כל עולמה במה

בשנים האחרונות, וגם הרבה קודם, כשדבורה קידר נשאלה על גילה, היא אמרה: "אני לא רוצה למות על הבמה, לעיני הקהל. אני מבקשת למות בלי סבל, למות בנחת, למות מות נשיקה, במיטה שלי. רק לא לסבול".

אתמול, חודש לפני יום הולדתה ה־99, מתה קידר, מהשחקניות הנהדרות שהיו כאן, בשלווה בשנתה, משאירה אחריה משפחה אוהבת ועשרות תפקידים שזכו לשבחים.

קידר שיחקה כמעט בכל תיאטרון אפשרי. קריירת המשחק שלה החלה כמעט במקרה, בגיל 17. "בדרך חזרה מחוג למוזיקה הגענו לרחוב פרוג, שם היו בחינות קבלה להבימה", סיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "הייתי ידועה בקרב החבר'ה כבדרנית וחקיינית, ואז מישהו אמר, 'אם את נכנסת לבחינות, אני מזמין את כולם לסרט בקולנוע עדן, נראה אם יש לך אומץ'. עשו לי בחינות וזה היה נורא מפחיד, יצאתי מבוהלת".

כשהגיע לבית הוריה של קידר מכתב התשובה "אבא שלי השתגע", סיפרה. "להיות שחקן היה עניין לא מכובד, ואצלי הלימודים צלעו גם ככה. הם אמרו שמשחק זה לא מקצוע".

התפקיד הראשון שלה על הבמה היה בתיאטרון המטאטא, ומאז שיחקה קידר, כלת פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים, בעשרות הצגות, ביניהן "היורשת", "נומה עמק", "פילומנה", "שלוש אחיות" ועוד, וגם בתפקידי משנה גנבה את ההצגה. "כשנותנים לי תפקיד קטן, אני אומרת: זה לא יהיה תפקיד קטן, אני אהפוך אותו לגדול", אמרה לא פעם.

גם הקולנוע נהנה מכישרונה. היא שיחקה בסרטים רבים, בהם “אולי תרדו שם”, “התמהוני” ו“מבצע יונתן”, וזכתה בשני פרסי אופיר על "נקמתו של איציק פינקלשטיין" ו"ציפור חול", אבל למרות מגוון התפקידים שעשתה, קידר מזוהה בעיקר עם אמא של בנצי ב"אסקימו לימון", זו שמזהירה, "בנצי'לה, שלא תשתה לי שמה חשיש".

סרטי "אסקימו לימון" היו עבורה ברכה וקללה. "הקהל מאוד אהב את הדמות, וקרוב לוודאי שקיבלתי תפקידים בזכותה", סיפרה. "מצד שני זה הפך לטייפקאסט, נשארתי אמא של בנצי. כולם ביקשו ממני לחזור על המשפט הזה. בהתחלה זה מאוד החמיא לי, אבל אחר כך אתה כבר לא יכול לעבור ברחוב".

הבמה הייתה בשביל קידר מקדש. גם כשביקשה לפרוש ממשחק, הבינה שהיא לא יכולה בלי מחיאות הכפיים והחיבוק החם של הקהל. "יום אחד ישבתי עם התינוקת בשדרות בן־גוריון", סיפרה. "עבר לידי הבמאי שמואל בונים ואמר: 'תראי איזה פרצוף עגום יש לך. את לא תעמדי בזה. אני הרי מכיר אותך. את לא יכולה בלי תיאטרון'. בעלי היה איש חכם, ולכן אמר לי: 'תחזרי לתיאטרון. אני יודע שבלי זה לא תוכלי לחיות'. תיאטרון בשבילי זה כמו אוויר לנשימה. כששיחקתי ב'האלמנות העליזות' עשו לי צנתור ללב וכעבור כמה ימים חזרתי לשחק".

על גילה אמרה “מרגיז אותי שמציינים שאני בת יותר מ־90 ועדיין עושה הכל. כאילו שזה איזה פלא גדול. הסביבה סוגדת לנעורים. מבחינת הנפש אני לא מרגישה שמשהו השתנה בי, למרות שאת הזקנה אני מרגישה יפה מאוד”.

כשנשאלה מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלה, ענתה קידר בחיוך גדול - "שלא תשתה לי שמה חשיש".

עולם התרבות ספד אתמול לקידר. "אהבתי אותה כל כך, היא הייתה שחקנית מצוינת, פרטנרית נפלאה, חברה טובה ואדם מלא הומור וחוכמת חיים", אמרה חברתה הקרובה, לא קניג. "אני כבר מתגעגעת אליה".

יונה אליאן, יו”ר אמ”י, אמרה: “דבורה הייתה שחקנית נפלאה, קומיקאית יוצאת דופן על הבמה ואישה כובשת ומצחיקה בחיים. היה בה עירוב של תום, חוכמת חיים וכישרון ענק”.

"הצטערתי לשמוע על לכתה של דבורה קידר", ספד לה שר התרבות והספורט מיקי זוהר. "‏דבורה הייתה שחקנית נפלאה והחזיקה קריירה מפוארת במשך 70 שנה בשלל דמויות מכוננות בקולנוע הישראלי. היא שיחקה ממש עד שנותיה האחרונות וזכתה בפרסים רבים המוקירים את פועלה ומורשתה בסרטים ובתיאטרון".

"נפלו בחלקי הזכות והכבוד לביים את דבורה בהצגה 'רעל ותחרה', לצידה של ליא קניג", נפרד ממנה משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה. "אחד הדברים הזכורים לי ביותר מהעבודה עם דבורה הוא הצניעות שלה. בכל מפגש איתה אפשר היה לראות איך האישה הזאת כמעט לא מודעת ליכולת שלה לרגש, להצחיק ולהשפיע על כל מי שהיה סביבה. בשבועות האחרונים שוחחתי איתה טלפונית פעמיים וניסיתי לשכנע אותה שנחגוג לה בשמונה ביוני יום הולדת 99 בתיאטרון. כל שנותר הוא להצטער שלא הספקנו לשמח אותה".

ארונה של דבורה קידר יוצב הבוקר בשעה 11:00 בתיאטרון הלאומי הבימה בתל־אביב.