הסרט, ההצגה, הספר, הפודקסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

למרות הפגמים, "הפלאש" מתגלה כאחד הטובים בסרטי הקומיקס העכשוויים. "הילד מגן עדן" הוא מעין גרסה ערבית מוצלחת ל"בשם הוורד", מלאה בשחקנים מוכרים, שתרתק במיוחד חובבי מזרחנות ואיסלאם | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים

זה די משעשע: רק לפני שבוע קיטרתי כאן קלות על "ברחבי ממדי העכביש", ששלח את ספיידרמן לטייל בין יקומים מקבילים ולפגוש מלא ספיידרמנים שונים ומשונים. והנה, האולפן המתחרה, די־סי, מוציא אחרי תלאות ארוכות את אותו סרט ממש. הפלאש (עזרא מילר), אחת הדמויות הזניחות יחסית ביקום שכולל בתוכו את סופרמן, וונדר וומן ובאטמן, מנסה לשנות את העבר ועל הדרך זורק את עצמו ליקומים עם מלא סופרמנים ובאטמנים מכל הזמנים (המפורסם בהם - וזה מופיע בטריילרים, אז לא מדובר בספוילר - הוא מייקל קיטון, שחוזר לתפקידו הנפלא כאיש עטלף שקט ועצוב מהסאגה של טים ברטון מהניינטיז).

על הנייר ומאחורי הקלעים, הכל עובד נגד הסרט: בראש ובראשונה, השחקן הראשי מילר ("חייבים לדבר על קווין", שכבר שם הוא היה מקריפ), התגלה כאדם אלים מאוד עם צרות משפטיות שלא נדע - כך שזה כנראה תפקידו האחרון בקולנוע. אבל הוא די טוב פה. ובכלל, לצופים וגם לאולפן נמאס מסאגת "ליגת הצדק" שהחלה בקול תרועה רמה לפני עשור והידרדרה בשורת סרטים כושלים וכבדים, עם מיליון ריבים מאחורי הקלעים (גל גדות ו"וונדר וומן" היו יוצאות הדופן לטובה, ועדיין דווח לפני כמה חודשים שהיא פוטרה בניסיון לאתחל הכל מחדש). ולבסוף: לפני שבועיים יצא "ספיידרמן" האהוב והמלוקק, ובארה"ב אין דבר שאוהבים יותר מללטף סרט אחד על חשבון אחר שדומה לו מדי. די־סי הם ממילא "הפאשלונרים הסדרתיים" והכוכב התגלה כנבלה, אז יאללה, להיכנס בו.

והנה ההצהרה הלא־מתנצלת שלי: "הפלאש", למרות לא מעט פגמים שאינהרנטיים לסאגה, הוא סרט טוב, מורכב, מרגש ומבדר בהרבה מ"ספיידרמן" שמוקרן במקביל. הוא מציג את הרעיון של לשנות את גורלך, ילדותך ומחיקת עברך בצורה משעשעת בהרבה — וגם נותן למילר לעבוד כשחקן בתפקיד כפול של עצמו בגילים שונים. ברגעים הכי טובים שלו, "הפלאש" הוא בכלל מעין קומדיית סטלנים שבה אדם בוגר פוגש את הגרסה הצעירה והמביכה שלו.

ויש בסרט גם הרבה הומור שחור. נאמר זאת כך: סצינה בפתיחה שמתרחשת בבית חולים וכוללת תינוקות חמודים במצב לא שגרתי, גרמה לי להידלק על הסרט ולהיזכר שהבמאי - המקצוען אנדי מושייטי - הוא במקור במאי אימה משובח ופרוע מארגנטינה שלא לוקח שבויים.

עוד נקודה מוזרה: לפני שבוע השוויתי בין "ממדי העכביש" ל"בחזרה לעתיד", והנה "הפלאש" מרפרר לסאגת המסע בזמן בישירות (ובחן), וגם מבין את המהות שלה: זה סרט שבוחן לעומק יחסי הורים־ילדים מתבגרים, גם על הצדדים האדיפליים והאפלים בהם. תורמת לכך מריבל ורדו ("ואת אמא שלך גם") כאמו של הגיבור. ויש עוד שלל תופינים בסרט, שיענגו את המשוגעים לדבר וחובבי טריוויות קולנועיות (אוהבי קווין סמית' ומסע הסטנדאפ שלו בקולג'ים יקבלו מתנה שווה לקראת הסוף).

