"נשים שואלות אותי מאיפה האומץ. גברים פשוט אומרים סחתיין"

Vמנטורים הגדולים לקריירה אומרים תמיד שהדרך הבטוחה להצליח היא לשבש את הברור מאליו ולהפתיע. אז זה מה שעשתה מיכל אקרמן, קיבוצניקית, אגרונומית וכורמת בעלת שם עולמי בתחום היין, ולפחות לחודשים הקרובים עדיין מנהלת יקב תבור, החמישי בגודלו בישראל.

ולמה עדיין? כי לפני חודשיים פירסמה אקרמן בחשבון הפייסבוק שלה שאחרי רבע מאה בתחום, היא עוזבת את עולם היין ועוברת לפוליטיקה מוניציפלית. בום. חבית של הפתעה נפלה לכל הקולגות על הראש. אקרמן שוב טרפה את הקלפים ושיבשה את התמונה הגדולה. ועכשיו, אקרמן הכריזמטית יושבת מולי במסעדה בתל־אביב כשבינינו נתח אנטריקוט מדמם ויש לה הרבה התלהבות בעיניים.

היא בת 47, אמא לעידוא (8) בהורות משותפת עם עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון וח"כ לשעבר, וכבר כמעט ארבע שנים היא המנהלת של יקב תבור - שהוקם ב־1999 על ידי ארבע משפחות כורמים מכפר תבור וב־2006 נקנה על ידי החברה המרכזית למשקאות CBC ישראל (קוקה קולה) - וזה אחרי שהייתה האגרונומית הראשית שלו במשך 11 שנים. עכשיו, היא אומרת, היא שוב מרגישה את הדגדוג הזה של הצורך בהרפתקה. לכן התפטרה מהיקב וכל מאודה נתון למרוץ של איתמר מטיאש לראשות מועצת עמק המעיינות, כשהיא בתפקיד סגניתו. מה הקשר? קיבוץ גשר. הקיבוץ שבו נולדה בלב עמק הירדן, באזור שהיום הוא עמק המעיינות, ושאליו חזרה לפני כמה שנים מתל־אביב כדי לבנות בו את ביתה ולגדל את עידוא, ועכשיו היא רוצה להשפיע ולשנות את המקום, ויש לה תוכניות גדולות. אפילו לפתוח יקב בעמק, באזור הגלבוע, שם יש לא מעט כרמים (גילוי נאות: לי יש משפחה בקיבוץ גשר, ואקרמן ואני מכירות ממפגשים על שפת הבריכה בקיץ הבלתי נסבל של העמק).

אז מאיפה האומץ?

אקרמן ביקב. "יש פה להט"בים ודתיים מכל הרצף, אנשים מערים וקיבוצים, דרוזים ובדואים, וזה המפתח להצלחת היקב" | צילום: גיל נחושתן

"את רואה, גם את שואלת. וזה מה שמציק לי, העובדה שכל מי ששאלו אותי מאיפה האומץ היו נשים".

ומה הגברים שאלו?

"הם לא שאלו. הם אמרו 'סחתיין על האומץ'. ככל שקראתי יותר תגובות על המהלך שלי, קלטתי עד כמה אנשים כמהים לעשות שינוי כזה, כשהם מגיעים לגיל 50. אנחנו לא הדור של הצעירים שעובר כל שלוש שנים מעבודה לעבודה. אנחנו דור נאמן שלא מעז לצאת מהמסגרת, וכל כך הרבה חולמים לצאת, לקפוץ, לעשות משהו אחר בחיים. בגדול אנשים מתים מפחד, אבל אצלי פחד זה לא משהו שקיים. או שאני מטומטמת או שאני אדישה אליו".

מטומטמת היא לא. בהשכלתה היא אגרונומית וכורמת, בוגרת לימודי חקלאות בפקולטה של האוניברסיטה העברית ברחובות, ובעלת תואר שני במכון וולקני. לא מזמן קיבלה את פרס החדשנות מהמגזין The Jewish Link Wine Guide , על שינוי תחום חקלאות כרם היין בישראל: היא הובילה ביקב תבור תפיסה אקולוגית, שאומצה על ידי יקבים רבים בישראל, ולא היה מגזין יין או מגזין כלכלה בעולם שלא סיקר את הנושא. "שיניתי את פני החקלאות הזו בארץ כשהכנסתי פרמטרים של קיימות וחקלאות אקולוגית, שמטרתם להחזיר את האיזון לסביבה על ידי הגדלת המגוון הביולוגי. מדובר בפרויקט ייחודי שרואה את החקלאות כחלק בלתי נפרד מהסביבה שמקיפה אותה, ובכך מחזקת את הגידול עצמו", היא מסבירה. היא גם קיבלה את "פרס הנשים בתעשיית היין והאלכוהול הבינלאומי" (WINWSA) לשנת 2020 יחד עם עוד 49 נשים ממדינות שונות.

