ביקורות 3.8
הסרט החדש של צבי הנינג'ה סביר, אבל גם לא זכיר או מעניין במיוחד. מסת' רוגן וחבורתו ציפינו ליותר. "נגעת נרצחת" הוא קלישאה של סרטי אימה לנוער, שמטיפה באופן שקוף נגד סמים | בנימין טוביאס | 2.5 כוכבים, 2.5 כוכבים
צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים
הנה פרט ביוגרפי שולי שלא ביקשתם לדעת על כותב שורות אלו: סת' רוגן נולד פחות מחודש לפניי, שנינו בני אותו גיל (41), יהודים גיקים מלאים בעלי שיער מקורזל קלות, עם חיבה להומור שחור ואינפנטילי לפרקים ולתרבות פופ אמריקאית. עד כאן הדמיון. רוגן הוא בנוסף לכך אחד הכישרונות הפוריים והחשובים בהוליווד ב־20 השנים האחרונות: כשחקן - אבל גם ככותב ומפיק חרוץ - הוא התנסה כמעט בכל ז'אנר אפשרי, מאנימציה למבוגרים ("מסיבת נקניקיות"), דרמות אוסקר ("סטיב ג'ובס") וכמובן מיליון קומדיות גאוניות־מפגרות. רובן מצליחות מתחת למעטה הילדותי ו/או הסטלני, לומר דברים חכמים על דור בודד וחסר ביטחון של גברים שמסרבים להתבגר.
במילים אחרות, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" - אתחול מחדש באנימציה של מותג הצבים הלוחמים הירוקים שאותו רוגן כתב והפיק (עם כמה משותפיו הקבועים, גם הם בני אותו דור) - היה אמור להיות פרויקט חלומות בשבילי, ומשהו שגם הייתי שמח לעשות לו הייתי מגיע למעמדו בהוליווד. אני מוכן להמר שכמוני, "תאומי המוכשר" רוגן אסף אינספור צעצועי צבי נינג'ה כשהיה בן 8-7 בסוף שנות ה־80, כשהסדרה והתופעה היו בשיאן. תשלח גלויה, סת', וקצת כסף.
והנה המקום שבו אנו נפרדים: מה שיצא לרוגן וחבורתו, ביוזמת ומימון ערוץ הילדים "ניקולודיאון" שהוא בעל הזיכיון, הוא לכל היותר "סרט בסדר". מבחינת ההמלצה הצרכנית נטו, להורים שמחפשים מה לעשות עם ילדים בחום הזה ולבני נוער ביציאה בקניון, אתם מוזמנים להוסיף לביקורת פה למעלה חצי כוכב עד כוכב. "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" (למה צריך את כל ההרחבות האלה בשם) הוא חידוש אנימציה סביר, לא מביך, שמספר את סיפור המקורות של הצבים שנתקלו בחומר ירקרק שהפך אותם לחצי אנושיים וגדלו בביוב יחד עם אביהם - העכברוש ספלינטר (בדיבוב חמוד של ג'קי צ'אן), גם הוא בעל אינטליגנציה אנושית.
איפיוני דמויות? בבקשה: לאונרדו מנהיג הצבים, דונטלו אוהב להמציא תכסיסים, רפאל מדליק אבל חוצפן, מיכלאנג'לו הוא רקדן. כן, שום דבר לא ממש השתנה מאז שיר הנושא של סדרת האנימציה מהניינטיז, ולמרות כמה בדיחות משעשעות ורגעים מוצלחים, את רוב הסרט היה יכול לכתוב גם מחשב. אין פה דבר זכיר או מעניין באמת.