כן, עדיין יש צרות רבות בסאגה, רגעי כבדות שלא לצורך ובחלק מהמקרים האפקטים פשוט מזעזעים, אבל בגדול "הפלאש" התגלה - בניגוד לכוכב שלו - כאחד הטובים בסרטי הקומיקס העכשוויים, וכזה שבאמת מצדיק את הקונספט המשומש מדי כרגע של מולטיוורס.

הילד מגן עדן

חובבי קולנוע ישראלי חדי עין אולי שואלים את עצמם לאן נעלמו שחקנים נפלאים כמו תאופיק ברהום ("ערבים רוקדים"), מוחמד בכרי השנוי במחלוקת ונכס צאן הברזל מכרם ח'ורי (שעדיין מופיע בתיאטרון ובטלוויזיה). ובכן, שלושתם מככבים כעת בסרט שוודי, בערבית, שצולם באיסטנבול, הוצג בפסטיבל קאן, ועלילתו מתרחשת בכלל במצרים. ככה זה: בעידן של מירי רגב ויורשיה, ישראל הקיאה החוצה חלק גדול מהיוצרים שהם אזרחיה, והם עברו לצלם בגלות.

גם אם הם עצמם לא מזדהים תמיד כישראלים (שניים מהם מגדירים עצמם פומבית פלסטינים, בכרי כידוע ביים את "ג'נין ג'נין"), קצת עצוב לחיות במקום שבו נציגי חמישית מהאוכלוסייה כבר אינם נוכחים בתעשיית הקולנוע הישראלי, שידעה פעם להכיל גם נרטיבים אחרים ממה שנוח למיינסטרים לשמוע. בשביל מה יש קולנוע אם לא בשביל זה?

ואחרי שסיימנו עם הפוליטיקה, נאמר ש"הילד מגן עדן" הוא סרט מוצלח למדי, שבו במאי ממוצא מצרי (טאריק סאלח) מנצל לטובה את החופש שיש בשוודיה כדי לעשות את "בשם הוורד" לעולם המוסלמי. הזירה המרכזית היא האוניברסיטה האיסלאמית א־זאהר, והגיבור, כמו בספרו של אומברטו אקו, הוא צעיר תמים שמגיע מאזור עני למוסד היוקרתי (ברהום המצוין), ומוצא את עצמו בלב סדרת רציחות וקונספירציות שבהן שועי עולם מנסים לקבוע מי ישלוט בעולם המוסלמי.

"הילד מגן עדן" מלא ביקורת ארסית על מצרים ומשטר א־סיסי ("אין אצלנו מקום לשני פרעונים", אומר בשלב מסוים בכרי), וגם נותן טייק מוסלמי מעניין לנרטיב הנוצרי של אקו, עם תהיות על גורל שמוכתב מלמעלה וכמה אפשר למרוד בו. גם אם עלילתית וז'אנרית אין פה חידוש מסעיר, הסרט עדיין ירתק לא מעט צופים - בעיקר כאלו שמזרחנות ולימודי ארצות האיסלאם הם לחם חוקם.

"מלכת אמבטיה", הקברט הסאטירי של חנוך לוין, שהורד מהבמה בשנות ה־70 בשל מחאת הקהל, חוזר לבמות ומוכיח שחלקים גדולים ממנו רלוונטיים גם היום | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

לכבוד שנת ה־80 להולדתו של חנוך לוין אנו זוכים השנה לחגיגה של העלאות מחודשות ליצירותיו. בתיאטרון יפו החליטו ללכת על אחד מהמחזות המוקדמים והפרובוקטיביים ביותר של לוין, הקברט הסאטירי "מלכת אמבטיה". ההצגה המקורית הועלתה בתיאטרון הקאמרי ב־1970, הורדה מהבמה אחרי 19 הרצות בלבד בשל מחאות הקהל והותירה אחריה מיתוס של שערורייה גדולה שמרחף מעל התיאטרון הישראלי מאז.

