ביקורות 31.8

"גולדה" יכול לתפקד כחשבון נפש עם הפצע העצום שהותירה מלחמת יום כיפור בחברה שלנו. פרט לכך, הוא גם סרט סוחף, כמעט נטול שטיקים הוליוודיים, והלן מירן די נהדרת בתפקיד הראשי | בנימין טוביאס | 4 כוכבים

הודעות יחצ"נות לחוד, וקולנוע לחוד: במבחן התוצאה, לא היו לחששות שחר. "גולדה" של נתיב מתגלה כסרט רציני ומחושב, שעושה חסד עם הזיכרון הבינלאומי של המלחמה ההיא, אבל גם עובד כיצירה קולנועית בפני עצמה. נתיב לא מוזיל את הדרמה ואת הסיפור ההיסטורי עם כל מיני טריקים ושטיקים הוליוודיים, כמו שנניח קרה עם הסרט על צ'רצ'יל בכיכוב גארי אולדמן שמוזכר לא פעם כמקור השראה, "שעה אפלה" - ובעיניי "גולדה" רציני וטוב אלפי מונים ממנו. הסרט הנוכחי אמנם אוהד את גולדה, בגילומה הנהדר של מירן שירדה לשורשי האינטונציה, אבל גם הנשמה שלה. אך נתיב ומירן מקפידים בכל רגע להראות שמדובר בדמות לא מושלמת, מנותקת במידה, וגם כזו שידעה להשתמש בחסרונותיה כיתרונות, כיאה לפוליטיקאית ממולחת. דימוי ה"סבתא בנעלי גולדה", המטבחון המפורסם, הם במידה רבה המגן שלה, הכסת"ח שלה, והיא ניצלה אותם כמעט עד הסוף.

ההחלטה הנכונה המרכזית של נתיב, שנעזר בתסריטאי הבריטי המיומן ניקולאס מרטין, היא להתמקד: זו לא ביוגרפיה נמרחת על תולדות חייה של גולדה, וגם לא אפוס על מלחמת יום כיפור. זו "דרמת חדר", או בעצם דרמת מטבחון אם תרצו, על שהתרחש בחדרי מקבלי ההחלטות בשלושת השבועות באוקטובר 73'. סצנות קרב אין, למעט בסאונד ומרחוק, והסרט מתרכז בדילמות היבשות, שמשמעותן האפשרית חורבן בית שלישי.

כמו בקולנוע הוליוודי טוב באמת, אישיות הגיבורים מנצנצת מתוך ההחלטות הספורות שנראות על המסך. זה נכון גם לגבי דמויות קאנוניות נוספות כמשה דיין (רמי הויברגר מצוין בכמה סצנות מצמררות), דדו אלעזר (ליאור אשכנזי), אלי זעירא (דביר בנדק השתקן, שבמובנים מסוימים מבוזבז ובמובנים אחרים החיוך החידתי שלו משתלט על סצנות שלמות) ואפילו אריק שרון (אוהד קנולר בסצנה בודדת מעולה). ההתעקשות של נתיב להשאיר רגל אחת של ההפקה פה וללהק שחקנים מקומיים ראויה לציון, כי היא מוסיפה לסרט תחושה שהוא "מכאן" ולא של בעלי חליפות בהוליווד שלמדו על המלחמה בוויקיפדיה.

למעשה, אם יש נקודה מפתיעה בסרט היא שבסוף הוא ידבר בעיקר לקהל ישראלי ויהודי. במהלך הצפייה תהיתי אם צופה גוי משכיל בקליבלנד או באמסטרדם יבין מה לעזאזל רוצים ממנו עם כל הדיבורים על כיתור הארמיה השלישית - מה שמסביר את האדישות המסוימת שבה התקבל "גולדה" בעולם בידי מבקרים זרים (וחלקם אולי לא יודו בקול רם, אבל מקריאת הביקורות שלהם ברור שהם ממש לא רצו לראות סרט על גיבורה יהודייה, בסרט שהוא בסופו של דבר ציוני).