ובעיקר, הסרט הזה הוא כמו קטלוג של כל הדברים שצריך שסרטי ילדים ונוער יכללו עכשיו. קודם כל, אנימציה קולית ודינמית שנראית כמו שילוב של ציורים במחברת עם דמויות ממוחשבות. הבעיה: זה מרגיש כמו העתק־הדבק של סרטי "ספיידרמן ממד העכביש" שמציגים באולם ליד ועושים את זה הרבה יותר טוב. או הדמות של אפריל אוניל שכיאה לצורך העכשווי היא נערה צעירה שחורה, שמנמנה וגיקית בעצמה. זו לא בחירה נוראית, אבל הכל מרגיש כמו סימון וי לצד העתקות מסרטים אחרים. חוץ מזה, החלוקה ב"צבי הנינג'ה" לארבעה גיבורים גם מקשה להתחבר רגשית למישהו מהם, וזה משהו שאף אחד מהסרטים לא הצליח לפתור עד עכשיו - בניגוד לסדרות. מה שנותר הוא סרט שעושה עבודה ראשונית טובה אך לא מלהיבה בלהכיר לדור חדש את "צבי הנינג'ה", עם ההורים הנוסטלגיים שאולי יצטרפו. חובה? ממש לא.
נגעת נרצחת
החופש הגדול הוא כנראה התקופה החזקה להיות נער בקולנוע: הנה, גם סרט האימה הזה, כמו "צבי הנינג'ה", הוא על בני נוער - עם גיבורים בני נוער ועבור בני נוער. "נגעת נרצחת" ("דבר אליי", במקור) הוא סרט אימה אוסטרלי קטן שביימו זוג אחים צעירים - דני ומייקל פיליפו - שפומפם למוות על ידי שורת פסטיבלים לחובבי הז'אנר שהצליחו לעורר סביבו דיבור עצום כאילו מדובר בתגלית החשובה בתחום בשנים האחרונות, הסרט שכל אוהב אימה חייב לראות.
והאמת? אין לי מושג למה. "נגעת נרצחת" הוא סרט אימה שגרתי וזריז, צנוע בתקציביו ויעדיו - שמשחזר נוסחה די שחוקה לסרטי הז'אנר המיועדים לבני נוער: אם רוב סרטי האימה הקלאסיים והשמרנים מזהירים את בני הנוער מלעשות סקס (קלישאת "רק הבתולה שורדת בסוף"), "נגעת נרצחת" הוא סרט מטיפני שקוף של "אל תעשו סמים".
סמים הם כמובן רק הנמשל, המשל הוא חבורת בני נוער באוסטרליה - בראשם נערה שנמצאת קצת מחוץ לאלמנט שלה אחרי שאימה התאבדה שנה לפני - שמתחילים במסיבות לתת לרוחות רפאים להיכנס אליהם ולעשות בהם שמות לדקה־שתיים. כשמישהו פחות מעוניין, מפעילים עליו לחץ חברתי. אתם הבנתם את זה ילדים? זה בעצם על סמים! אחר כך קורים כל מיני דברים קצת מפחידים וקצת פחות מפחידים, כמה שוטים זריזים ומהלכים עלילתיים אפקטיביים שגנובים מסרטים יותר טובים ועושים את העבודה, אבל לא בדיוק מסעירים. על מה כל הרעש?
בהפקה של הבמאי עירד רובינשטיין, המחזה שכתב אז'ן יונסקו לפני כ־60 שנה - "המלך עומד למות", מקבל משמעות חדשה והופך למשל אקטואלי על מצבנו המידרדר | שי בר-יעקב | 4 כוכבים
מלך מזדקן המסרב להשלים עם הצורך לפנות את הבמה וגורר את הממלכה שלו למטה ביחד איתו - הוא גיבור הפארסה הטרגית, "המלך עומד למות", שכתב המחזאי אז'ן יונסקו לפני כ־60 שנה. זה נשמע מוכר? יונסקו כתב את המחזה כסוג של גרסה אבסורדית אוניברסאלית למחזה הקלאסי "כלאדם", אך בהפקה שיצר הבמאי, עירד רובינשטיין, האבסורד הופך לממשות, והמחזה מקבל משמעות מקומית חדשה כסוג של משל אקטואלי על מצבנו המידרדר.