מה שמיוחד בהפקה, שיצר הבמאי רביע חורי, הוא הליהוק. הוא בחר להעלות את המערכונים והשירים של לוין בעברית, עם להקה מוכשרת של ארבעה שחקנים ערבים צעירים: בסאם בירומי, מונא חוא, ראמי סליבא, ווטן עבד אלגני. המוצא של הצוות צובע את האמירה הביקורתית החריפה של לוין באור חדש ומפתיע. כשהם שרים "אנחנו אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור", אתה חש את ההסתכלות האירונית של הדור הערבי הצעיר המשכיל על החברה הישראלית הליברלית כביכול, שלא באמת מקבלת אותם כשווים. כשהם מעלים את המערכון של השיחה בין שתי נשים יהודיות על ערבי המחמד, סמטוכה, הביקורת הזו הופכת עוד יותר מפורשת.

מעבר לנקודת המבט החדשה באמצעות הליהוק, הוסיף הבמאי מספר קטעים שלא היו במחזה המקורי, שניים מהם מערכונים ארסיים נפלאים שלוין כתב בעקבות הורדת ההצגה. לגבי השירים, החליט הבמאי לשמור על הלחנים המקוריים, שזוהר לוי כתב, וטוב שכך. השחקנים, ובעיקר השחקניות, מגישים ביצועים מוזיקליים מצוינים. המנהל המוזיקלי, אליאס גרזוזי, עשה שינוי משמעותי אחד בשיר "אבי היקר", כשהוסיף את העוד ככלי המלווה, וכך חיבר את השיר הזה, המבטא את מחאת הבנים המתים נגד ההורים ששלחו אותם למותם, גם לחברה הערבית הפלסטינית.

לא כל הקטעים בהצגה עומדים במבחן הזמן, אך יש בה הרבה אנרגיה חתרנית ואמירות בוטות כנגד החברה הישראלית, שרלוונטיות גם להיום. האם היא תחולל כיום שערורייה כמו אז? קשה להאמין. הזמנים השתנו, והסיבולת שלנו לאמירות חריפות עלתה מאוד. אף אחד כבר לא נעלב מקצת התייחסות להפרשות גוף וענייני אסלות ושירותים. עדיין, זהו מופע מצחיק וחריף, המשדר חיוניות של מחאה וגם חן תיאטרלי רב, המצדיקים את קיומו גם בגרסת שנת 2023 המרוככת.

"סרט עם סופיה" של הרמן קוך הוא עוד סיפור על גבר מתבגר שמתגעגע לעולם הישן של לפני עידן המי־טו, שבו היה אפשר למשש נשים צעירות ללא מעצורים | רן בן-נון | 3 כוכבים

הזכות לאי־חשק. זה העיקרון הגדול שסטנלי היה רוצה להילחם עליו אם היה יכול. פשוט לומר "אין לי חשק" ולא להגיע לאירוע שאליו הוזמן – להלן חגיגת השנה החדשה אצל חברו הטוב קארל. ובאמת לסטנלי יש סיבה מצוינת לא להגיע: סרטו החדש מצליח בקופות, וכוכבת הסרט, סופיה בת ה־18, בתו של קארל, נמצאת אצל סטנלי בבית ויורדת מחדר השינה כשלגופה חולצת טי עתיקה שלו בלבד. מה היא עושה שם? אל תשאלו, אבל התשובה נמצאת ב"סרט עם סופיה", ספרו השערורייתי למדי של הרמן קוך ההולנדי, שמנתץ כל טאבו אפשרי ומציב מול פנינו מראה לא מחמיאה במיוחד.

למה סרט עם סופיה? כי סטנלי קודם כל רואה את סופיה ורק אז מחליט, ברגע אחד, שהיא תהיה כוכבת סרטו הבא. אין לו תסריט, אין לו מושג, אז הוא ממלמל להוריה משהו על "סרט פסיפס", בורח, וחוזר כעבור שבוע עם רעיון שנתפר בדיוק למידותיה של הקטינה. סטנלי הוא קריפ, אבל בעיני רוחו, כוונותיו לא בהכרח שליליות – הוא רוצה להיות עבורה דמות סב, זה שיכול לתת לה את כל מה שלא יכלה לקבל מהוריה. מה זה אומר והאם זה מעורר חלחלה כמו שזה נראה?