צילום: טל שחר

ומשם קפצת לעולם הניהול, הפכת למנהלת של אחד היקבים הגדולים בארץ, ועכשיו את בפוליטיקה מוניציפלית ובטוחה שיש לך סיכוי.

"נכון. אני מאמינה בעצמי. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אני גם מאמינה בשילוב הייחודי של איתמר ושלי — הוא דתי מטירת צבי ואני חילונית גמורה, ושנינו מכירים היטב את העמק ואת הצרכים שלו. אני יודעת שבזכות הכריזמה שלי אנשים יבואו איתי, כי באתי להשפיע על המקום שבו נולדתי ושאליו חזרתי לגדל את הבן שלי".

טוב אל תדברי בסיסמאות.

"זה לא סיסמאות. אנשים אומרים לי: 'אקרמן, את תצטרכי עכשיו להשתנות, זה פוליטיקה', ואני אומרת: לא באתי להשתנות, באתי לשנות. אנחנו נביא לעמק פריחה של עסקים קטנים, חדשנות בחקלאות, חינוך לקידום נערות לעצמאות מגיל צעיר. אני מאוד מאמינה במשפט 'יו קאנט בי וואט יו קאנט סי', ואני יודעת שאני למשל אף פעם לא ראיתי בסביבה שלי בקיבוץ נשים יזמיות, כולן עבדו בתוך הקיבוץ ולא היה לי מודל".

אקרמן היא מודל לא רק עבור גברים ונשים שהיא פוגשת בביקורים שהיא עושה ביישובים, בקיבוצים ובמושבים בחצי השנה האחרונה, אלא גם עבור הבן שלה, שרואה בה אישה נחושה שלא מוותרת על החלומות שלה.

איזה מודל היו ההורים שלך עבורך?

"ההורים שלי הם עד היום מודל לתמיכה משפחתית ללא גבול. בלעדיהם לא הייתי מצליחה. המגורים ליד אמא ואבא בקיבוץ מצילים אותי, ובכלל אין דבר יותר מושלם מאמא שלי, ריקי אקרמן. בעצם, בהורות שלי אני במשמורת משותפת עם אמא שלי, שדואגת, מגדלת, משרה אווירת ביטחון, ומאפשרת לי להתמסר לקריירה שלי".

אבל גם עמרי מגיע, אני בעצמי ראיתי אותו בקיבוץ כמה פעמים.

"ברור. עמרי כל שבוע בגשר, מבלה עם עידוא בשעות אחר הצהריים, לוקח לחוגים, מכין ארוחת ערב משותפת. עמרי מת על העמק ומאוהב בעובדה שהילד שלו קיבוצניק שהולך יחף בשדות. אם יש תמונה שעמרי מראה כל הזמן לכל החברים זה עידוא מפגין בשער המשק, ג'ינס קרוע, יחף, חולצה גזורה ודגל ישראל. עמרי מת על זה".

והוא יעבור מתישהו לגור איתכם בעמק?

"לא. אני ועמרי חד־משמעית לא בזוגיות. אנחנו עשינו יחד ילד, בהורות משותפת. עמרי הוא חלק משמעותי בחייו של עידוא, ועידוא גאה באבא שלו ובעיקר בסבא שלו, אריאל שרון. הילד מעריץ את סבא שלו, שואל כל שאלה אפשרית על חייו, מבקש סיפורים לפרטי פרטים על קרבות שסבא ניהל, על המורשת שלו, לפני השינה הוא קורא את הספר של גלעד על הקרבות של סבא (הספר של גלעד שרון, בנו של אריאל שרון, "שרון, חייו של מנהיג", על"א), זה ילד בן שמונה שיכול לספר לך כל דבר שתרצי על ההיסטוריה של מדינת ישראל מהעיניים של סבא שלו".

