב"עט הסקנדל", על השנים האחרונות בחייו של היוצר המרקיז דה סאד. קיין מגלם מנהל בית חולים לחולי נפש, שמחליט לנקוט יד קשה ולמנוע מהרוזן הצרפתי הכלוא במוסד לכתוב את יצירתו החולנית. בשנה הבאה נראה אותו גם במותחן עם בוב הוסקינס והלן מירן וגם בגירסה חדשה ל"האדם השקט".