ביקורות 4.4.

חלום מתוק

ספר הפתרונות

הילד בן 60. מי שפחות מחובר לעולם הקולנוע ומוזיקת האינדי ולא מכיר את מישל גונדרי - היוצר הצרפתי שתמיד נראה כמו נער חולמני, בין אם הוא מביים קליפ לביורק או יצירת מופת עצובה־מתוקה כמו "שמש נצחית בראש צלול" - לא יבין את התוגה בידיעה שהגיע לגיל הזה. כמו ג'וני דפ או אית'ן הוק, גונדרי המתולתל לא היה אמור להתבגר לעולם. ובעצם הוא באמת לא התבגר, ועל זה במידה רבה "ספר הפתרונות", סרטו החדש.

הוא עוסק בבמאי קולנוע צרפתי אקסצנטרי וספק חולה נפש, שסרטו נלקח ממנו, והוא בורח עם החומרים לביתה של הדודה שלו בהרים, כדי להמשיך ולצלם ולערוך אותו לבד עם קומץ שותפים. גם להם הוא לא מצליח להסביר אף פעם מה הוא בדיוק רוצה, רוקע ברגליים, רוטן ומתבכיין.

אפשר לראות את "ספר הפתרונות" כסרט על ילד בן 10 בגוף גבר (השחקן הצרפתי הנהדר פייר ניניי), מישהו שעדיין זורק מנות ספגטי לרצפה כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה ומתייחס לנשים באופן א־מיני לחלוטין. הקסם כמובן קורה כשהמציאות מתאימה את עצמה להזיות שלו. שום דבר בסרט לא "מציאותי" כשם ששום דבר לא מזויף.

רוב הסרטים של במאים על עצמם, מ"8 וחצי" ועד "הפייבלמנים", טובעים בחשיבות עצמית, אבל מה שחמוד במיוחד בקומדיה המרירה־מתוקה־סוריאליסטית הזו הוא שמדובר בסרט קליל וזניח במכוון. לגונדרי אין תובנות חדשניות על קולנוע או חלומות או התבגרות, אבל את מה שהוא עושה, הוא עושה מקסים.

ציפור לבנה: סיפור פלא

בלי ששמנו לב, "סרטי שואה" חזרו לאופנה. באוסקר ובשיח הציבורי ניצח בגדול מה שהוא במידה רבה האנטי־סרט שואה הרגיל, "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר היהודי־בריטי, שמראה את נקודת המבט של מפקד אושוויץ ואשתו הנוראית, ומאתגר בכך את הצופים.

ויש סרטי שואה קלאסיים, הוליוודיים. הבעיה עם "ציפור לבנה" שהוא כל כך מתאמץ לפנות לילדים ונוער כ"סרט חינוכי", שאין בו דבר ייחודי. הסרט - שהוא על הנייר מעין סרט המשך למלודרמה האהובה "פלא" שעסקה בקבלת האחר - מתחיל כשאחד מגיבורי המשנה של "פלא" מגיע לבית שלו בניו־יורק. סבתא שלו (הלן מירן המבוזבזת) מפתיעה אותו, ואז יושבת מולו כמו ב"הנסיכה הקסומה" ומגוללת במשך שעתיים את סיפורה כניצולת שואה בצרפת של תקופת המלחמה.

כיהודים, ובטח על רקע אירועי 7 באוקטובר, קשה לא להצטמרר בקטעים האינטנסיביים שמתארים בריחה מהנאצים ביער והסתתרות באסם. אבל בין לבין הבמאי ההוליוודי־שווייצרי מארק פורסטר בונה מה שנראה כסרט הולמארק, מלא בקרני שמש וסיסמאות על טיב האנושות. ואם רוצים לחפור בו פוליטית והיסטורית, מגלים שרוב הצרפתים לפי הסרט היו גיבורים גדולים שיצאו מגדרם להסתיר יהודים. נו טוב. מומלץ אולי למורים ומדריכים בהקרנות לתלמידים לקראת יום השואה, למרות שיש כל כך הרבה סרטים טובים יותר.

ובינתיים בחיים עצמם

פקק ענק באמצע לונדון, בקיץ לא לונדוני בכלל. גרייס תקועה במכוניתה המהבילה והמזגן לא עובד. היא מאחרת ליום ההולדת ה־16 של בתה לוטי, שאליו לא הוזמנה כי בתה שלא סובלת אותה עברה לגור עם הגרוש שלה, בן.

אבל היום הכל ישתנה: היא תופיע עם עוגה ב־200 פאונד ותקנה את ליבה של לוטי מחדש, אם רק תספיק להגיע לקונדיטוריה וממנה לצפון העיר. היא יודעת שאין לה סיכוי ובהחלטה של רגע פשוט יוצאת מהמכונית ומתחילה ללכת, לקול מחאות הקריפ שבהה בה בפקק. כך מתחיל "גרייס אדמס המופלאה" של פראן ליטלווד, ספר שכולו פריקת עול, שנכתב בהשראת הסרט הקלאסי "בדרך למטה" עם מייקל דאגלס.

