אצלי (לא) הכל בסדר

האהבה היא דבר יפה, כך לפחות שמעתי. זוגות מאוהבים, כך אמרו לי, נוהגים להנציח את אהבתם בדרכים שונות ומשונות: חתונה, ילדים וכו'. אבל לא הביישן למד, ואני ביישן אינני; וכך יצא לי לגלות שיטה חדשה, קסומה ורומנטית שבה יכולים להנציח איש ואישה את חיבתם ההדדית העזה: אלבום דואטים!

למיקי שביב יש זכויות רבות ברוק הישראלי מימי שנות ה- 80 העליזות בטנגו ולמיקה קרני יש בעיקר זכויות על שיר אחד חביב (מיטצ'ל). אולם המיני-אלבום החדש שלהם, שכולל שישה שירים, לא מדגדג את שיא היצירה של כל אחד מהם בנפרד.

זה נחמד שאנשים אוהבים אחד את השני, אבל בדיוק כמו שזה מביך לראות זוג מתגפף בפומבי (יו אר שמופי!), חשתי מבוכה בהאזנה לדיסק הזה. כל כך דביק, כל כך קיטשי, עד שהוא מאבד את המינון הרומנטי הדרוש.

נכון, לא כל ששת השירים נוראים באותה מידה באלבום "עולם אחר". הביצוע ל"אצלי הכל בסדר" אפילו יכול להיחשב חביב בתנאים מסוימים, אבל בכללותו, זה אלבום שראוי היה שייגנז. האלבום מופק כולו ברוח ג'אזית קלילה, בעיבודים רגועים ושלווים והדבר אינו מיטיב עם האוזן. עוד בטנגו, שביב נשמע במיטבו כשהלחנים והשירה היו קשוחים ואפשרו לו להפגין חספוס מסוים. קולה המתקתק של מיקה קרני זקוק מצידו לתוספות עוקצניות, כדי להקהות את הנטייה ה'גלגלצניקית' הטבועה בה. אם לא בעיבודים, אז לפחות בטקסט. אבל כל האלמנטים האלה נעדרים הפעם.

בצירוף כישלון אלבומה הקודם של קרני, נראה שהיא הולכת ומאבדת כיוון, וחבל. לגבי שביב, חבל אפילו יותר.