מה יש לנו נגדם

"פומפוזי", "ריקני", "וירטואוזיות חלולה מתוכן", הם רק כמה משמות התואר הלא מחמיאים שהעניקו עד היום מבקרי רוק בכירים לרוק הפרוגרסיבי, שכבש את עולם הפופ בסוף שנות ה-60 והתנדף מהזירה עם פרוץ הפאנק ב-77'. בספר ההיסטוריה של מגזין ה"רולינג סטון" האמריקני לא תמצאו פרק מיוחד שמוקדש לפינק פלויד, למייק אולדפילד, לאמרסון לייק ופלמר או לקינג קרימזון, ועל ג'נסיס תמצאו בקושי שורה אחת. כן תמצאו פרק אחד המגחך על כל הלהקות בז'אנר. וברשימת מאה האלבומים הגדולים בכל הזמנים של ה-NME הבריטי, נוכחותו של הרוק המתקדם מזערית ביותר.
ניק קוהן, המבקר המשפיע ביותר בבריטניה בשנות ה-60, הגדיר בזמנו את אמרסון לייק ופלמר כלהקה מביכה, והקדיש חלק גדול מספרו "פופ מההתחלה" להסבר מדוע ה"פופ אמנותי" הוא תופעה איומה מיסודה, שעלולה להרוס את כל היופי הטמון במוזיקת רוקנרול.
גרייל מרקוס, אולי מבקר הרוק החשוב בעולם בשלושת העשורים האחרונים, הקדיש ב"רכבת מיסתורין" עמודים שלמים לשיריו בני שלושת האקורדים של אלביס פרסלי, אבל את הפרוגרסיב תפס כמוקצה מחמת מיאוס. והמסורת נמשכת: בראיון שהעניק רוברט קריסטיגאו, המבקר הוותיק של ה-"Village Voice", ל"רולינג סטון" לפני כחודש, כינה את קינג קרימזון (ואגב, גם את רדיוהד) "להקה מגוחכת". ואפילו הסדרה "רוקדים ברחובות" של הבי.בי.סי הקדישה לז'אנר פחות מדקה אחת – פחות מדקה! - וזו כבר ממש השפלה.

עניין של ריח נעורים

אז מה גורם למבקרי הרוק לזלזל בז'אנר פופולרי שהתאפיין בפריצת דרך בכל הקשור לקומפוזיציה, עיבוד והפקה של שיר פופ והביא את רמת הביצוע במוזיקת רוק למקסימום האפשרי?
הרוק הפרוגרסיבי משך אליו אש ושנאה מאלו שבחרו להתייחס אל הרוק במושגים בהם הוגדר החל מאמצע שנות ה–50 . הרוק נולד לא רק כמחאה נגד פס היצור המוזיקלי השמרני נוסח פרנק סינטרה, אלא גם כמרד של הרחוב בצביעותה של החברה הבורגנית וכנגד אמנות גבוהה בכלל. "התהפך בטהובן וספר לצ'ייקובסקי את החדשות", שר צ'אק ברי ב-"Roll Over Bethoven", שהגדיר את הרוקנרול במיטבו: מוזיקת הלוכדת זעם נעורים מצד אחד, ומצד שני מייצרת פנטזיות של עונג וחלומות על גאולה. רוק נתפס לא רק כמוזיקה, אלא כקולאז' של סלוגנים, דימויים וצלילים המשמשים כלי ניגוח בתרבות הבורגנית.
זו הסיבה שמבקרי הרוק תמיד העדיפו את שיריהם הראשונים של "נערי החוף", שעסקו בחוויית הגלישה, מרוצי מכוניות והחלום הקליפורני, על פני "פט סאונדס" על שלל מורכבויותיו המוזיקליות. זו הסיבה שלהיטי הגיטרות הראשונים של הקינקס היו תמיד עדיפים בעיניהם על אופרת הרוק "ארתור". זו גם הסיבה ש"בקשתם השטנית המלכותית" הפסיכדלי של הסטונס הושמץ על ידי כמעט כולם, וחזרתם של ג'אגר וחבריו לבלוז השורשי ב"משתה הקבצנים" התקבלה באנחת רווחה.

