פלסטיני? חוסל. יהודי? נרצח

במילון ספיר מוגדר "חיסול" כך: "גמר, סילוק, ביטול", אבל גם "השמדה, ביעור". מילון אבן שושן המרוכז מפרט: "הבאה לידי סיום וגמר, פירוק עסק וכיוצא בזה... אבל גם "השמדה, ביעור". אלה הדוגמאות המופיעות במילון אבן שושן: "חיסול משכנות העוני", "חיסול הבערות", וגם אם תתאמצו מאוד לא תמצאו שם, או בכל מילון אחר, את ההגדרה "חיסול – מה שממשלת ישראל וצה"ל עושים עם מסוקים וטילים לאנשים שעל פי המודיעין המצוי בידיהם איכשהו מתברר שאולי הם מעורבים בארגונים שאיכשהו מעורבים, או חשודים במעורבות, במעשי אלימות ובטרור מאז אוקטובר האחרון".

למכבסת המלים לא התוודענו באוקטובר האחרון. היא מתקיימת בתוכנו ובתקשורת שלנו מאז יוני 1967, כש"כיבוש שטחים" נקרא "שחרור". לתושבי השטחים אי אפשר היה לקרוא כבושים כי הם לא מלפפונים, וגם לא "משוחררים", אז במשך הזמן נוצק – רק לטובתם – הביטוי "מקומיים". כאילו נייטרלי, חף מזהות לאומית או מזיקה לטריטוריה. חף מכל פנים אנושיות.

מכבסת המלים מתקיימת בתודעה של ציבורים שאינם יכולים להתמודד עם מציאות מורכבת בלשון יום-יום. היא לא ייחודית לישראל או להיסטוריה המקומית. היא התקיימה בכל שפה של משטר קולוניאליסטי באשר הוא. אבירי מסעי הצלב קראו ל"מקומיים" בשם הפשוט "כופרים", מה שהפך אותם מיד לאנשים סוג ב'. הסינים קראו לבני אירופה בשם "שד זר", מה שהבטיח לסינים קסנופוביה והסתגרות מוצלחת לאורך מאות שנים. הרוסים קראו לסינים "הסכנה הצהובה" וכך ביצעו דה-הומניזציה לשונית מהירה לרבע מן האנושות. נגד סכנות מוכרחים להילחם, נכון? כך גם היו הרוסים "הסכנה האדומה" בעידן מקארתי והמלחמה הקרה. בשפה הבירוקרטית המבעיתה של שנות הרייך השלישי יהודים נודעו, בין היתר, כ- Niemand, שזה, בגרמנית מילולית, "אף אחד", ובעצם "לא-אדם".

בואו נקרא לזה "סיכול" במקום "חיסול"

שפת האינתיפאדה החדשה משותפת לכל אמצעי התקשורת בישראל משום שעיתונאים ועורכים יושבים בתוך עמם וגם הם מתקשים להתמודד עם מורכבותה של המציאות המקומית ללא עיוות מאסיבי של הלשון. "חיסול" הוא דוגמא מצוינת. ב"הארץ" עדיין מנסים לקרוא לו "התנקשות", שהיא, על-פי מילון אבן שושן, "ניסיון לפגוע במישהו או לרצחו נפש", אבל לא מוכנים לחתום על "רצח", שזה מה שקורה כשה"התנקשות" מצליחה לכוחותינו. בעיתונים האחרים, בטלויזיה וברדיו הולכים על "חיסול" בלי בעיות מיוחדות, וכך מאזרחים במהירות את שפת העולם התחתון, שגם היא נועדה לכסות על מציאות קשה: טוני סופרנו ישן טוב יותר בלילות אם הוא חש שהוא מחסל ולא רוצח, כי הרי כתוב לא תרצח, ולא כתוב "לא תחסל". מישהו בדובר צה"ל הפך מודע לבעיה ועכשיו מוצע לקרוא לפעולה "סיכול" ולא "חיסול".

לשם תחושת הנקיון האישי שלי אני מבקשת להדגיש כי רצח הוא רצח, גם כאשר הוא מבוצע בתגובה על רצח אחר, גם אם הוא מבוצע בסמכות וברשות מטעם המדינה בכל פעם שמדינה הורגת אנשים ללא משפט.

ונעבור למדריך ההפעלה למכבסה

וכשהמציאות ממשיכה להיות מורכבת, גם אוצר המלים הולך וגדל בהתאם כדי לאפשר לנו לישון בשקט בלילות, בלי שהמצפון יעשה לנו צרבת. המכבסה עצמה משתכללת בשיטות העבודה שלה. הנה אפיון מהיר, לא סופי, של מגוון השרותים שהמכבסה מציעה כרגע לעצמה, ליוצריה ולציבור.

1. לשמות עצם המתארים פעולה יש משמעות לאומית ואסור להתבלבל ביניהם. פלסטינים עורכים "התפרעויות", "התגודדויות", "מהומות", "הפרות סדר". יהודים מפגינים.

2. יש להבחין בין עם לעם באמצעות שמות שונים שניתנים לציבור. "הרחוב הפלסטיני", "המגזר הערבי", ולעומתם – "הציבור בישראל".