ההפסד שלהם הוא הרווח שלנו. בעיני הקהל המקומי, "גולדה" יכול להיות חשבון הנפש האולטימטיבי עם פצע עצום שעדיין קיים בחברה שלנו (סביר להניח שלפחות חלק מפצועי, ותיקי ואלמנות המלחמה ההיא יחוו בסרט חוויה מסעירה, וכך גם ילדיהם וקרוביהם). לא פחות חשוב: זהו חשבון נפש נוקב של הקהל הישראלי עם הנהגתו, אז והיום. הנהגה שעיוורת למה שמתרחש, מדחיקה, אבל בשעת אמת מול החורבן - אליבא דה נתיב, לפחות - מקבלת הזדמנות להתעשת ולתקן. ההשוואה למתרחש בממשלה היום ברורה גם היא, כולל התהייה אם אנחנו על סיפו של יום כיפור נוסף.

ויש צד מרגש נוסף ב"גולדה": מדובר בשיר הלל למדיניות ודיפלומטיה. בחברה צבאית להפליא כישראל, ובעולם שתמיד מעדיף אקשן מהיר על דיבורים, ובריונים פוטוגניים על אנשים אפורים, טוב שיש מי שמזכיר שמלחמות מסתיימות לרוב בזכות אנשים לא סקסיים שקיבלו החלטה נכונה: מתונה, אכזרית או אנושית. בלי להתלהם, בלי להרים את הקול. לא פלא שהסצנה הטובה בסרט, והיהודית כל כך, עוסקת בשני יהודים גלותיים ומרק בורשט אחד.

כיאה לסרט הסוקר אירוע היסטורי בכלים הוליוודיים, ועוד על טראומה מקומית ומדממת כל כך, אני בטוח שלהרבה צופים יהיו בעיות עם "גולדה" ואי־הדיוקים שעדיין יש בו: מההחלטה לשלב שם בין עברית ואנגלית, באופן שבעיניי עבד אבל לאחרים יצרום (ושוב, צריך לזכור שזה לא דוקו, וגם לא דרמה מקומית, אלא טקסט ישראלי־בינלאומי על אישה שבעצמה הייתה ישראלית־בינלאומית), ועד טענות היסטוריות נקודתיות לגבי כל דמות ודמות. מחיר ההחלטה להתמקד במלחמה חוסך מגולדה ב"גולדה" את תיאור הזחיחות הגדולה וסרבנות השלום לפניה, ושורת נקודות בעייתיות נוספות בתולדותיה ("הם לא נחמדים") אינם פה. אבל בתור הדרמה הגרנדיוזית שהייתה ראויה לה, למלחמה, למדינה הזו בשעת משבר - "גולדה" סוחף, וממלא את ההבטחה שלו, ויותר.

בחסות משפחתו של אפרים קישון, פסטיבל הקומדיה הישראלי סיפק גם השנה במה איכותית ליוצרים צעירים | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

פסטיבל הקומדיה הישראלי ע"ש אפרים קישון, שנערך השנה בפעם השנייה בחסות תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון, הולך ורוכש לעצמו שם כבמה איכותית המספקת הזדמנות ליוצרים צעירים. שניים שכאלה הם אילון פרבר ויאלי ויס, שיצרו את הפנטזיה הפרועה "אחינועם ואני", שזכתה בפרס הראשון בתחרות בסיום הפסטיבל. פרבר ו־ויס גם קטפו את פרסי השחקן והשחקנית הנבחרים על ביצועיהם המקסימים ביצירה המבוססת על סיפור גן העדן. זהו מחזה על שני בני אדם אינפנטיליים המתקיימים בתוך גן של משחקים הנופלים מהשמיים. ברגע מסוים נוצר נתק ביניהם, וכאן הקומדיה הנונסנסית מתחלפת והופכת למעין פרודיה על יחסי חיזור בין גברים ונשים. מתחת לכל השטותניקיות יש בהצגה גם מסר יפה וחשוב על הקושי שחווה דור מסוים בתהליך ההתבגרות וההתבשלות עד ליצירת קשר זוגי אמיתי.

