"הארי פוטר וגביע האש" - המשך פרק 1

"אדוני, לא דיברתי מתוך חשש לילד!" אמר זְנַב-תּוֹלָע, וקולו עלה לציוץ. "הילד הוא כלום בעיני, שום כלום! פשוט, אם ניקח איזה מכשפה או קוסם אחר - קוסם כלשהו - ניתן יהיה לבצע את זה כל-כך הרבה יותר מהר! לוּ רק היית משחרר אותי לזמן קצר - אתה יודע שאני מסוגל להסווֹת את עצמי היטב - הייתי יכול לחזור לכאן תוך לא יותר מיומיים עם אדם מתאים -"

"אני יכול להשתמש בקוסם אחר," אמר הקול הראשון בשקט. "זה נכון..."

"אדוני, זה כל-כך הגיוני," אמר זְנַב-תּוֹלָע, והקלה גדולה נשמעה בקולו. "יהיה קשה לשים יד על הארי פּוֹטר, הוא מוגן כל-כך -"

"ולכן אתה מתנדב ללכת ולהשיג לי מחליף? אני תוהה... אולי נמאס לך להיות המטפלת שלי, זְנַב-תּוֹלָע? אולי ההצעה לזנוח את התוכנית אינה אלא ניסיון לנטוש אותי?"

"אדוני! אני - אין לי שום כוונה לעזוב אותך, כלל וכלל לא -"

"אל תשקר לי!" סינן הקול השני. "אני תמיד יודע, זְנַב-תּוֹלָע! אתה מתחרט על זה שחזרת אלי. אני מעורר בך בחילה. אני רואה איך אתה נגעל כשאתה מסתכל עלי, מרגיש את הרתיעה שלך כשאתה נוגע בי..."

"לא! כולי מסור לאדוני -"

"המסירות שלך אינה אלא פחדנות. לא היית נשאר כאן אילו היה לך לאן ללכת. איך אני אמור להתקיים בלעדיך, כשאני זקוק להאכלה כל כמה שעות? מי יחלוב את נַגיני?"

"אבל אתה נראה כל-כך הרבה יותר חזק, אדוני -"

"שקרן," סינן הקול השני. "אני לא חזק יותר, וכמה ימים לבדי יספיקו כדי לגזול ממני את מעט הבריאות שהצלחתי להשיב לעצמי תחת טיפולך הכושל. שקט!"

זְנַב-תּוֹלָע, שפלט גמגומים חסרי-פשר, השתתק מייד. למשך כמה שניות לא שמע פרַנק דבר מלבד פִּצפוץ האש באח. ואז האיש השני דיבר שוב, בלחישה שנשמעה כמעט כמו לחשוש של נחש.

"יש לי סיבות משלי להשתמש בילד, כפי שכבר הסברתי לך, ולא אסתפק במחליף. הִמתנתי שלוש-עשרה שנים. כמה חודשים נוספים לא ישנו דבר. ובאשר להגנה סביב הילד, אני מאמין שהתוכנית שלי תפעל. כל מה שנחוץ זה קצת אומץ-לב מצידך, זְנַב-תּוֹלָע, אומץ-לב שתיאלץ לגייס, אם אינך מעוניין לחוש במלוא עוצמת זעמו של הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט -"

"אדוני, אני חייב לדבר!" אמר זְנַב-תּוֹלָע, וכעת נשמעה בקולו פאניקה של ממש. "לכל אורך המסע שלנו עברתי על התוכנית בראשי - אדוני, זה רק עניין של זמן עד שמישהו ישים לב שבֶּרְטָה ג'וֹרְקִינְס נעלמה, ואם נתקדם, אם אני אקלל -"

"אם?" לחש הקול הראשון. "אם? אם תפעל לפי התוכנית, זְנַב-תּוֹלָע, המשרד לעולם לא יצטרך לדעת שעוד מישהו נעלם. תעשה זאת בשקט, ובלי מהומה; אני מצטער רק שאיני יכול לעשות זאת בעצמי, אך במצבי הנוכחי... בוא, זְנַב-תּוֹלָע. רק עוד מכשול אחד נותר לנו בדרכנו אל הארי פּוֹטר. אני לא מבקש ממך לפעול לבדך. בבוא העת משָׁרתי הנאמן ישוב ויצטרף אלינו -"

"אני משרתך הנאמן," אמר זְנַב-תּוֹלָע, ורֶמז קל של טינה נשמע בקולו.

