ביקורות 28.9

"גן קופים", החדש של אבי נשר, מנסה להיות הרבה דברים — דרמה, קומדיה, מותחן. אבל הוא מתפזר וקצת מפספס את הפוטנציאל שלו. ועדיין מומלץ לצפות ביצירה החדשה והמרתקת של הבמאי האהוב. ואילו דובר קוסאשווילי סוף־סוף זנח את פרובוקציות הסקס שלו לטובת קולנוע אנושי ב"הענקים של אי פסחא" | בנימין טוביאס | 3 כוכבים, 3 כוכבים

גן קופים

 לאבי נשר יש אמירה תסריטאית חכמה שמשקפת יפה את סרטיו: "הדמויות שלי תמיד מגיעות בסוף הסרט למצב 'נסבל'". הוא לעולם לא חותר להפי־אנד הוליוודי מתקתק, וגם לא לסוף טרגי טוטלי, אלא לאיזו פשרה כל ישראלית. הדמויות לומדות להסתדר ולהגיע לנקודת איזון - מה שקצת נדרש מכולנו כדי להמשיך לחיות כאן בישראל, בטח בימים אלה. מבלי לחשוף דבר על הסוף של "גן קופים" - וזו ממילא לא אבחנה שרלוונטית דווקא לסופו - כאן הגישה הזו בעוכריו. משהו בסרט הזה רחמני והססני מדי כלפי הדמויות ומימוש הרעיון המאוד מבטיח שבבסיסו.

ברגעיו הטובים, "גן קופים" הוא על מקום וזמן מאוד ספציפיים, כמו בכל סרטיו של אבי נשר. גן הקופים המדובר הוא גינה חבויה ולא מאוד מוכרת ברמת־גן (נשר הוא רמת־גני במקור) שפעם באמת היו בה קופים. בלב הגינה הפראית גר גיבור הסרט (אדיר מילר בליהוק מצוין) - בבית מרשים אך מוזנח שכמו גדל באמצע הסבך, הגרסה הישראלית לטירה של פרנקנשטיין או האחוזה המתקלפת של מיס האווישם ב"תקוות גדולות". כמוה, גם מילר מגלם אדם שהעולם שכח והמקום שבו הוא חי משקף את מצבו וגם אומר משהו על המדינה. אם תרצו: וילה בג'ונגל, וגם ג'ונגל בין וילות.

כמו גיבורו, "גן קופים" הוא סרט קצת מוזר, שמנסה לפצות על חריגותו בתמהיל כלל ישראלי: דרמה עם אלמנטים קומיים לצד ארומה של מותחן, שמספרת סיפור עם בסיס אמיתי על מקרה שקרה בארץ בשנות ה־80. סופר די נשכח מקבל לפתע הזדמנות להכרה מאוחרת. הוא מגייס לצידו עוזרת צעירה וגסת רוח שלא מגיעה מעולם הספרות (סוזאנה פפיאן, התגלית של הסרט), ונוצרת ביניהם מערכת יחסים מעט מטרידה - שמזכירה במשהו מערכות יחסים כוחניות בין גברים לנשים שאותן הם מבקשים לעצב, להלביש ולטפח. "ורטיגו" של היצ'קוק, פינת "גברתי הנאווה".

חוץ מזה, יש שלל עלילות משנה בסרט, שמכנסות לפינה אחת מלא קומיקאים ישראלים בתפקידים חצי דרמטיים - כמו למשל אלמנה עשירה וחברת ילדות של הגיבור (שני כהן), חבר ילדות נוסף (יניב ביטון), מבקר שנוא שרודף אחריו (ערן זרחוביץ'), ובמאי איטלקי ממוצא פלסטיני שמשקיף על כל הפרשייה מבחוץ ואז מתערב בה (עלא דקא). אלא שעומס העלילות והדמויות קצת פוגע במכלול. הרומן בין מילר וכהן, למשל, לא עובד ומרגיש כאילו נכפה על הסרט כדי לראות שני שחקנים סימפטיים מתאהבים על המסך. ובעיקר: ניכר שנשר קצת חושש ללכת עד הסוף עם הדמויות האמביוולנטיות שיצר, במיוחד עם מילר - שגם ב"פעם הייתי" (אולי הטוב בסרטיו של נשר) גילם אדם בודד, מסתורי וגלותי שמזכיר תפלץ גבוה מסרטי אימה ישנים. "גן קופים" תמיד מפלרטט עם סיפור שנראה כמו מעין מותחן אירופאי גותי ואנין, משהו בין "העור שבו אני חי" של אלמודובר לסרטי הג'יאלו האיטלקיים והמדממים - ואז נסוג. כאילו נשר נרתע מהאפשרות לעשות סרט על דמויות מטרידות באמת, והוא נותן להן, לעצמו ולקהל פתח מילוט, ועל הדרך מתפזר.