על הדרך, העלילה מדלגת בין זמנים ומקומות. בחזרה לשנת 2002. גרייס מנצחת בתחרות ידע לשוני בכנס בלשנים ופוגשת את גבר החלומות, בן, שאיתו היא מבלה סופ"ש קסום במלון על שפת הים. קפיצה למה שקרה לפני מספר חודשים: גרייס מגיעה לגיל 45, שלפי כל המחקרים העדכניים הוא פרק הזמן הדיכאוני ביותר בחיים, ומגלה שלוטי מנהלת התכתבויות ארוטיות סוערות באינסטגרם ונכשלת בלימודים.

ב־2003, גרייס נזרקת מעבודתה כמנחת שעשועון טלוויזיה פופולרי כי נכנסה להיריון; עכשיו היא נזרקת מעבודתה כמתרגמת ומורה כי היא לא עומדת בזמנים ובכלל מאבדת את זה לגמרי. עולמה קורס, ואנחנו קצת מתאהבים בה. ליטלווד יצרה בכישרון רב דמות שכל קורא יזדהה עימה. גרייס אדמס היא חברה, פשוט ככה. זה אולי נראה כמו רומן קומי למחצה ועממי, אבל מתחת לחזות הפשוטה שלו מסתתרות שכבות של ביקורת חברתית מורכבת וחדה.

"גרייס אדמס המופלאה" הוא מסע פיקרסקי מבעית בין שורה של תקריות מביכות עד מטרידות באתרים נבחרים ברחבי לונדון, ובמקביל הוא גם מסע במורד מנהרת הזמן, אל ימים יפים יותר ופחות, אל הדרך שבה אהבה גדולה הולכת ומחמיצה כמו חלב מקולקל, ועל האתגרים הבלתי אפשריים שההורות מציבה בפנינו – תמיד נכשלים, אף פעם לא מספיק טובים; מבט סנטימנטלי להחריד אך מדויק אל אמצע החיים המאוס הזה, שכל הכותבים בעולם עדיין מנסים לפצח. 

מלכת הרושם

ההנחה המקובלת היא שכמעט כל אלבום כפול היה משתפר לו היה מקוצץ בחצי. היא נכונה בחלקה ל"אלבום הלבן" האגדי של הביטלס, ונכונה ברובה ל־Cowboy Carter, החדש והדי בינוני של ביונסה.

ויש עוד קשר בין השניים: בין השירים הרבים שמרכיבים את המניפסט הנוכחי של הגברת הראשונה (או השנייה) של הפופ העכשווי, נמצא גם Blackbird מאותו אלבום של הביטלס. הביצוע של ביונסה לא מעניק לו משמעות חדשה, אך לפחות הוא לא הרגע הכי חלש פה.

לאורך 78 דקות ו־27 קטעים (חלקם אינטרואים) ביונסה פורסת את האני מאמין שלה. הוא נפתח עם חתיכת הצהרה בדמות American Requiem המתאר את דאגתה מהכיוון שאליו הרוח האמריקאית נושבת, אך הוא מאבד גובה – ובעיקר מתפזר - בהמשך.

רבות דובר על כך ש־Cowboy Carter הוא אלבום הקאנטרי של ביונסה. הוא לא, למרות הסוס המרשים שעל העטיפה, ועל אף שאגדות הז'אנר כווילי נלסון ודולי פרטון נקראו לדגל. האחרונה זוכה גם לקאבר - חלש משל הביטלס – ל־Jolene שלה.

נציגויות הקאנטרי האחרות פה, ובראשם הסינגל Texas Hold 'Em, מכילים אלמנטים קישוטיים מהז'אנר, אך הם אותנטיים כמו רשת אופנה שמוכרת חולצות של להקות רוק, ומאמינה שהיא חנות מוזיקה.

היומרנות של ביונסה ליצור אלבום גדול מהחיים מתגלה פה כהצהרה ללא כיסוי. על כל שיר אחד טוב, נגיד Ya Ya שמרפרר לביץ' בויז או Riverdance הכיפי, יש הרבה הבטחות שלא מקיימות, כמו הדואט הקיטשי־סתמי של ביונסה עם מיילי סיירוס (I Most Wanted).

ויש גם קטעים מרגיזים במיוחד כ־Levii's Jeans עם פוסט מאלון, ו־Spaghetti שבו מתארחת גם לינדה מרטל, אגדת הקאנטרי השחורה - שביונסה נתלתה גם באילן שלה, כשכמה גבות הורמו לאחר שנודע שהיא עובדת על אלבום קאנטרי.

"הקאנטריות" אצל ביונסה היא בעיקר קישוט. Cowboy Carter הוא מקדש ליכולות השירה של ביונסה (ויש לה), אך הוא גם אלבום עמוס בתועפות של גימיקים וסאונדים המאפילים על התוכן. קצת כמו מכונית שבה הרגל לוחצת על דוושת הגז בזמן שההנדברקס מורם - המון רושם בלי להתקדם מטר.

https://open.spotify.com/album/6BzxX6zkDsYKFJ04ziU5xQ