המשמעות הסאטירית מתגלה בהערות שרובינשטיין והמתרגם השותף שלו, תום חודורוב, הוסיפו לטקסט, כמו הניסיון של המלך לטעון בפני הרופא המלכותי שמחלתו היא רק תוצאה של התייבשות, וכשהרופא מודיע לו שזה לא בדיוק המצב, המלך עונה לו ש"זה מה שנגיד לעיתונאים". המחזה גם כולל התייחסויות לטענות על סרבנות מצד החיילים ומדענים הנוטשים את הארץ השוקעת. הקהל צוחק, אבל גם נחנק.
מעבר לסאטירה על ממלכה מטורללת השוקעת לאיטה, מספקת ההצגה תמונה טרגי־קומית של מנהיג מפונק וחסר יכולת להשלים עם גורלו כבן אנוש. מי שמנסים לארגן לו טקס פרידה מכובד הם שתי הנשים שלו והרופא, אך הוא פורץ מתוך הקבר ומתעקש להמשיך לשלוט בכוח עד לסוף הבלתי נמנע והמשפיל.
את המופע האבסורדי־גרוטסקי הזה מגיש לנו רובינשטיין בהצגה צבעונית, מצחיקה ומלאת המצאות תיאטרליות על הבמה האדומה המשופעת, עם הסדק המתרחב בקיר האחורי, שאותו מנסים לשווא לכסות עם מסקינג טייפ (דימוי ויזואלי חזק של המעצב, ערן עצמון). מעל לכל מוציא רובינשטיין ביצועים חריפים ומדויקים מצוות השחקנים, הכולל בין השאר את נטע גרטי, מיכה סלקטר, איה גרניט שבא ומתן און ימי בתפקידי המשנה. קרן מור בולטת במיוחד כמלכה הראשונה, זו המתעקשת לספר למלך את האמת על מצבו, וגם שולטת בפועל במה שנותר מהממלכה. מולה ניצב רמי ברוך, בתור המלך הילדותי והנרקיסיסטי, והוא מגיש ביצוע ליצני, מגוחך, דוחה וגם מכמיר לב. אמנם, ישנה תחושה שהמחזה קצת מתארך בחצי השני ומאבד את הפוקוס שלו לקראת הסיום, אך בסך הכל מדובר בהפקה מרשימה של מחזה מעניין, המספק אמירה חריפה ובוטה על הטרלול שהשתלט על חיינו.
למרבה הפלא, תיאור כמעט גנרי של פרידה יוצא מצחיק ועצוב באופן מושלם ב"הכל טוב", הרומן של הסופרת הקנדית מוניקה הייזי | רן בן-נון | 4 כוכבים
הם היו ביחד כמעט עשור, אבל נפרדו אחרי פחות משתי שנות נישואין. משהו שם לא עבד. מה זה היה? קשה לומר, הכל וכלום. הפרטים הקטנים האלה שמרכיבים קשר פשוט התפרקו. כבר לא היה להם טוב ביחד, השתיקות הלכו והתארכו, עד שהיא הציעה שאולי כדאי להם להיפרד, והוא הסכים במהירות מפחידה. עכשיו היא מתרגלת לאט־לאט להיות לבד – בלי הנוכחות שלו, בלי החפצים שלו, במיטה חצי ריקה או על השטיח, מקשקשת עם חבריה, שעדיין אין לה אומץ לספר להם מה קרה, אוכלת קצת יותר מדי לצערה, ותתפלאו – התיאור הכמעט גנרי הזה של פרידה יוצא מצחיק/עצוב באופן מושלם ב"הכול טוב" של מוניקה הייזי הקנדית.