"זְנַב-תּוֹלָע, אני צריך מישהו עם שׂכל, מישהו שנאמנותו מעולם לא הוטלה בספק, ואתה, צר לי לומר, אינך עומד באף אחד משני התנאים."

"אני מצאתי אותך," אמר זְנַב-תּוֹלָע, והטינה בקולו כבר נשמעה היטב. "אני זה שמצא אותך. ואני הבאתי לך את בֶּרטה ג'וֹרקינְס."

"זה נכון," אמר האיש השני. "הברקה שלא הייתי מצפה לה ממך, זְנַב-תּוֹלָע - אם כי, אם לומר את האמת, כשלכדת אותה עוד לא ידעת כמה שימושית היא תהיה, נכון?"

"אני - אני חשבתי שאולי היא תהיה שימושית, אדוני -"

"שקרן," אמר שוב הקול השני, וההנאה האכזרית שבקולו היתה מודגשת מתמיד. "אבל אין ספק שהמידע שסיפקה שווה הרבה. בלעדיו - לעולם לא הייתי מצליח לגבש את התוכנית שלנו, ועל כך תזכה לגמולך, זְנַב-תּוֹלָע. אני ארשה לך לבצע בשבילי משימה חיונית, כזו שרבים מתומכַי היו נותנים את יד ימינם כדי לבצע..."

"מ-מה, באמת, אדוני? מה -?" זְנַב-תּוֹלָע שוב נשמע מבועת.

"אה, זְנַב-תּוֹלָע, אתה לא רוצה שאקלקל לך את ההפתעה, נכון? תפקידך יבוא בסוף... אבל אני מבטיח לך, יהיה לך הכבוד למלא תפקיד לא פחות חשוב מזה של בֶּרטה ג'וֹרקינְס."

"אתה... אתה..." קולו של זְנַב-תּוֹלָע נעשה צרוד פתאום, כאילו פיו יבש. "אתה... מתכוון... להרוג גם אותי?"

"זְנַב-תּוֹלָע, זְנַב-תּוֹלָע," אמר הקול, חלק כמשי. "למה שאהרוג אותך? הרגתי את בֶּרטה כי לא היתה לי ברירה. אחרי שחקרתי אותה היא לא היתה כשירה לשום דבר, חסרת-תועלת לגמרי. בכל מקרה, שאלות בלתי-רצויות היו נשאלות אילו בֶּרטה היתה חוזרת למשרד הקסמים ומדווחת שפגשה אותך בזמן החופשה שלה. קוסמים שאמורים להיות מתים, עדיף להם שלא ייתקלו במכשפות ממשרד הקסמים בכל מיני פונדקים על אֵם הדרך..."

זְנַב-תּוֹלָע מילמל משהו כל-כך בשקט עד כי פרַנק לא הצליח לשמוע את זה, אבל הדברים גרמו לאיש השני לצחוק - צחוק חסר-שִׂמחה, קר לא פחות מדיבורו.

"היינו יכולים לשנות את הזכרונות שלה? אבל קסמי זיכרון אינם עמידים בפני קוסמים חזקים, כפי שהוכחתי כשתיחקרתי אותה. יהיה זה עלבון לזִכרהּ אם לא נשתמש במידע שהפקתי ממנה, זְנַב-תּוֹלָע."