עידוא מבקר בחוות השקמים?

"אנחנו כל שלושה שבועות בחווה לסופשבוע ארוך. ארבעת ילדיהם של גלעד וענבל שרון, בני הדודים שעידוא מעריץ כל כך, הם חלק משמעותי בחייו. אין דבר כזה שעוברים כמה ימים ועידוא לא מדבר איתם בטלפון, וכשעידוא מגיע לחווה הוא ושלושת בני הדודים הבנים נוסעים לטייל, עושים כושר ביחד, הם המשפחה שלו".

ואיך היחסים שלך עם גלעד וענבל?

"הכי משפחה. כשאני ועידוא באים לחווה זה לסופשבוע משפחתי לכל דבר. עידוא גם מכיר את הסיפורים על סבתא שלו, לילי שרון, ובכל פעם ששואלים אותו מה לילי אהבה לעשות, הוא עונה 'לעבוד בגינה כמו אבא', כי הוא יודע שהיא אהבה את זה".

מלח הארץ

בפרויקט החדש שלה, לצידו של מטיאש, אקרמן מקווה להיות הגשר שבין מתנגדי המהפכה המשפטית לתומכיה, שבין האדמה והטכנולוגיה, שבין התיירות והחקלאות, העסקים והחינוך, הדתיים והחילונים, הקיבוצניקים והמושבניקים וכל הפסיפס האנושי של מה שפעם היה עמק בית שאן הזנוח, והיום הוא עמק המעיינות שמיתג את עצמו מחדש ומנסה להרים ראש.

"המיתוג המחודש של עמק בית שאן כעמק המעיינות הוא הצלחה מטורפת", היא אומרת, "כי זה באמת ככה - בכל פינה יש פה מעיין שאנחנו קופצים אליו כשחם מדי. זה אולי אחד המיתוגים הטובים שהפך עמק מנומנם לעמק אטרקטיבי. כי אנשים באים לחפש אצלנו את המעיינות, הרי זה עמק שמפוצץ במים ובמעיינות נסתרים. הבעיה היא שהמטיילים לא משאירים את הכסף בעמק, הם באים, חונים איפה שבא להם, מתרחצים ואז נוסעים לרמת הגולן לישון".

זה מעצבן גם את התיירנים בעמק יזרעאל.

"זה מעצבן את כולם. אני רוצה שהמטיילים ישאירו את הכסף בעמק, זו כלכלה מעגלית מקיימת. בנאדם שמבלה בעמק, אוכל וגם נשאר לישון".

קודם שיהיה איפה לישון.

"נכון. חסרות לנו יותר מ־3,000 מיטות, ואנחנו צריכים לבנות פה צימרים ויש הרבה מה לעשות ואנחנו על זה — לעודד יוזמות, שיתופי פעולה וחיבורים. חסרים עסקים קטנים בתחום הקולינריה, חיי הלילה והתרבות. צריך לעודד מצוינות בחקלאות ובכלכלה, ובראש ובראשונה חשוב לי לקדם תוכנית מצוינות לנערות".

וצריך לפתור גם את הסוגיה הנפיצה של נחל האסי בניר דוד, שנמצא בשטח השיפוט של העמק שלכם.

"לא מזמן פורסם ההסדר על ידי משרד המשפטים, ולמיטב ידיעתי כל הנוגעים בדבר עושים ככל יכולתם לעמוד בו. כמה מחבריי הקרובים גרים בניר דוד, ולכן אני מאוד מקווה שההסדר הזה באמת יצליח לשמור על האיזון בין צורכי הציבור הרחב וצורכי קהילת ניר דוד היקרה, שעברה תקופה מאוד מורכבת בשנים האחרונות ואיכות חייהם נפגעה שלא באשמתם".