הכתיבה הקומית של הייזי חושפת את המרירות והייאוש שבמצבה של הגיבורה, מגי, מבלי לנסות לייפות אותו - שורת רגעים פאתטיים שכולם בדידות ורחמים עצמיים, התפלשות בסחי רגשי והכרה בחוסר התכלית של החיים. אין כאן יותר מדי פילוסופיה או חיפוש משמעות, אלא רק חשיכה אימתנית שאופפת את החיים ולא מאפשרת אפילו לקרן אור דקיקה לחדור לתוכם. בין תדהמה מכך שבטורונטו בני זוג חייבים להיות פרודים שנה לפני הגירושין, הלם מגובה ההוצאות המשפטיות, שופינג אונליין חסר מעצורים ואומללות הולכת וגוברת, מתבררת עובדה פשוטה אחת: היא בדיכאון. ערמומי, זוחל, שתלטני, מתמשך.
הפרידה אצל הייזי מחולקת לשלבי אבל כמו בנוסחה הקלאסית של קובלר־רוס. אבל למרות שאנחנו יודעים בדיוק מה הולך לקרות – חיפוש דירה מייאש, שיעור יוגה מביך, נשיקה ראשונה מגושמת – הייזי מצליחה לטעון את ההתרחשויות בתחושת חוויה ראשונית ובלעדית. כן, זה קורה לכולן, אבל עכשיו זה קורה לי, וזה מעניין ושונה ומספיק מצחיק כדי שתישארו איתי עד הסוף. למרבה ההפתעה, זה עובד לה. היכולת שלה להיות כל כך עצובה וכל כך מצחיקה בעת ובעונה אחת, משאירה אותה בדיוק סנטימטר אחד מעל לספרות הטראש הרומנטית־מסחרית; כלומר, בדיוק במקום הנכון.
The Retrievals, הפודקאסט שמסעיר את אמריקה, הוא סדרה תיעודית על רשלנות רפואית במהלך שאיבת ביציות. ייתכן שזה רגע מכונן בתקשורת | אסף יערי | 4.5 כוכבים
כשהפרשה המחרידה הזאת התרחשה לפני שלוש שנים היא כמעט עברה מתחת לרדאר. סיפורי רשלנות רפואית מגיעים לכותרות אם הם עולים בחיי אדם או גורמים לעיוותים נראים לעין. הכאב שסבלו עשרות רבות של נשים במרפאת הפוריות של אוניברסיטת ייל תויג אז כתקלה חמורה, אבל ללא נזק ממשי. הסדרה התיעודית של "הניו יורק טיימס" והפודקאסט סיריאל, The Retrievals (שאיבת ביציות), חושפת את האמת המזעזעת.
נשים רבות שעברו טיפולי פוריות במעבדה של האוניברסיטה היוקרתית במדינת קונטיקט דיווחו ב־2020 על כאבים עזים במהלך הטיפול. חלקן סבלו כל כך שלא הצליחו לסיים את ההליך. זה נמשך חודשים, במהלכם איש לא התייחס ברצינות לתלונות הנשים על כאבים עזים, עד שמישהו שם לב לבקבוקון עם מכסה רופף שאמור היה להכיל את משכך הכאבים החזק פנטניל. עד מהרה התברר שאחת האחיות בצוות, דונה מונטיקון, שהייתה מכורה לחומר, נהגה לשאוב אותו מהבקבוקונים ולהחליף אותו בתמיסת מלח. הנשים בטיפול לא קיבלו שום משכך כאבים במהלכו.
האחות נעצרה ונשפטה, אבל עכשיו נפתח שלב חדש בהתמודדות של הנשים שהבינו שהן קורבנות פשע, ועברו הליך רפואי ללא אלחוש. ועם זאת, אף אחד לא מתייחס לסבל שלהן.
כל פרק בסדרה מוקדש לזווית אחרת: המטופלות, האחות, המשפט, המרפאה. הפרק החמישי והאחרון אמור לעלות לאוויר היום. עד כה האזינו לפרקי הסדרה באפליקציות ובאתרים השונים לפחות 750 מיליון פעם.