פרבר השתתף כשחקן גם בהצגה מוצלחת אחרת בפסטיבל, "משחקי שליטה". נעמה שחר בנתה הצגה מוזיקלית קצבית המציגה מספר סיפורים של זוגות, סטרייטים, הומואים ולסביות, המנסים להעשיר את חיי המין שלהם בתסריטים נועזים, אך מתקשים לממש את הפנטזיות מסיבות שונות. ההצגה מתרחשת בתוך זירה מעוגלת, ולצד פרבר ושחר מככבים שרי עציץ ויוסף אלבלק. כל הארבעה מגישים ביצועים מגוונים ומשעשעים. אמנם ההצגה מותירה בסיום תחושה קצת מקוטעת, אך הכתיבה השנונה והבימוי היצירתי (שזיכו את שחר בפרס הבימוי) מבשרים על יוצרת צעירה ומוכשרת שכדאי לעקוב אחריה בעתיד.

בפרס המחזה זכה המחזאי הוותיק אלדד כהן, שהביא לפסטיבל את הקומדיה הפיוטית, "משפחה ברכבת", המספרת על זוג הורים וילדה שתקנית הנוסעים ברכבת, שלא ברור מאין יצאה ולאן מועדות פניה. ההורים רוצים לבשר לילדה משהו חשוב, אך יש גם איש עם תבניות ביצים המחפש מקום לשבת ומפריע להם. הסיטואציה האבסורדית מתפתחת כך שהיא משליכה כל מיני רמזים למציאות העכשווית ולהיסטוריה היהודית, אך המחזה מצליח לשמור על עמימות ולא להפוך לאלגוריה שטוחה. ארבעת השחקנים, אופיר צויגנבום, עדן אהרוני, יפתח קמינר ואפרת ארנון, מגישים ביצוע חריף ורב חן בהדרכת הבמאית, שרון שטרק. על אף התחושה המגרה, בעיניי ההצגה הייתה קצת ארוכה ויכלה ליהנות מהידוק ועריכה יותר טובים.

פמיניזם, תרבות קווירית, יהדות ואנרכיה חוברים יחד ב"האנרכיסטיות" של מיכל בן־נפתלי - ספר חכם על חבורת נשים שיוצאות למשימה רדיקלית ברחובות תל־אביב | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

לילה אחר לילה מתרחשים מעין פיגועים אמנותיים ברחובות תל־אביב. בלילה הראשון מוחלף שמה של סמטה פלונית הסמוכה לקינג ג'ורג' בשמה של האנרכיסטית היהודייה האגדית אמה גולדמן; בלילה שאחריו מוחלף שמה של סמטה אלמונית, לא הרחק משם, בשמה של ציפורה פרלמן, עוזרתה הדמיונית של גולדמן; בלילה השלישי מתרחש אירוע פרפורמנס פמיניסטי על פסיפס ברחוב יהושע בן נון, וככה זה ממשיך. מי אחראי על הכל? על כך ועוד ב"האנרכיסטיות", ספרה החכם של מיכל בן־נפתלי, זוכת פרס ספיר על ספרה "המורה".

האישה שמאחורי פעילות הגרילה היא יעל, שמפוטרת אחרי 20 שנה מעבודתה כמרצה מן החוץ בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. אחרי שהיא נרגעת מההלם הראשוני ומתחילה למצוא את עצמה מחדש, יעל צוללת לביוגרפיה של אמה גולדמן ומקימה סדנה ניסיונית רדיקלית, שאליה נרשמות חמש נשים הנפגשות בכיתת בית ספר אחרי שעות הלימודים. הן שונות זו מזו בגיל וברקע, בכל דבר, אבל מתחברות למשימה משותפת. יעל לא קוראת לזה אקטיביזם, אלא "אנרכיה מטאפיזית", הנובעת מחיבור נשי מיסטי.