נתחי הבשר על מגש העץ כבר כמעט לקראת סיום, גם היין בכוסות הולך ומאבד גובה, והמלצרים כבר הפסיקו לבוא ולשאול אותנו האם הכל בסדר, הם פשוט לא רוצים לעצור את שטף הדיבור של אקרמן, ששואפת להפוך כל אבן ואבן בסביבה שבה נולדה וגדלה. "עכשיו אני לצידו של איתמר בסיבובים בין היישובים", היא אומרת. "בכל ערב במקום אחר, ואנחנו שומעים את הדיבורים של התושבים — 'הבן שלי קצין בשלדג', 'הבן שלי במטכ"ל', מלח הארץ זה כאן. הבעיה היא שכולם רוצים שהבן שלהם יהיה ב־8200, וזה לא מצליח, כי אין לצעירים בעמק מסלול ישיר למצוינות טכנולוגית, ופה אני קוראת למי שיודעים להניע את גלגלי הציונות ולשלב אותם עם גלגלי המצוינות, כמו היזם רוני דואק או היזמית המדהימה עדי אלטשולר - תרימו לנו טלפון, אנחנו ניקח אתכם לסיבוב ונכיר לכם את העמק מקרוב".

בעמק המעיינות יש 25 יישובים - שישה קיבוצים דתיים, עשרה קיבוצים חילוניים, מושבים ומושבה אחת. בארבע השנים האחרונות רואים בעמק בנים חוזרים שבעקבות הקורונה החליטו שעשו עסקים וכסף, ראו עולם, ועכשיו הם רוצים לגדל את הילדים ליד סבא וסבתא, באווירה החקלאית והרגועה שהם גדלו בה. אקרמן: "אנחנו כמו 'אי ירוק בים', כמו שכתב יהונתן גפן. אי של דו קיום. וזה גם מה שאמרתי בפתיחת הקמפיין שלנו. כי אנחנו כל מוצאי שבת עומדים משני צידי הכביש - חלק נגד הרפורמה וחלק בעד הרפורמה, אבל יום למחרת כולנו יושבים במליאת המועצה האזורית ובשלל ועדות ומקבלים החלטות שהן עבור העמק של כולנו. אנחנו יודעים לעבוד עם מגוון, ומאמינים שזה המפתח להצלחה. אני שונאת קופי פייסט, כל אחד שמגיע מתרבות אחרת יתרום לחשיבה יצירתית מפרה, ואנחנו יודעים איך מטפלים במועצה שיש בה חילונים ודתיים ומושבניקים וקיבוצניקים וכולם חיים ביחד".

אני יודעת שמנהיגות נשית חשובה לך, אבל תגידי, לא עדיף לתפוס ראש עם כוס יין? מה את צריכה את הכאב ראש הזה?

"בחרתי לגור פה. אני בונה פה בית, אני מגדלת פה ילד, כל החברים שלי חזרו לעמק, ולמה לא להראות שאפשר לחזור ולחיות במקום שבו גדלנו, עם כל הפלוסים - לחנך למצוינות ולהביא את החקלאות לשיא החדשנות ולפתוח שלוחה של מוסד אקדמי גבוה, להביא טכנולוגיה, ובסוף לשתות כוס יין על הבר. אבל אחרי העשייה, לא לפניה".

קונספט מומלץ

איך את ועמרי הכרתם?

"על הבר של בר הנקסט דור בתל־אביב, כשזה עוד היה מקום חרישי ומחתרתי. נפגשנו שם והפכנו להיות חברים מאוד טובים. הסתבר לנו שאנחנו חולקים המון תחומי עניין משותפים".

רק חברים ולא בני זוג?

"ניסינו וגילינו שלהיות חברים הרבה יותר נכון לנו. ואז הגיע עידוא ולהפתעתנו גילינו שהקונספט הזה של חברות עמוקה עובד מצוין גם בהורות. פשוט צריך להיות חברים טובים, לכבד, לתמוך, וביחסים של עמרי ושלי יש את זה באופן הדדי. הרבה כבוד, הרבה הערכה, הרבה אהבה לעידוא".

הרבה פעמים זה חסר בזוגיות רגילה.

"חד־משמעית. ואני ממליצה על הקונספט שלנו. ועידוא יודע שההורים שלו הם החברים הכי טובים. הוא נולד לתוך זה, רק שאנחנו מנהלים חיים אישיים עצמאיים בנפרד".

לעמרי יש עוד שלוש בנות.

"עידוא מכיר אותן, הן מכירות אותו, אבל הן גדולות ממנו בכמה שנים והקשר עוד יכול להתפתח בהמשך".

אז מה, צרבתם את הילד סופית שיילך לפוליטיקה – עם סבא ראש ממשלה, אבא חבר כנסת ואמא שהולכת למוניציפלי?

"לא צרבנו בכלל. עידוא ימצא את הכיוון שלו בעצמו ומה שזה לא יהיה אנחנו נתמוך בו. הוא עוד ילד בן שמונה, החיים לפניו".

