תוכניתו של... שם בדוי

כולנו מכירים דרמות בית חולים/משטרה/עורכי דין וקומדיות מצבים שעיקרן קבוצת חברים/משפחה/מקום עבודה. כולנו צפינו בשעשועונים עוד בימים שדודו טופז הגיש אותם בערוץ 1 (משהו עם פיפסים ו/או מנחם זילברמן). אבל, ממש כמו בצ'רנוביל, גם בשדה הטלוויזיה העולמית מגיחות פה ושם לטאות שלא ראינו אף פעם. אם הטלוויזיה האמריקאית מאמצת את זה, סביר שלפנינו מגיפה עולמית בהתהוות. הדוגמאות האחרונות הן ז'אנר השעשועונים שחזר לחיים בזכות "מיליונר" (פורמט אנגלי במקור) וז'אנר תכניות המציאות, ובראשן "הישרדות" (השוודים הקדימו את כולם).

למרות הגיחוך שבהכרזה החוזרת ונשנית לאחרונה על מותו של הסיטקום, קשה להתאפק. בכל פעם שאני נתקל בפרק של "חברים", קשה לי שלא להיזכר בילד הכי חכם בכיתה. "איך אתה פותר את התרגיל המזו**ן הזה", הייתי שואל, והתשובה לעולם היתה: "מציב בנוסחה". כמו רפאל ברנשטיין בן ה-11, גם סוללת תסריטאי הקומדיה המהוקצעת ביותר בעולם מציבה דברים בנוסחה, וגם הצופה האדוק ביותר עשוי להסס שניה כשיישאל מתי לאחרונה ראה פרצוף שחור ב"חברים"; הנוסחה של הסידרה המסוימת הזו לא מכירה בקיומו של עולם בלתי-לבן.

הפרה עדנה (היא בכלל פר)

בחיפוש אחר פתרונות יצירתיים למשבר הטלוויזיוני הנוכחי כדאי לחזור ליבשת הישנה, עם המסורת התרבותית המפותחת. הזרקור מופנה לעבר שלוש דמויות מפתח – דיים עדנה אברג', דניס פניס ועלי-ג'י. מה בדיוק משותף להן? בשלושת המקרים מדובר בדמויות שנבנו על-ידי שחקנים כאלטר-אגו פרטי, ולאחר שזכו להצלחה כלשהי קיבלו - דמויות האלטר-אגו, ולא השחקנים המקוריים - סידרה משל עצמן.

בואו נתחיל מעדנה. בארי האמפריז, שחקן אוסטרלי במקור, גילם את דמותה של דודה חביבה ומצחיקה בשם דיים עדנה אברג'. הפעם הראשונה היתה בשנת 1970 בסרט בשם "The Naked Bunyip", ומאז הופיעה דיים עדנה ב-13 סרטים וסדרות נוספות, פורצות-דרך בחלקן. ב"משמר השכונה של דיים עדנה", לדוגמה, זימנה עדנה אנשים מהקהל וחשפה (בפניהם) את המתרחש בבתיהם בסיוע מצלמות נסתרות שהוטמנו בהם בשבועות הקודמים. גם כיום, יותר מ-30 שנה לאחר היוולדה, הדודה חיה ובועטת: הסדרה האחרונה בכיכובה ("The Talk Show Story") צולמה בשנת 2000.

דניס האיום

דניס פניס (פול קיי) הוא הבריטי שלקח משהו דומה מאוד לחוצפה הישראלית והלך איתו שני צעדים קדימה: את מייקל ג'יי. פוקס הוא שאל מתי יסיים את גיל ההתבגרות; כשפגש את שר (הזמרת) התעניין האם מישהו התכוון ברצינות כשאמר לה שהיא יפה; ואת סטיב מרטין, הרבה לפני האוסקר, שאל למה הוא לא מצחיק יותר. פניס ארב לכוכבי אמריקה בכל האירועים והטקסים, הזדהה כפניס מה-BBC, דחף לפרצופם מיקרופון וחשף את מבוכתם ברבים. אנחנו, מצידנו, אוהבים את מבוכתם.