בחלקו השני של הספר בן נפתלי חוזרת לעבר הרחוק, אל השירות הצבאי שבמהלכו יעל הפכה להיות מי שהיא. בימי מלחמת לבנון היא מורה חיילת בבסיס צפוני לחיילים מרקע קשה. מצד אחד, יעל מתאהבת באבישג הנמצאת בתהליך חזרה בתשובה ולא מפסיקה לקרוא פרשנויות לכתבי קודש לפני שהיא נעלמת. מצד שני, היא סופגת לא מעט חשיבה ביקורתית מחברתה הדעתנית מרים, שדרכה היא נתקלת לראשונה בכתבי ציפורה פרלמן.

בפעם הבאה שהן נפגשות, יעל היא משוחררת טרייה שרגע לפני הלימודים באוניברסיטה הולכת לכנס חזרה בתשובה ונמלטת בבעתה. אבישג כבר השלימה את החזרה בתשובה שלה ויעל שוב נקרעת בין הפילוסופי לתיאולוגי; דמות חידתית של מנהיגה בעל כורחה שאצלה הכול מתחבר – פמיניזם, תרבות קווירית, יהדות ואנרכיה. מיכל בן־נפתלי שוב יצרה דמות אייקונית של מורה לחיים, ואולי גם קצת מעבר להם.

עם סיב אופטי, ריבוי ערוצים וסמארטפונים, הרבה יותר קל להתגעגע לראשית ימי הרשת. "דינוזאוריות רשת", ההסכת של כרמל ווייסמן ומעין אלכסנדר, עושה את זה בהצלחה | אסף יערי | 3.5 כוכבים

לפי האקדמיה ללשון עברית, נוסטלגיה היא געגועים לאירועים, לחוויות, לחפצים ולמקומות מן העבר – המלווים בהתרפקות עליהם, לרוב מתוך ייפוי הזיכרון. מעין כאב רגשי שחש האדם המתרפק על זכר הימים שחלפו.

כרמל ווייסמן ומעין אלכסנדר נתנו לנוסטלגיה לקחת אותן לתקופה חדשנית אך אפלה, יצירתית אך מתישה, אופטימית אך חסרת סיכוי – תחילת ימי האינטרנט.

בעונתו השנייה, ההסכת "דינוזאוריות רשת" מציע סדרה של שיחות עם דמויות מפתח מימיה הראשונים של המרשתת הציונית, מ"ברכה גולשת" המיתולוגית ועד נמרוד קרת, שמות שאומרים המון לאותם בני 40 פלוס של היום, שישבו שעות ארוכות בשנות ה־90 מול מסך המחשב הביתי ורוב הזמן הביטו בהתקדמות האיטית להחריד של הורדת קבצים.

חלק מהשיחות בסדרה גולשות למונחים טכנולוגיים מהימים ההם, אבל לא רק גיקים מושבעים ייהנו מהעלאת הזיכרונות, עם מילות מפתח כמו צ'אט, פורום, בי.בי.אס, איי.אר.סי ובלוגים.

בפרק מעניין במיוחד מתארח המוזיקאי יזהר אשדות, שהיה מהראשונים לנצל את האינטרנט ואת החידושים הטכנולוגיים של התקופה, ממש עד ימינו. אשדות מגלה בפודקאסט איך השתמש במחשבים ליצירת מוזיקה עוד בימים הראשונים, למשל הלהיט "שירו של שפשף" של מאיר בנאי, שבו השתמש במחשב זי. אקס ספקטרום עם זיכרון קטן פי 160 אלף מהמחשבים של היום.

אשדות אפילו הגיע לעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" באוגוסט 96', אחרי ש"תקע את רשת האינטרנט" לכל המדינה ואפילו האט את התקשורת במקומות אחרים בעולם. והכל כי שלח מייל בתפוצה רחבה מדי כדי לספר לאנשים על הדיסק החדש שלו. האירוע הפך בשנים האחרונות לסוג של קאלט שנתי בקרב חובבי טכנולוגיה.