"גן קופים" הוא עדיין סרט כריזמטי, מלא בסצינות טובות וקונספטים מעניינים. בדרכו הוא גם וידוי מאוד חושפני של נשר על מקום היצירה שלו והאומנות בכלל בתרבות הישראלית, ועל הצורך של יוצרים להיות נאהבים. יחסי היוצר והמבקר בסרט לא יכולים שלא להזכיר גם את יחסיו המורכבים של נשר עם הביקורת והממסד לאורך השנים, בדגש על מבקר "הארץ" המנוח אורי קליין. יש הרבה מה לנתח כאן, ואפשר גם לברך את נשר על כך שאחרי "תמונת הניצחון" האפי והנפלא הוא לא חזר לאותו השטנץ, ויצא לעשות משהו שונה לגמרי. רק שהתוצאות מעורבות הפעם. ועדיין, הצפייה מומלצת בחום.

הענקים של אי פסחא

ומבמאי ישראלי שהלך לעשות סרט שונה ממה שהתרגלנו ממנו, ליוצר קאנוני אחר שיצר סרט שחוזר למקורותיו וחוזקותיו. "הענקים של אי פסחא" הוא רשמית חלק שלישי ב"טרילוגיה הגרוזינית" של דובר קוסאשווילי ובמובנים רבים סרטו האוטוביוגרפי והפשוט ביותר. הוא מספר - כנהוג אצל הבמאי - על משפחה מהעדה שבקושי מתערבבת בישראל של שנות ה־80 (הכותרת מתייחסת לקולקציית קלפים שמציגה מנהגים וסמלים של שבטים מרחבי העולם, כלומר שזו דרכו של קוסאשווילי לומר שכל העולם הוא שבטים־שבטים), למרות שבסוף הישראליות חודרת פנימה. יש כמובן ילדים, אבא קפדן וסבא הזוי שאומר כל הסרט בערך משפט אחד (גברי בנאי, הכוכב של הסרט, בתפקיד מוני מושונוב).

אחרי רצף סרטים לא מוצלחים שניסו להיות כמה שיותר פרובוקטיביים בסקס הרע שהגישו, "הענקים" הוא הסרט הכי קסום ונחמד של קוסאשווילי מזה שני עשורים. יש בו חן בשפע. מה שאין לו, בעיניי, זה סיפור. או ליתר דיוק סיפור מעניין במיוחד, מעבר לאנקדוטות ילדות שמזכירות אוסף סרטים קצרים (סרט הסטודנטים המיתולוגי של דובר, "עם חוקים", עולה ממש לתודעה). זוהי עדיין מנה של קולנוע אנושי, ספק־פולקלוריסטי, שחובבי קוסאשווילי וקולנוע קרקסי סטייל קוסטוריצה יאהבו למדי.

העיבוד הנוכחי ל"כולם היו בניי", המחזה הקלאסי של ארתור מילר, מזכיר לנו את העוצמה הרגשית הטמונה בו. והסיום מטלטל גם בפעם המי־יודע־כמה | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

"כולם היו בניי" מאת ארתור מילר נחשב למחזה המוכר ביותר במחזאות האמריקאית הקלאסית. הוא הוצג כאן בארץ כבר חמש פעמים בעבר, וגם הרבה מכירים אותו מלימודי הבגרות בתיכון. השאלה הנשאלת היא מה ניתן לחדש בטיפול בטקסט כה מוכר?

