זיכרון קצר

אחד האקטים שעורר לפני 80 שנה את תשומת הלב לגורל היהודים בשואה הייתה ההתאבדות של שמואל זיגלבוים, ממנהיגי התנועה היהודית הסוציאליסטית הלא־ציונית "בונד" ונציגה בממשלת פולין הגולה בלונדון. הוא שם קץ לחייו ב־11 במאי 1943, כשנודע לו על החיסול הסופי של גטו ורשה, בו גרו אשתו ובנו. במכתב הפרידה כתב: "זו מחאתי העמוקה ביותר נגד חוסר המעש שבו העולם משקיף על השמדת הלאום היהודי ומרשה אותה". התאבדותו, אף שדווחה בהרחבה בתקשורת, לא חוללה מפנה באסטרטגיה של בעלות הברית.

אחרי המלחמה הוצבו לוחות ומצבות לזכרו של זיגלבוים בלונדון, בוורשה, בניו־יורק. בתל־אביב קרוי על שמו רחוב בשכונת קריית שלום. פרופ׳ דניאל בלטמן, החוקר בין השאר את תולדות תנועת "בונד" בפולין, הנציח את פועלו בספר ובמאמרים. לא היה אפוא זמן מתאים יותר להעלות את זכרו של זיגלבוים מיום השואה האחרון. אך ההזדמנות הוחמצה, ובכוונה. בשיח הישראלי הרשמי על המרד בגטו התפנה מקום לציון תרומתו של ארגון לחימה רוויזיוניסטי ("ארגון צבאי יהודי" שפועלו לוט עדיין בערפל היסטורי כבד), אך לא ללוחמי "בונד" ובראשם סגן מפקד המרד, מארק אלדמן, סוציאליסט יהודי, איש מוסר, מחאה ולחימה. דמותו ופועלו נמחקו לגמרי מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה – וכך גם שפתו, יידיש.

זמרי האופרה הישראלית שרו ב"יד ושם" את המנון הלוחמים היהודים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה") שחובר במאי 1943 על ידי המשורר האידי הירש גליק. מילותיו היו לנכס צאן ברזל של הגבורה היהודית בחשכת השואה ושל לוחמי חירות באשר הם. לעברית תירגם את השיר אברהם שלונסקי וכך שרו אותו שלושת הזמרים.

מארגני הטקס לא טרחו לבקש מהם לבצע לפחות את הבית הראשון והידוע ביותר של ההמנון בלשון המקור – יידיש, למרות שנכתב בה ולמרות שיידיש הייתה שפת האם של רוב היהודים שנרצחו בשואה. מותם הכריע את הכף לטובת עברית כשפתו הרשמית של העם היהודי בישראל, וטוב שכך: עברית היא שפה נפלאה. כבודה במקומה מונח, אבל למה לרמוס את כבודה של היידיש? למה להשכיח את מקומה בתרבות היהודית? הנה השורה הראשונה של הבית הראשון של ההמנון, במקור: ״זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג״.

פוליטיקה של זיכרון נכחה גם בטקסים הרשמיים בוורשה לציון 80 שנה למרד בגטו. הנואמים, נשיא פולין וראש ממשלתה, והקצינים הבכירים שניהלו את המסדרים הצבאיים, העלו על נס את העזרה "ההמונית" של הפולנים בהסתרת היהודים הנרדפים והסיוע של המחתרת הפולנית למורדי הגטו - מרכיבי יסוד בנרטיב הצלת היהודים השקרי שמקדמת הקואליציה הלאומנית־פופוליסטית בפולין. נעדרו מהם לגמרי דברי גינוי, ולו רפים, לשיתוף הפעולה הנרחב עם הכובש הנאצי ברדיפה, בהסגרה וברצח של יהודים. חוקרת השואה הפולנייה פרופ׳ ברברה אנגלקינג העזה לחשוף את השקרים, הגוזמאות והזיופים, ומאז היא נרדפת על ידי השלטונות. בניגוד אליה, הבכירים הישראלים שבאו לוורשה להשתתף בטקסים שתקו.

"אל תהיה אדיש": הציטוט של ההיסטוריון, הפובליציסט ושורד השואה היהודי־פולני מריאן טורסקי (97) היה השנה המסר שהוביל את האירועים לציון מרד גטו ורשה בעולם. בארצנו לא נשמעו מסרים מסוג מוסרי־רכרוכי שכזה; בנאומים כאן הופיע לקח אחד ויחיד: "להסתמך על הכוח, כמה שיותר כוח". הכוח אכן מגן עלינו והוא הכרחי להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, אבל אדישות היא קללה ארורה, ההורגת את האנושיות שבנו.