כבר קראנו לא מעט כאלה בשנים האחרונות, סיפורי מאי־דצמבר מביכים עם גברים מבוגרים מדי ונשים צעירות מדי, שמשאירים אחריהם טעם רע. מאוד. גם אם העניין של סטנלי בסופיה אינו בהכרח מיני, עייפנו עד מאוד מבומרים המבכים את העולם הישן שנגזל מהם על ידי המילניאלס חדלי האישים, ומתמרמרים על כך שעידן המי־טו כבר לא מאפשר להם למשש מיידלעך ללא מעצורים כמו בימים הטובים.

במה סטנלי שונה מכל הסחי הזה? הוא בעיקר שנון יותר, הרבה יותר, כי כתב אותו הרמן קוך, השנון בסופרי אירופה מהדור הנוכחי. האם זה מספיק כדי לקרוא את "סרט עם סופיה" מתחילתו ועד סופו? ממש לא בטוח. 

מטוס שמתרסק לתוך הקהל, ראש ממשלה שניצל בנס וחקירה רשלנית – יש בסיפור הזה מראשית ימי המדינה, המוצג בפודקסט "קטעים", כל כך הרבה דרמה, וצריך להחליט איך לספר אותה | אסף יערי | 3.5 כוכבים

כשמדברים על אושיית פודקאסטים ישראלית מדברים על יובל מלחי. בהסכת הפופולרי שלו, "קטעים", פורסמו כבר 535 פרקים, ובמשך השנים הוא העלה לאוויר פרויקטים נוספים כמו "היסטוריה לילדים", שמתפרסם בתאגיד, ועוד. מלחי הוא גם אחד הקולות המזוהים בתחום, ההתלהבות שהוא מפגין כשהוא מגיש את ההסכתים שלו ניכרת, ולפעמים, צריך להודות, קצת משתלטת על התוכן.

הפרקים של "קטעים" עוסקים בתקופות מגוונות בהיסטוריה, בסיפורים מרחבי העולם או מארץ ישראל מהעבר הקדום ועד (כמעט) ימינו. ברבים מהפרקים מתארחים מרואיינים, מומחים או עדים לסיפור המתואר.

הפרק האחרון של ההסכת עסק באסון תעופה מחריד וכמעט נשכח שהתרחש ב־1954 בקיבוץ מעגן מדרום לכנרת. ראש הממשלה דאז משה שרת השתתף בחנוכת אנדרטה לזכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין שנספה במלחמת העולם השנייה באירופה לאחר שנשלח לסייע במלחמה נגד הנאצים.

באירוע החגיגי נערך מטס ראווה שלא תוכנן כראוי. טייס מטוס "פייפר" היה אמור להשליך מתוכו איגרת ברכה מנשיא המדינה, אך האיגרת נתפסה בגלגל המטוס, וכאשר הטייס ניסה לשחרר אותה, המטוס ירד נמוך מדי והתרסק לתוך הקהל. 17 בני אדם נהרגו בתאונה המחרידה.

מלחי מציג בהרחבה את הרקע ההיסטורי וגם הפוליטי לאירוע, את הקשר של הטקס למשפט קסטנר, ומכין היטב את הקרקע לסיפור עצמו. הוא נעזר בהקלטות היסטוריות, אך גם בראיון שערך בעצמו עם עדת ראייה שהייתה בטקס. לאחר תיאור האסון, מתוארת גם החקירה, שכדרכן של ועדות חקירה בישראל ב־69 השנים מאז האסון במעגן, התמסמסה ונסגרה ללא מסקנות אישיות חמורות.