3. מוות אינו אירוע זהה כשמדובר בפלסטינים וביהודים. כולנו יודעים את זה וכולנו מדחיקים בהצלחה. כדי להמשיך ולהדחיק, המכבסה משתמשת בלשון "סביל" ומשחררת אותנו – כקולקטיב לשוני – מאחריות להרג. "מקורות פלסטינים מדווחים על שישה הרוגים", זו כותרת לגיטימית שאין מאחוריה תמונות, סיפורי משפחה, תגובות של גורמים מוסמכים או אפילו נסיון לאמת כמה נהרגו באמת, ואיך נהרגו: הכותרת לא תהיה "לוחמים הרגו שישה פלסטינים", "כוח צה"ל פגע במוחמד א-דורה, בן 13, והרגו", "מסוקים ירו טיל בפעולת חיסול והרגו גם אזרחים", או כל מבע שמעיד על זהותם של ההורגים. לעומת זאת, כשהנהרגים הם יהודים, אז ברור שצלף פלסטיני פגע בחייל דני דראי ז"ל, ופחות מעניין – ולכן זו גם לא היתה הכותרת – שהחייל נהרג מפגיעת כדור מפני שלא היה מצויד באפוד מגן קרמי.

4. שמות תואר מתחום הזעזוע הרגשי שמורים רק לרצח של יהודים. כל פיגוע הוא "מחריד", "כואב ללא גבול", "מזעזע", "מתועב", "נורא", "אין מלים לתאר". כשפלסטינים נרצחים הם מתים וזהו. רצח של יהודי תמיד יהיה "מתועב" ו"על רקע לאומני". פלסטינים נרצחים רק על רקע השקיעה בכפר.

5. כשהאירועים קשים, המכבסה משתמשת במלים הנהוגות אצל ראשי המכבסה בלי לבדוק מה פירושן באמת. "הבלגה" היא מדיניות משונה שבה גם אנחנו יורים די הרבה כל יום ולמרות זאת התקשורת מציגה אותנו כמי שלא עושה דבר לעומת אויבינו. כשכוחותינו מגיבים בצורה מסודרת עם מסוקים וטילים, התגובה קרויה "גמול" או "תגמול", והיא לקוחה מלשון הפייר-פליי. כשהפלסטינים מגיבים זה קרוי "פעולת נקם", מלשון היצרים המשתוללים. כשמתנחלים מגיבים, במקרה הכי קשה הם קרויים "חוליגנים".

6. כשהמכבסה עמוסה, גם שקרים פשוטים עובדים. אנחנו קוראים לזה "כדורי גומי". ה-BBC נוקט לשון מדייקת: "כדורי עופרת מצופים בגומי". תארו לעצמכם שהיינו קוראים לאיבר המין הזכרי "קונדום" רק בגלל הציפוי: כך בדיוק עובדת מכבסה.

7. פעולות המכבסה אינן מצטמצמות לעיקור מלים בודדות, לשלילת אחריות באמצעות שימוש בלשון סביל ולהפרדה לשונית-גזענית. המכבסה משוכללת בהרבה. עומד לרשותה לייאאוט עיתונאי או אינטרנטי וליין-אפ רדיופוני וטלוויזיוני. מזה שנים רבות, הרוג יהודי שווה כמה וכמה הרוגים פלסטינים מבחינת המקום המוקדש לסיפור ההריגה, אופיה של הכותרת או שיבוץ הידיעה בפתח המהדורה. אפילו כשאנחנו וגם הם נהרגים בתאונת דרכים, אנחנו נהרגים בכותרות גדולות יותר.

8. גם הפלסטינים מכבסים, לא פחות טוב מאיתנו. מחבל מתאבד הוא "שאהיד". כל מי שנהרג באינתיפאדה הוא "שאהיד", גם אם הוא רוצח. אנחנו, בימים קשים, קרויים "האויב הציוני". פעולותינו "מזעזעות". הרוגינו נהרגו כי התחשק להם למות, במקרה שאף ארגון לא נוטל את האחריות.

9. יש עוד. 33 שנות כיבוש וכמה מלחמות קטנות יצרו את "מלחמת שלום הגליל" - שהתנהלה בביירות; את ה"מובאים", שהם ערבים שחטפנו כי התחשק לנו; את "דובר צה"ל מוסר", לעומת "לטענת מקורות פלסטינים"; את "מחבלים" לאנשים שטרם הורשעו כדין בחבלה כלשהי; את הקושי העיתונאי להכיר במינוח של הצד השני כמינוח לגיטימי. אני עוד זוכרת את ההתחבטויות הלשוניות סביב ה"אינתיפאדה" כשהחלה, ואת סירובם של חלק מכלי התקשורת להשתמש במינוח. מכירים עוד מילים מכובסות, משני צידי הקו הירוק? אנא שילחו למערכת, ואולי עד תום ה"מהומות", ה"ארועים", "אינתיפאדת אל אקצה" ו"הלוחמה" - יהיה בידינו מילון מלא.