הדרמה בנויה במתכונת של טרגדיה קלאסית, שבה אט־אט נחשף החטא מהעבר של הגיבור הראשי, ג'ו קלר. הסיפור מתגלגל בשורת מפגשים אנושיים אמינים, המתרחשים בגינת בית משפחת קלר בתוך יממה וחושפים בהדרגה את הריקבון המסתתר מתחת לפני השטח במשפחה המושלמת לכאורה, החיה באושר מדומה מאז תום מלחמת העולם השנייה והידיעה על היעלמותו של לארי, הבן הבכור שהיה טייס קרב במלחמה. הסיפור של נפילתו נקשר בהדרגה בסיפור של ג'ו, אבי המשפחה, שהואשם בייצור חלקי חילוף פגומים למטוסים בזמן המלחמה אך יצא זכאי במשפט אחרי שהצליח להעביר את האשמה לתקלה בתהליך הייצור לשותפו בעסקים. מי שמביא לחשיפת האמת הוא הבן, כריס, המנסה להתחתן עם אן, החברה לשעבר של אחיו, שהיא גם במקרה הבת של השותף לשעבר של ג'ו היושב בכלא.

מילר כתב את המחזה מתוך ביקורת על אמריקה בתקופתו, השמה את ערך המצליחנות מעל לערך האחריות ההדדית, ואין ספק שהביקורת שלו עדיין נשמעת רלוונטית גם בישראל של היום. ההפקה שיצרה הבמאית שיר גולדברג מנסה לחדש בעיקר בתחום העיצוב. במקום במה ריאליסטית יצר המעצב ערן עצמון במה סימבולית, הבנויה כתיאטרון בתוך תיאטרון, שבו הגינה המוגבהת מוקפת משטח שעליו ישובים דמויות השכנים. התכסיס העיצובי הזה נראה מגרה בתחילה, אך בהמשך הופך קצת מסורבל, בעיקר בכל הקשור לכניסות ויציאות של השחקנים מהבמה המרכזית. מעבר לכך בנתה גולדברג הפקה חזקה ומשוחקת היטב עם צוות שחקנים איכותי, בראשותם של צחי גראד (ג'ו קלר) וירדן בר־כוכבא (קייט, האמא) המצוינים. גם הצעירים אורי בלופרב (כריס), ליר כץ (אן) ומיכאל מושונוב (ג'ורג') עושים עבודה מדויקת ורבת ניואנסים. בסך הכל, מדובר בהצגה יפה, המזכירה לנו את העוצמה הרגשית הטמונה במחזה החשוב הזה, שגם כשרואים אותו בפעם המי־יודע־כמה מצליח לטלטל אותך בסיום.

ב"ים השלווה", ספרה החדש של אמילי סנט ג'ון מנדל, הסופרת הקנדית האהובה מביאה לשיא את יכולת בניית הסיפור הנדירה שלה – העלילה מתקדמת לצד חידתיות קוסמית | רן בן-נון | 4 כוכבם

השנה היא 1912. אדווין, הכבשה השחורה במשפחת אצולה אנגלית, נשלח לגלות בקנדה, ואי שם בקצה בריטיש קולומביה עובר סוג של התגלות, חיזיון, הפרעה ברצף הזמן־חלל, הבזק חשיכה – תקראו לזה איך שאתם רוצים כי אמילי סנט ג'ון מנדל, מבריקה כתמיד, משאירה את כל האופציות פתוחות בספרה החדש "ים השלווה".

השנה היא 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, ומתברר שווינסנט, הגיבורה המופלאה של ספרה הקודם של מנדל "מלון הזכוכית", צילמה את אותה אנומליה בווידיאו מטושטש ומגורען בילדותה. הלאה ל־2203. אוליב, סופרת מצליחה ותושבת הירח, יורדת לכדור הארץ לצורך מסע קידום המכירות לספרה החדש, ואז אותה התגלות פוגשת אותה בשדה התעופה. המסע מסתיים ב־2401, כשגספרי, גיבור ספרה של אוליב, הוא נוסע בזמן שעליו מוטל לחבר בין כל הנקודות הפזורות האלה לאורך ההיסטוריה ולפתור את התעלומה הגדולה, שיש לה השלכות אדירות ורבות משמעות על גורל האנושות כולה.