יש בדרמה הזאת הכל: היסטוריה, פוליטיקה, מתח ושלל סיפורים אישיים מרתקים – השאלה היא איך מרכיבים את כולם לסיפור סוחף אחד. אפשר היה לבחור זווית אישית של אחד המעורבים או הנוכחים, אפשר היה להבליט את המחדלים התכנוניים של האירוע ואת החקירה הנרפית בעקבותיהם, אפשר היה להתמקד בתיאור הדרמה האווירית. מלחי מנסה לעשות הכל ביחד, וגם לשמור על טון מחקרי, ממלכתי, שמתמקד, לטעמי, יותר מדי בפרטים הטכניים ופחות מדי בעלילה המרתקת. בסוף הפרק הוא מעלה שורה של שאלות קשות על האירוע, כמו בתוכנית תחקירים, רק שכאן, אחרי 70 שנה, כבר אין למי לבוא בטענות. 

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/5dH3hDJNiCp7hUzsGvSeIe

הפרק האחרון

https://open.spotify.com/episode/4601WqdZrsua3eccL6uL5N

30 שנה אחרי שאואזיס פרצו לעולמנו, נואל גלאגר ממשיך קדימה בכל הכוח, עם האלבום Council Skies שלא נופל מהיצירה שלו עם ספינת האם | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

בקיץ הבא יציינו יום הולדת 30 ל־Definitely Maybe, אלבום הבכורה הע־נ־ק של אואזיס. אבל לנואל גלאגר, האיש שכתב את השירים הנפלאים שהופיעו בו, יש תוכניות אחרות בראש עכשיו. מאז שעזב את הלהקה שהקים עם אחיו ליאם, הוא דחה כל ניסיון לפיוס משפחתי שיוביל גם לאיחוד שורות מוזיקלי.

אפשר להצטער על הקטנוניות הזו של גלאגר, שממשיכה לפרנס יפה את התקשורת הבריטית כאילו שאנחנו עדיין באמצע הניינטיז. אבל מוטב להבין אותו, ואף לכבד את הוויתור על הכסף העצום שאיחוד שכזה היה מזרים לכיסיו. עם אלבום חדש ורביעי במספר עם ההיי פליינג בירדז שלו, Council Skies, שהולך ומתגלה מהאזנה להאזנה כעבודה הפוסט־אואזיסית הטובה והשלמה ביותר שלו, נראה ונשמע שאין לו יותר מדי סיבות להביט לאחור, בטח לא בזעם.

כל יוצא להקה גדולה — ואואזיס לבטח הייתה כזו בשני אלבומיה הראשונים, ופה ושם גם בהמשך דרכה הלא אחידה — יודע שעבודות הסולו שלו תמיד יישפטו ביחס למה שיצר במהלך שירותו בספינת האם. בשלושת אלבומיו הקודמים גלאגר ביקש להתרחק מהסאונד של הלהקה. לא תמיד הדבר עלה בידו, אך הוא המשיך להדגים לאורכם עד כמה הוא נותר כותב שירים מיומן וחד.

ב־Council Skies, שנכתב בימי הקורונה ועוסק גם בפרידה של גלאגר מאשתו, הוא עושה צעד נוסף וגדול אפילו יותר לעבר היעד. ולמרות המאמץ, שירים כמוEasy Now היו יכולים לשבת בכל אלבום של אואזיס. גם Dead to the World הקסום — לבטח אחד משיאי האלבום היפה הזה — נשמע קצת כמו האחיין הצעיר של Champagne Supernova של להקתו המנוחה, אך התנועה הנכונה קדימה מורגשת.

גלאגר אמנם הקליט את תפקידי המיתרים הרבים שבאלבום באולפני אבי רואד האייקוניים בלונדון, אך Council Skies הוא שיר אהבה לעיר הולדתו מנצ'סטר. על העטיפה המאוד אנגלית מונצחים כלי הנגינה של להקתו, שהוצבו במקום שבו עמד בעבר האצטדיון של מנצ'סטר סיטי, הקבוצה שגלאגר אוהד בטירוף. חיבור נוסף לעיר נרשם בכל רגע שבו ג'וני מאר, אקס הסמית'ס, נכנס עם הגיטרה שלו, ובראשם בסינגל Pretty Boy היפהפה. 

https://open.spotify.com/album/3chNtIzZ4hmmMVeq723m3f