נקודת הג'י

"לקנות סמים זה דבר לא חוקי, אבל לזכות בהם זה לגמרי בסדר", מסביר עלי-ג'י וברקע כבר נשמעת מנגינת "מי רוצה להיות מיליונר?". המשחק החדש נקרא "מי רוצה אונקייה" (של חשיש). עלי-ג'י (סאשה בארון כהן), הוא הדבר הבא בז'אנר. בחור לבן שמאמין שהוא ראפר כועס קיבל תכנית משלו אחרי הצלחת פינה בת חמש דקות בערוץ 4 הבריטי. עלי-ג'י, מדבר בשגיאות ראפריות, זוכה לבוז מהתקליטן השחור ה"אמיתי" שלו ועורך ראיונות. הדמות, מלווה במצלמות, יוצאת לכתבות ומראיינת אנשים רציניים לחלוטין שאינם יודעים שהתכנית עבורה הם מתראיינים היא קומית לגמרי. השאלות, דביליות בצורה יוצאת דופן, מעוררות אצל רוב המרואיינים תגובות משעשעות.

עלי-ג'י מספר למומחה לסמים על חבר שנתן לכלבו אקסטזי ותוהה האם הגיוני שהכלב ניסה "לתקוע" את החתול. מבכיר ב-FBI הוא מבקש להסביר כיצד יתכן שחבר שלו, אחרי שירד מהרכבת, חש שיצור כלשהו משתיל עצם בישבנו ולאחר מכן מצא את עצמו בעגלת סופרמרקט. הבכיר משיב שהוא לא שמע על זה. את שופט בית המשפט העליון בבריטניה הוא שאל מדוע נותנים לנשים לשבת בחבר המושבעים כשידוע לכל שבתקופה מסוימת של החודש הן מאוד עצבניות ושיקול הדעת שלהן נפגע. חוץ מזה, הוא פותח וסוגר כל תכנית בקטע ראפ ויש לו את הפינה המצחיקה ביותר בטלוויזיה – הפינה של בוראט.

בוראט הוא כתב טלוויזיה קזחסטני (המגולם גם הוא על ידי כהן), המסייר באנגליה כדי להכין את "מדריך בוראט לבריטניה". התכנית כולה משלבת באופן מושלם בין אירועים בתוך האולפן לכתבות חוץ, ונסמכת על תסריט מושקע ומתוחכם ועל כושר האלתור הנדיר של כהן. נקודה נוספת לזכותו - הוא יהודי. בן לאם ישראלית ולאב וולשי.

עברה (גם) פה סאטירה

כמו פינוקיו, הדמויות המומצאות האלו זכו בחיים "אמיתיים" והן אומרות כל מה שאנחנו - או ממציאיהן, וגם הסיטקומים - לא מעזים לומר. דניס פניס לועג לתרבות הסלבריטי, עלי-ג'י מלגלג על טרנד "הלבן שרוצה להיות שחור" באנגליה, ובוראט מגחיך את ה"אנגליות" עצמה. הם יעבירו את המסר גם אם המחיר האישי שישלמו יהיה גבוה. פול קיי (דניס פניס), לדוגמה, משמש בימים אלה מושא שנאתם של רוב כוכבי הוליווד.

הדמות הקרובה ביותר לז'אנר בישראל היא, כמובן, לימור של אורנה בנאי - אלטר-אגו שזכה לתוכנית משלו, או כמעט משלו ("רק בישראל"). גם במקרה בנאי ניתן לשלוף לא מעט נושאים "אמיתיים" ששימשו חומר הלעגה ראוי, או כפי שלימור העדיפה לכנות זאת, "הרגע עברה פה סאטירה". גם שם, אגב, היה תסריט מצוין וכושר אלתור ראוי לציון. ולתשומת לב הזכיינים, אזהרה קטנה: העובדה שיש כוכב אחד ודמות כובשת לא אומרת שאפשר לחסוך כסף. לעלי-ג'י יש אולפן ענק, וכמו דניס פניס, גם הוא יוצא לכתבות בחו"ל בכל תכנית. אל תתקמצנו; בכל מקרה זה יעלה פחות מ"החפרפרת".

עלי-ג'י משודר בערוץ YTV (ד', 22:30)