במסדרון בחוץ פרַנק שׂם לב פתאום שהיד האוחזת במקל-ההליכה שלו כבר רטובה וחלקה מרוב זיעה. האיש עם הקול הקר הרג מישהי. הוא דיבר על זה בלי שמץ של חרטה - בהנאה. הוא מסוכן - לא, חולה-נפש. והוא מתכנן רצח נוסף - הילד הזה, הארי פּוֹטר, מי שזה לא יהיה - נמצא בסכנה -

פרַנק ידע מה עליו לעשות. עכשיו, אם בכלל, זה העיתוי הנכון לפנות למשטרה. הוא יתגנב החוצה וייגש ישר לתא הטלפון הציבורי שבכפר... אבל הקול הקר דיבר שוב, ופרַנק נשאר שם, קפוא על מקומו, מקשיב בכל מאודו.

"עוד קללה אחת... המשרת הנאמן שלי בהוֹגְווֹרְטְס... והארי פּוֹטר בידי, זְנַב-תּוֹלָע. זה סגור. אין טעם להתווכח. אבל שקט... אני חושב שאני שומע את נַגיני..."

וקולו של האיש השני השתנה. הוא התחיל להשמיע רעשים שפרַנק מעולם לא שמע כמותם; הוא ליחשש וירק מבלי לשאוף אוויר. פרַנק חשב שאולי זה התקף כלשהו.

ואז שמע פרַנק תזוזה מאחוריו במסדרון החשוך. הוא הסתובב להסתכל לאחור, ומצא עצמו קופא מרוב פחד.

משהו הזדחל לקראתו על ריצפת המסדרון החשוך, וכאשר הדבר התקרב אל שלולית האור, פרַנק הבחין לאימתו שזהו נחש אדיר-ממדים שאורכו לפחות ארבעה מטרים. מזועזע, מרותק, בהה פרַנק בנחש שעה שגופו המתפתל פילס נתיב רחב ועקלקל באבק הסמיך שעל הריצפה, מתקרב יותר ויותר -

איך לפעול? דרך-המילוט היחידה היתה אל תוך החדר שבו ישבו שני הגברים הזוממים רצח, אבל אם יישאר במקומו, הנחש ללא ספק יהרוג אותו -

אך עוד לפני שהספיק להחליט, הנחש כבר הגיע אליו, ואז, למרבה התדהמה, בדרך נס, פסח עליו; הנחש פנה אל קולות הלחש והיריקה שהשמיע בעל הקול הקר שמעבר לדלת, ותוך שניות נעלם קצה זנבו, על דוגמת המעוינים שלו, בסדק הצר.

כעת ניגרה הזיעה גם על מצחו של פרַנק, והיד שעל מקל-ההליכה רעדה. בתוך החדר המשיך הקול הקר ללחוש, ורעיון מוזר, בלתי-אפשרי, עלה במוחו של פרַנק... האיש הזה מדבר עם נחשים.

פרַנק לא הבין מה קורה. יותר מכול הוא רצה להיות שוב במיטה שלו, עם הבקבוק-החם שלו. הבעיה היתה שרגליו-שלו כנראה לא רצו לזוז. בזמן שעמד שם רועד וניסה להשתלט על עצמו, הקול הקר חזר לפתע לדבר בשפת בני-אדם.

"לנַגיני יש ידיעה מעניינת בשבילנו, זְנַב-תּוֹלָע," הוא אמר.

"ב-באמת, אדוני?" אמר זְנַב-תּוֹלָע.

"בהחלט כן," אמר הקול. "לפי דבריה של נַגיני, ממש מִחוץ לחדר עומד לו מוּגְל זקן, ומקשיב לכל מִלה מדברינו."

פרַנק לא הספיק אפילו להסתתר. נשמעו צעדים, ודלת החדר נפתחה בבת-אחת.

אדם נמוך ומקריח בעל שיער מאפיר, אף מחודד ועיניים קטנות ומֵימיות ניצב מול פרַנק, ועל פניו תערובת של פחד ובהלה.

"הזמֵן אותו להיכנס, זְנַב-תּוֹלָע. שכחת את הנימוסים שלך?"