חיוניותו של הספיינאל טאפ

הרוק הופיע במלוא הדרו, לפי המבקרים, כאשר היה חכם ושנון כמובן, אבל גם כאשר ניחן בסממנים של יוצרי "ספיינל טאפ", כלומר, ככזה שלא לוקח את עצמו ברצינות תהומית ולא ניחן בכבדות יתר של חשיבות עצמית. יוצא דופן היה "מועדון הלבבות הבודדים של סארג'נט פפר" של הביטלס, שניחן אומנם בכל הסממנים המורכבים יותר (בעיקר ברמה האסתטית של העיבודים ובהצגת עולם פילוסופי מורכב) אבל לא איבד את הקשר לריח הנעורים של התקופה (אגב, זה לא מנע מגרייל מרקוס לכנות את האלבום "יצירה שטחית").
ובכן, הז'אנר שניתק, יותר מכולם, את הרוקנרול ממאפייניו הבסיסיים היה הרוק הפרוגרסיבי, שלקח את הסממנים האקספרימנטליים החיוביים של הסיקסטיז והפך אותם למטען עודף של פומפוזיות וריקנות. המוזיקאים שהשתייכו אליו הגיעו לראשונה מבתי ספר וקולגי'ם למוזיקה (ריק וייקמן מ"יס", למשל), שבמקום להעמיק את הקשר עם הבלוז ועם מורשת האמנות הדאדאיסטית עטפו אותו במבנים ה"בורגניים" וה"משעממים" של המוזיקה הקלאסית. ברמת התמלילים, אלו של אמרסון לייק ופלמר ו"יס" על קשקושי מיתולגיה ומדע בדיוני, למשל, היו באמת מגוחכים, וההגיגים של פיטר גבריאל והקשריהם ל"ברית החדשה" לא הרשימו אפילו מבקר אחד (האיכויות של "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד מתחזקות בקונטקסט זה).
הרוק הפרוגרסיבי נתן תחושה שהוא מתכתב עם ילדים מבית טוב, בוגרי בתי ספר יוקרתיים, שמשתמשים במוזיקה כדי להעיד על עליונותם התרבותית. אבל התחושה האיומה מכל היתה שרוב אמני הרוק הפרוגרסיבי, בעודם מאמצים סממנים של אמנות גבוהה, יצרו מוזיקה שמתחנפת למוסדות הבורגניים, ז'אנר שהוציא מהיצירה את המיניות, התשוקה, המרד והזעם שהיו בעמקי נשמתו של הרוקנרול, וניתקו אותו מתרבות הרחוב (זאפה, החריג בז'אנר ממילא, היה יוצא דופן, אבל גם הפינק פלויד). ועל זה לא היתה מחילה, ולא כפרה – אמני הרוק הפרוגרסיבי נידונו לנידוי קנוני.
אבל חובבי הז'אנר יכולים להתעודד. רדיוהד, אחת מלהקות הרוק החשובות בעולם כיום, יונקת בגאווה מהמורשת של קינג קרימזון והפינק פלויד. וברמה הביקורתית, לא רק שלאחרונה ראו אור כמה ספרים עיתונאיים ואקדמיים על הרוק המתקדם, שגם קוראים תגר על הקנוניזציה של הרוק, אלא שמוזיקולוגית בכירה כמו שילה וויטלי, בספרה "הרווח שבין התווים", המוקדש לרוק ו"תרבות הנגד", כללה ניתוח מרהיב של "הצד האפל של הירח". כך שסביר להניח שבעוד מספר שנים, כשמוזיקולוגים יעמיקו את היכרותם עם מוזיקת רוק (ולא רק סוציולוגים וחוקרי תרבות ידונו בה), הם דווקא יעדיפו להתייחס אל אספקטים שונים ביצירתם של אמרסון לייק ופלמר מאשר לתרומתו של ג'וני ליידון לתרבות המערב.