שתף קטע נבחר

רפול לא שלח איזה חמשיר?

ליאור אבידב על "אהבה כתומה", אלבום הבכורה החלוצי (והמביך) של נערי רפול

בתור אלבום בכורה, נערי רפול הביאו את המכה, כפי שנהוג היה לומר בעולם ההיי טק עד לא מזמן. ברגעים הטובים של האלבום, שהופק אמנותית בידי קובי אוז, הם מצליחים לשבור כמה נישות מוזיקליות ומוסכמות תרבותיות. ויותר מכך, אם באלבומים אחרים שהפיק וניהל אוז (הדג נחש, למשל) ניתן היה לחוש במגע הטיפקסי שלו, הרי שב"אהבה כתומה" של הנערים, המקוריות ניחנת כמעט בכל רצועה.
נערי רפול הם למעשה שני אנשים: איתי זילברשטיין על המיקרופון, ו Big M על הלופים ומכונות התופים, שגם מתפקד באלבום זה כטכנאי הקלטות ראשי וממונה על המיקסים.
למרות השם בעל הקונוטציות הצה"ליות המתבקשות, המוזיקה של נערי רפול היא אינטליגנטית. היא נוגעת בטריפ-הופ פה, מפלרטטת עם דאנס שם, פופ אלטרנטיבי באזור כזה או אחר, ומתובלות בהשפעות רבות של מוזיקה מזרחית וערבית, שנרקמות למלודיות קליטות, הכוללות שימוש בנגינת עוד, לופים משובחים של תופים וקולות מעובדים וממוקססים היטב. ובניגוד לאלבומים של הדג נחש, חיים אוליאל ושרית חדד, אותם מיקסס ביג M, הפעם הוא מצליח ליצור מעטפת צליל אותנטית לשירים, מבלי לאנוס את הטכנולוגיה על המוזיקה.

שריטות בעברית

אבל לעומת העושר המוזיקלי של האלבום, טקסטואלית הוא בעיקר מביך. אחדים מן השירים, כמו "כל הלילה" ו"איך הכל עובר", עוסקים ביחסים שבינו לבינה, ולא בצורה מעניינת. שירים אחרים, כמו "כולםלם" ו"אהבה כתומה", המנסים לעטוף את הסיפורי זוגיות בריקנות הרוחנית של העולם הזה, פשוט מגוחכים.
ועוד לא הזכרנו את העברית הדלה. למשל, השיר "כל הלילה", בו זילברשטיין ו Big M כותבים על בחורה שחסרה להם בנימה מתיילדת, ועוד טרחנית. הישג תמוה לשיר של שורה וחצי. אבל השיא הוא בחירת השם "אהבה כתומה" ככותר של האלבום, רק אלוהים יודע מה היתה כוונתם בצירוף מילים חסר קסם זה.
יוצא דופן באיכותו הוא השיר "שריטות", שהלחן שלו נשמע אומנם כמו בן דוד קרוב של "כנסיית השכל", אבל בכל זאת, הוא הטוב באלבום. "תן לשריטות להיכנס לך ללב, הן מלאות במצב רוח", שר זילברשטיין בקול עמוס דיסטורשן מלווה בגיטרות כבדות באדיבות אבי סינגולדה, שבניגוד לאלבומים אחרים בהם הוא מתארח, אינו כופה את עצמו על השירים אלא נשאר מאחור, מינורי ומעניין.

טריפ-הופ כנעני

האמת היא שאין להקה אחרת, אותה אפשר להשוות לנערי רפול, כי הם תפסו סוג של נישה ייחודית להם (טריפ-הופ כנעני?), ולמרות שיש להם מספר לחנים שמזכירים את אלו של "כנסיית השכל "(אגב, גם בשירה יש דמיון קל), הם מקוריים, לפחות בעטיפת הצליל ובהפקה, זהו, ללא ספק, הצד היותר חזק שלהם.
למרות רגעי הבוסר, מקומם של נערי רפול יכול להיות מובטח בסצינת המוזיקה הישראלית, לא רק בגלל הלייבל, אלא גם בגלל שיר טוב כמו "שריטות", או להיטים פוטנציאלים כמו "כדי לחיות", שמאכלס בתוכו עיבוד קולי-מוזיקלי דומה ל"Belive" של שר (ויוה האוטוטיונר), שאולי יצליחו להחזיק אותם עד האלבום הבא.
לסיכום, האלבום של "נערי רפול" מגלה חבורת מוזיקאים מרשימים, אך הוא חסר שנינות, הומור, עומק ועניין אמיתי. ולא רק בגלל הדלות של התמלילים, אלא כי נדמה שלחברה, מלבד החלוציות הטכנולוגית המרשימה, אין הרבה מה לומר.



לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נערי רפול. איתי זילברשטיין (מימין) וביג M
לאתר ההטבות
מומלצים