הקול הקר בקע מכיוון הכורסא העתיקה שמול האח, אבל פרַנק לא הצליח לראות את הדובר. הנחש, לעומתו, שכב מגולגל על השטיח המרקיב שליד האח, כמו גירסת-בלהות מעוּותת של כלבלב-מחמד.

זְנַב-תּוֹלָע אותת לפרַנק להיכנס לחדר. למרות שעוד היה נרעש, פרַנק היטיב את אחיזתו במקל-ההליכה וחצה את המִפתן בצליעה.

האש היתה מקור האור היחיד בחדר. היא הטילה על הקירות צללים ארוכים וסבוכים כקורי עכביש. פרַנק בהה בגב הכורסא; האדם היושב בה היה כנראה קטן עוד יותר ממשָׁרתו, כי פרַנק לא הצליח לראות אפילו את אחורֵי קודקודו.

"שמעת הכול, מוּגְל?" שאל הקול הקר.

"איך קראת לי?" אמר פרַנק בהתרסה, כי כעת, כשעמד בחדר, כעת, כשהגיע הזמן לפעולה כלשהי, הוא הרגיש אמיץ יותר; תמיד זה היה כך בזמן המלחמה.

"אני קורא לך מוּגְל," אמר הקול בקור-רוח. "פירושו שאינך קוסם."

"אני לא יודע לְמה אתה מתכוון במלה קוסם," אמר פרַנק, וקולו הלך והתייצב.

"אני יודע רק שהלילה אני שמעתי מספיק כדי לערב את המשטרה, במו-אוזני שמעתי. ביצעת רצח, ואתה מתכנן עוד אחד! ואני אגיד לך עוד משהו," הוא הוסיף, בהשראה פתאומית, "אשתי יודעת שאני כאן, ואם אני לא אחזור -"

"אתה לא נשוי," אמר הקול הקר בשקט רב. "איש לא יודע שאתה כאן. לא סיפרת לאיש לאן אתה הולך. אל תשקר ללורד ווֹלְדֶמוֹרְט, מוּגְל, כי הוא יודע... הוא תמיד יודע..."

"מה אתה אומר!" אמר פרַנק בעזוּת-מצח. "אתה לורד? אני חייב להגיד שאני לא מתפעל מהנימוסים שלך, אדוני הלורד. תסתובב ותסתכל לי בעיניים כמו גבר, או שאין לך אומץ?"

"אבל אני איני גבר, מוּגְל," אמר הקול הקר, שבקושי נשמע כעת מעל לפִצפוץ הלהבות. "אני הרבה, הרבה יותר מסתם גבר. ובכל זאת... למה לא? אני אביט לך בַּפָּנים... זְנַב-תּוֹלָע, בוא וסובב את הכורסא שלי."

המשרת פלט יבבה.

"שמעת אותי, זְנַב-תּוֹלָע."

לאט-לאט, בפנים מכוּוצים, כאילו העדיף לעשות כל דבר מלבד להתקרב אל אדונו ואל השטיח שעליו שכב הנחש, פסע האיש הנמוך קדימה והחל לסובב את הכורסא. הנחש הרים את ראשו המשולש והמכוער וליחשש בכעס כשרגלי הכורסא הסתבכו בשטיח שלו.

ואז ניצבה הכורסא כשפּניה אל פרַנק, והוא ראה מה יושב בה. מקל-ההליכה שלו נפל לריצפה ברעש. הוא פתח את פיו ופלט צרחה. הוא צרח בקול רם כל-כך עד כי מעולם לא שמע את המילים שאמר הדבר שישב בכורסא שעה שהניף את שרביטו. נראָה הבזק של אור ירוק, איוושה חזקה נשמעה, ופרַנק בּרַייס התמוטט. הוא מת עוד בטרם פגע גופו בריצפה.

במרחק שלוש-מאות קילומטר משם, הילד ששמו הארי פּוֹטר התעורר בבהלה.