הסוד שהופך את ההסכת שיצרה סוזן ברטון ללהיט בינלאומי, הוא דווקא בהרחקת הסיפור מז'אנר הפשע לסיפורן האישי של 12 מהנפגעות, שמגיעות מרקע משפחתי, כלכלי, תרבותי וחברתי שונה. הבחירה המקורית בזווית הראייה של המטופלות עוררה הזדהות חסרת תקדים, ולא רק בקרב נשים. יוצרי הסכתים בעולם בוודאי שמים לב להצלחה הנוכחית, שעשויה לשנות את שפת הפודקאסטים, ולהמציא מחדש את המדיום בתקופה הקרובה.
אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/6EvG4iL7sOi8L4UrzLopmE
הפרק הראשון
https://open.spotify.com/episode/4ZQP2tNFoTGcLLTBMvhj9E
At Newport, האלבום החדש מתעד את מופע הקאמבק של ג'וני מיטשל מהשנה שעברה, שהזכיר את יכולתה הנדירה להגיע במהירות ללב המאזין | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים
"הנה ג'וני", קרא ג'ק ניקולסון בשיאה של אחת מסצנות המפתח המצמררות בסרט "הניצוץ". "הנה ג'וני", או ליתר דיוק "הנה סוף־סוף ג'וני", בטח הייתה המחשבה שחלפה בראשם של כל אלו שזכו להימנות עם באי מופע הקאמבק של ג'וני מיטשל בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנה שעברה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה של מיטשל בפסטיבל המוזיקה הוותיק, אך מופע החזרה שלה אל הבמה המיתולוגית ההיא - 53 שנים לאחר הפעם האחרונה שבה עלתה עליה - היה אירוע שלא ניתן לשפוט רק במונחים מוזיקליים.
ב־20 השנים שקדמו להופעה הזאת - שהפכה למיתולוגית כבר ברגעיה הראשונים - מיטשל לא הופיעה. היא גם מיעטה להקליט מוזיקה חדשה. אחת מכותבות השירים הגדולות בהיסטוריה התכנסה בביתה ונאלצה להקדיש את עיקר זמנה למצבה הבריאותי המורכב. לאמנות וליצירה כבר היו לה פחות כוחות. הגעגוע של הקהל היה עצום.
על הנייר, מיטשל, שהגיעה אשתקד לניופורט, הייתה עוד זמרת אגדית הנמצאת הרחק משיאה. את ההופעה הלא מאוד ארוכה שלה בפסטיבל היא נאלצה לערוך בישיבה על כורסה. בחלק מהשירים היא גם נעזרה בזמרת ברנדי קרלייל (שהרימה לה כמנחה וכשותפה לדואטים), וזכתה לגיבוי נאמן מהאנסמבל, הכלי הרגיש שהפליא בעיבודים מרוככים שביקשו להיצמד ככל הניתן למקור הפולקי־ג'אזי.
ועדיין, בכל פעם שמיטשל פתחה שם את פיה כדי לשיר - או סתם לשוחח ולצחוק עם הקהל בין השירים - היא סיפקה, חוץ מרצף ביצועים מרטיטים, גם עדות חיה לרוח האדם.
יש לא מעט רגעים יפהפיים באלבום החדש המתעד את ההופעה ההיא, שהתמקדה בתור הזהב של מיטשל מסוף הסיקסטיז ועד לאמצע הסבנטיז, ובו Big Yellow Taxi, A Case Of You ,Carey ו־Help Me. לאורך אלו שבה והזכירה מיטשל עתירת הניסיון (שבעוד כמה חודשים תחגוג יום הולדת 80) את יכולתה הנדירה להגיע במהירות מאוזני המאזין אל ליבו.
מעל כולם זורח פה Both Sides Now, שממרום גילה ומצבה של מיטשל נטען פה במשמעות מחודשת. מיטשל שרה אותו בעוצמה כבושה - עם פסנתר מלטף ותמיכה קלה מקרלייל המעריצה־שותפה - ומפעימה בכל שנייה בו.
https://music.youtube.com/watch?v=zoR3nB9DQ_o&list=OLAK5uy_nPR2o7aMcWL4sJD9na5ES7A1imPHmlCxU