"ים השלווה" מדגים היטב את הקסם הספרותי שנקרא אמילי סנט ג'ון מנדל. התיאורים החיים כל כך עם הקריצה הקבועה בזווית העין לצד התלישות שבעמדת המתבוננת, קדושת הבהייה וההבנה העמוקה של אי־הנחת שבקיום. הסופרת הקנדית האהובה מביאה כאן לשיא את יכולת בניית הסיפור הנדירה שלה – העלילה מתקדמת מדמות לדמות בין הזמנים, בחיבורים שמימיים שמצליחים להפתיע שוב ושוב לצד חידתיות קוסמית קבועה.

האם אותה "הפרעה" היא מעין נגיעה בחיים שאחרי המוות? הפתח לעולם הבא? כשרגעים ייחודיים הלקוחים ממאות שונות זולגים זה לתוך זה, מנדל מעלה את התהייה אם לא מדובר ב"קבצים פגומים" בתוך הדמיה אחת גדולה, שהיא החיים עצמם. אולי אנחנו בתוך המטריקס? זוהי השאלה העתיקה שלוקחת אותנו אלפי שנים אחורה, למשל עד המערה של אפלטון ועד לאדם הראשון שנשא עיניו לשמיים ושאל – מה יש?

אצל אמילי סנט ג'ון מנדל, בכל רגע ורגע העולם מגיע לקיצו. ההיסטוריה היא אפוקליפסה מתמשכת, וזה גאוני, וירטואוזי ומפחיד בעת ובעונה אחת.

"פין והפעמון" הוא סיפור קטן שמצליח לחדור ללב, וזיכה את היוצרת שלו, שמפיקה פודקאסטים כמו RUMBLE STRIP כתחביב, בפרס יוקרתי | אסף יערי | 4.5 כוכבים

השבוע דיברנו המון על חשבון נפש, על זיכרון ועל מורשת, כי זה מה שהצירוף של יום הכיפורים והמלחמה שקרויה על שמו מעורר כל שנה. והשנה המצב הכללי הגביר את הקולות פי כמה. זה החזיר אותי לפודקאסט קטן, ממש קטנטן, שהוקלט על ידי יוצרת עצמאית בעיירה קטנה במדינת ורמונט שבצפון מזרח ארה"ב, ושבה את ליבם של המאזינים.

"פין והפעמון" הוא סיפור אמיתי על נער בן 17, פין רוני, מהעיירה הארדוויק, שנמצאת באזור שתושביו הם שילוב בין היפים לרדנקס קשוחים, או היפנקס כמו שהם קוראים לעצמם. פין היה פופולרי ואהוב, ראש מועצת התלמידים, ספורטאי ודייג חובב. פעם הוא שמע סיפור על פעמון שניצב עד לשנות ה־70 בראש מגדל בית הספר התיכון במרכז העיירה, והיה מצלצל כשהיו מגיעות חדשות טובות, כמו ניצחון של קבוצות הספורט העירוניות.

פין אהב את הרעיון של תקשורת אישית ולא וירטואלית, ושאף תמיד לקהילתיות פתוחה וידידותית, וכך עלה במוחו הרעיון להחזיר את הפעמון לעיירה.

את הפודקאסט "ראמבל סטריפ" יוצרת אריקה היילמן, והוא החל כתחביב, עד שהפרק על הנער רוני הביא לה פרסום וגם את פרס "פיבודי" היוקרתי לפודקאסט של השנה.

ברגישות יוצאת דופן, מספרת היילמן גם על התאבדותו הבלתי צפויה של פין, כפי שמתארים אותה הוריו, אבל זה לא הנושא המרכזי כאן. הסיפור אינו על חשבון נפש, אלא על הנצחתו של פין בעזרת חלומו להחזיר את הפעמון לעיירה.

