ערוץ 4 הבריטי זה לא יהיה

הערוץ המסחרי החדש, שזכייניו ("שידורי עדן" בניהולו של מוטי קירשנבאום ו"ישראל 10" בניהולה של יוהנה פרנר) נבחרו אתמול, צריך להיות פלורליסטי וייחודי. באוקטובר 2001, עם פרסום המכרז, אמר שר התקשורת דאז, בנימין בן אליעזר: "יש עוד מקום לטלוויזיה ישראלית מקורית, איכותית שתדבר לכל שכבות האוכלוסייה ותיתן מענה לצרכים תרבותיים של קהלים שונים". בבחירת הזוכים ניתן ניקוד ל"לוח שידורים מקורי, חדשני ומבודל לעומת השידורים של התחנות הקיימות... פלורליזם שישקף תחומי עניין של פריפריות, קבוצות, עדות וקבוצות גיל". גם כשפורסמו הזוכים, חזרו הדוברים השונים על המנטרות הללו. קשה מאוד לדעת אם הערוץ החדש יעמוד במטלות הכבדות.

ההבדל בין ערוץ 4 לבינינו

תנאי המכרז של הערוץ המסחרי החדש מזכירים למדי את הגדרת מטרותיו של ערוץ 4 הבריטי, שמאז הקמתו ב-1982 נחשב מודל מוצלח ל"איך בונים ערוץ". ערוץ 4 הבריטי הוא הערוץ הראשון בעולם שחרט על דגלו את החדשנות, מתן המענה לקהלים שונים ומקופחים, ועשיית רווחים תוך כדי. המנדט שנתן השלטון הבריטי לערוץ 4 הוא "לספק בידור, מידע וחינוך שלא ניתן להם מענה ב-ITV (המקבילה הבריטית לערוץ 2). הוא חייב להיות חדשני ונסיוני, ובעל אופי משלו". המטרה, אם כן, איננה להתחרות ב-ITV ולהגיע לקהל גדול ככל האפשר, אלא לשדר לכל האנשים חלק מהזמן, ואכן, סקרים העלו ש-93 אחוזים מהבריטים צופים לפחות פעם בחודש בערוץ.

אלא שבבריטניה לא רק דרשו, אלא גם נתנו את הכלים. הדרך הגאונית שנמצאה שם כדי לנתק את ערוץ 4 מלחצי פרסומאים ומשיקולי רייטינג היתה זו: הפרסומות ששודרו בערוץ 4 נמכרו על ידי ITV. כספי הפרסומות ששודרו בערוץ 4 צורפו לכספי הפרסומות ששודרו ב-ITV עצמו וערוץ 4 קיבל 13.6 אחוזים מהסכום הכולל (ללא קשר להכנסות מהפרסומות ששודרו ספציפית בו). כך נמנעו לחצי מפרסמים על הערוץ הצעיר ונוטרלו שיקולי הרייטינג.

ג'רמי אייזק, המנהל הראשון של ערוץ 4, אמר בתחילת דרכו שאם הערוץ יעבור את שמונת האחוזים ברייטינג, הוא יראה זאת ככישלון. אבל בישראל, מועצת הרשות השנייה לא הלכה את המייל האחרון הזה, של הניתוק משיקולים כלכליים. היא הותירה את הערוץ הצעיר עם מטרות אידיליות בשוק המציע שבעה ערוצים מסחריים, שישה מהם חדשים (אל הערוץ המסחרי החדש יצטרף ערוץ החדשות החדש, ואליהם יצורפו ערוץ מורשת, ערוץ מוזיקה, ערוץ ישראלי בשפה הרוסית וערוץ ישראלי בשפה הערבית). אין עוררין על כך שהצהרת הכוונות של הוגי הערוץ הישראלי החדש מייצגת אידיאל יפה ונחשק. אלא שהמציאות עשויה לטפוח על פניהם, ובעיקר על פנינו. מיעוטים אתניים, סוציולוגים וגיאוגרפיים הם לרוב לא הקהל המועדף על פרסומאים. הם פשוט קונים פחות ג'יפים.

500 מיליון שקל בשנה - מאיפה?

בצירוף מקרים מעניין הוכרזו שמות זכייני הערוץ המסחרי החדש באותו יום בו נבחרה הקבוצה שתפעיל את ערוץ החדשות הייעודי. שני הערוצים החדשים יעלו לאוויר בנובמבר. שניהם יתפרנסו מפרסומות, ואליהם יצטרפו, על פי התכנונים, ארבעה ערוצים מסחריים ייעודיים נוספים. גם הם יתפרנסו מפרסומות. האם השוק יספיק לכולם? לא בטוח. מודלים כלכליים שהוכנו ברשות השניה ובקבוצות המתמודדות הניבו, ככל הנראה, תוצאות המעידות כי לערוץ המסחרי החדש יש היתכנות כלכלית, בתנאי שיבדל את עצמו מערוץ 2 וישמש כאלטרנטיבה. אלא שיש בעיה קטנה: טלוויזיה טובה עולה כסף והערוץ הישראלי החדש התחייב להשקיע בשידוריו ארבעה מיליארד שקל לאורך שמונה שנות הזיכיון, כלומר 500 מיליון שקל בשנה. את הכסף הזה צריך גם להחזיר.

מה יקרה אם המודלים לא יעבדו? אם המפרסמים לא ירצו לפרסם בתכנית לאוכלוסיה האתיופית? או ברצועת הקשישים? אולי נוותר עליה? ונחליף הפקת מקור ישראלית על הומוסקסואלים (שגם ככה מקבלת בקושי 3 אחוז רייטינג) ברכש זול מאמריקה? האם אורך הנשימה של הזכיינים החדשים יהיה ארוך מספיק? האם החזון יחזיק מעמד? אין תשובה חד משמעית. אבל דבר אחד ניתן לומר בוודאות: השעשועונים ותכניות הפיספוסים לסוגיהן תמיד יהיו שם בצד, קורצים ומפתים, ממתינים לרגע של חולשה, מציעים את עצמם בזול. כך שבנוסף לברכות הכלליות לרגל זכייתן, צריך לאחל ל"שידורי עדן" ול"ישראל 10" שיהיה להן מספיק אומץ שלא להתפתות. כי טעות כזאת, נסיון להיות ערוץ 2, תגרור את כולם למלחמת רייטינג, תביא להזניית המסך בכלל ותסמן את תחילת הסוף של הערוץ הישראלי החדש.