בילדותך, מה את רצית לעשות כשתהיי גדולה?

"להיות אדריכלית. אולי בהשפעת הגשרים העתיקים המופלאים שגדלנו בצילם, גם אני רציתי לבנות גשרים, זה היה חלום חיי".

איך התגלגלת ליין?

"לא עשיתי בגרות, העיפו אותי בכיתה י' מבית הספר. עבדתי במדגה של הקיבוץ במקום ללמוד. ואז עשיתי מכינה קדם אקדמית באוניברסיטה העברית, כשכל המטרה הייתה להוציא ציונים גבוהים כדי להתקבל לאדריכלות באוניברסיטת תל־אביב, אבל היו שם כל כך הרבה קיבוצניקים במכינה הזו, ואז אמרנו: 'אין מצב אדריכלות. כולנו עוברים כחבורה אחת ללמוד חקלאות'".

בשנים האחרונות יש רנסנס נשי בתחום היין. הרבה יותר יינניות, כורמות, מנהלות יקבים. ובדיוק עכשיו את עוזבת את התחום.

"אני חושבת שיש לי תרומה גדולה בסיפור. אם אמרנו ש'יו קאנט בי וואט יו קאנט סי', אז אחרי 24 שנים במקצוע, הרבה צעירות ראו שזה אפשרי, שניהול נשי והתמקצעות נשית בעולם היין יכולים לעבוד, והלכו גם הן בדרך הזו. הבינו שהן יכולות. זה יעשה טוב מאוד. ניהול נשי הוא ניהול אחר. אני רואה את זה בכל מקום. אישה מנהלת רואה אחרת את הדברים, מתכללת אחרת את הכל. לפעמים כשעסק — בין אם הוא מצליח ובין אם לא - עושה שנים את אותו הדבר ונתקע על אותה זווית צרה של הסתכלות, ופתאום מגיע ניהול אחר, במקרה הזה ניהול נשי, והדברים מקבלים זווית הסתכלות אחרת, יש שינוי שפותח עוד צורות מחשבה, עוד דרכים. אם אני ועוד חבר טוב גבר נעשה את אותו קורס מנהלים, ונקבל לנהל את אותה חברה, כל אחד יעשה את זה אחרת, ולא רק כי אנחנו אנשים שונים, אלא גם בגלל העניין המגדרי. ולכן אני אומרת שבכל צוות, לא משנה באיזו רמת ניהול, חייבות להיות נשים בחדר".

את הרבה פעמים האישה היחידה בחדר?

"אני כן. התרגלתי לזה מגיל מאוד צעיר. בעצם, בתור קיבוצניקית בכלל לא ייחסתי לזה חשיבות אף פעם. גם במדגה בקיבוץ כל חיי הייתי האישה היחידה בסביבה. אחרי הצבא כשאת מבינה קצת יותר את ההבדלים המגדריים, זה שונה. אבל אני תמיד ידעתי להתמקצע, זה מה שהוביל אותי בחיים. לא נתתי למגדר לדבר, אלא רק למקצוע. וכיוון שכל מי שהיה בחדר ידע פחות ממני — אז היו צריכים להקשיב לי. וזה הטיפ שלי לנשים מנהלות. להתמקצע מאוד. אני מאוד מאמינה בהובלה נשית".

איך זה מתיישב עם מה שקורה עכשיו, עם המהפכה המשפטית וממשלה שלא מציבה בראש זכויות נשים?

"בלי קשר לזכויות נשים, המהפכה הזו גורמת לנו לקיטוב קשה, היא מפחידה, היא לא נכונה, אנחנו מדינה מאוד קטנה, לא יכול להיות שכל הזמן נריב אחד עם השני. אני מנהלת יקב שיש בו גם אנשים מהקהילה הלהט"בית וגם דתיים מכל הרצף — מכיפה סרוגה ועד חרדים, גם אנשים מערים וקיבוצים, וגם דרוזים ובדואים, וזה המפתח להצלחה שלו. וזה גם הגיוון שקיים בעמק שלי. הריבוי הוא הבסיס להצלחה ובגלל זה הקיטוב הזה במדינה מפחיד מאוד, כי יש פה אפס סובלנות ואפס הכלה לגיוון, למה? כי זו רוח המפקד".