התושבים הרבים שהתגייסו למבצע הצליחו לאתר בעיירה הסמוכה פעמון דומה לזה שהוסר, והפודקאסט מלווה את חברו של פין, שהתנדב לנסוע עם הטנדר שלו להוביל את הפעמון הכבד, והיה מאד לחוץ מהמשימה רבת החשיבות. המיקרופון קולט את העברת הפעמון לטנדר הגדול, ולמרות שהסביבה אינה מוכרת לנו והמראות אינם לפנינו, הדמיון משלים את התמונה, או לפחות את התחושה ששרתה שם באותו יום.

סיפור קטן מעיירה קטנה ורחוקה, אבל אם תאזינו, לא תשכחו אותו הרבה זמן.

אפשר להאזין להסכת בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/67qfosMH2EuB3586IvLWUF

הפרק על פין והפעמון

https://open.spotify.com/episode/2hJzn2TRsd9ybQY3DrW3jg

להקת שמיים הייתה מאתגרת מדי בזמנה עבור הקהל המקומי. עכשיו האלבום היחיד והנשכח שלה יוצא מחדש, ונשמע מלא חיים | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים

ב־1974 רצו להרים סופר־גרופ עברי ברוח קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. למשימה גויסו מתי כספי, שלום חנוך, אריאל זילבר ודני ליטני. הם עבדו על שיר שהגיע לאלבום הראשון של כספי ("ביום מסה" שכתב משה טבנקין), והתפרקו. כספי יצא לקריירת סולו, חנוך וזילבר הקימו את תמוז, וליטני המתין קצת עד שהורכבה סביבו להקת שמיים.

שמיים הייתה אמורה להיות ההמשך של תמוז, ולמרות שחלק מאלו שתרמו לה עברו קודם לכן ביצירת המופת שהיא "סוף עונת התפוזים" – המפיק המוזיקלי לואי להב, יהונתן גפן ומאיר אריאל ככותבים ואלונה טוראל (בתמוז נגנית אורחת ומעבדת, ופה חברה במשרה מלאה) – זה לא קרה.

בניגוד לשמה, שמיים התרסקה, והמופע המושקע שההרכב הריץ נכשל. אפילו האלבום שהקליטו ששת החברים ב־1976 (לצד ליטני וטוראל היו פה חיים קריו בגיטרה, אוהד אינגר בבס, ריקי מנור בשירה וכלי הקשה, ואהרל'ה קמינסקי מאחורי התופים), יצא רק ארבע שנים לאחר מכן, ובקושי נמכר.

למה? כי לישראל ההיא הם לא התאימו. שמיים לא הקדימה את זמנה - היא פשוט הייתה מאתגרת מדי עבור הקהל המקומי. השירים שגפן ואריאל כתבו זכו לעיבודי ג'אז־רוק מורכבים וארוכים מאוד (מישהו פה הקשיב לווד'ר ריפורט ולריטרן טו פוראבר במהלך ההקלטות). המוזיקאים שהרכיבו את שמיים היו נגני־על, אך החומרים שהם ניגנו לא יכלו להפוך ללהיטים שמשדרים ברדיו.

ליטני, הפנים והקול של הפרויקט, לקח את הקריסה די קשה. באופן קצת אירוני, שיר הכשלון שלו על הלהקה ("היום בו נפלו השמיים") הופיע באלבום הבכורה היפה והקל לעיכול בהרבה שלו, שכראוי לשמו זכה ליחס חם.

האלבום היחיד ודי נשכח של שמיים הפך עם השנים לרבע סוד המוכר רק לקומץ מאזינים מתקדמים. עכשיו אולי זה ישתנה במעט עם ההוצאה המחודשת שלו על גבי תקליט ויניל. "אני עומד לי על הגשר" הפותח, "רוח דרומית" האינסטרומנטלי שהלחינה טוראל, "טוב לי" הפ'אנקי ו"לפנות בוקר" המרחף, מעולם לא נשמעו חיים ומלאים יותר.

וחוץ משאיפה לצדק היסטורי מאוחר, ניתן לראות בהוצאה המבורכת הזו של "שמיים" גם מצבה לריקי מנור שהלכה לעולמה לאחרונה.

https://open.spotify.com/album/5gHknu8oJEFGJumf0pspu0