אחרי הנוסטלגיה, מגישות הפודקאסט מבקשות מהאורחים גם התייחסות להתקדמויות הטכנולוגית בימינו, כמו AI למשל. בניגוד להפחדות ולהגזמות שמציפות את הרשת, אשדות מסכם את הנושא כך: "הטכנולוגיה נורא חכמה, אבל עדיין פחות חכמה מהאדם".

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/5wjFTZA4oGyONVdQ79tlRr

הפרק עם יזהר אשדות

https://open.spotify.com/episode/7tGhKK0JIowHuUL4jZD42T

אלבום

מוניקה סקס, חיות מחמד (מהדורת 20 שנה)

גם 20 שנה אחרי, "חיות מחמד", האלבום שהיטיב להציג את תעודת הזהות המוזיקלית של מוניקה סקס לא התיישן אפילו ביום | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים

לכל להקה גדולה יש ברזומה אלבום משופע בלהיטים שחשף אותה לקהל רחב. לכל להקה כזאת יש לרוב גם את האלבום שהיטיב להציג את תעודת הזהות המוזיקלית שלה, ושנותרה לו פינה חמה בלב של יוצריו. לא תמיד מדובר באותו האלבום.

"חיות מחמד" של מוניקה סקס, שחוגג כעת יום הולדת 20, משתייך לקטגוריה השנייה. למרות שיצאו ממנו פחות שירים שסחפו את הרדיו, בטח בהשוואה ליבול שניפק אלבום הבכורה המצליח "פצעים ונשיקות", הוא עדיין העוגן בכל הופעה של הלהקה.

כשמתיישבים להקשיב לאלבום הגדול הזה ממרחק הזמן – המהדורה הכפולה שלו יוצאת עכשיו על גבי שני תקליטי ויניל אדומים, וכוללת בונוס בדמות השיר "חיפושית כחולה" – מבינים מיד (או שוב) מה הפך אותו לכזה. מי שנזקק להוכחה נוספת, קיבל אותה בליל שישי האחרון בבארבי בתל־אביב, בהופעה הנהדרת שבה הלהקה ניגנה את האלבום, שלא התיישן אפילו ביום.

בראשית המילניום השלישי, הרוק הישראלי לא היה בדיוק במצב אידיאלי. הרדיו כבר קידש ז'אנרים אחרים וחברות התקליטים חיפשו כוכבים חדשים. וכך, הלהקות שעד לפני כמה שנים הרכיבו את הפלייליסט המקומי, נאלצו לחשב מסלול מחדש.

נתוני הפתיחה הלא מעודדים האלו עשו רק טוב למוניקה סקס של 2003. ליהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור ואלדד גואטה היו די שירים טובים בקנה אז, ובהם "הקונפורמיסט", "שנים חסומות", "מספיק בנאדם", "טרף קל", "מתחפר באלנבי", "למה את הולכת לבד" ועוד קאבר נהדר ל"שומר אריות" של יוסי אלפנט. עכשיו נשאר להם רק להחליט מה לעשות איתם.

הפתרון הלהקתי היה להגיע לאולפן הקטן של יזהר אשדות ולהתחיל לנגן. אשדות, מפיק חכם שתמיד ידע מתי לאחוז בחבל ומתי לשחרר אותו כמעט עד סופו, הלך כאן על הגישה השנייה, ועשה למוניקה סקס שירות ענק.

"חיות מחמד" הוקלט במהירות ועם מעט מאוד טייקים לכל שיר, במטרה לשמור על אותנטיות הגישה החיה באולפן. המהלך הזה אולי חסך ללהקה ולחברת התקליטים שלהם קצת כסף, אך הוא עשה דבר חשוב יותר – הוא איפשר לארבעת המוזיקאים האלו, שמאוד נהנים לנגן יחד, לזרוח כלהקה.

https://open.spotify.com/album/7tVdGL5xYUwQuVyCFJ0Y6f