שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עושים סצינות
    עשרה רגעים שהטביעו חותם על הקולנוע הישראלי. מ"סאלח שבתי" ועד "ההסדר"

    אין ספק שהתפתחה פה עשייה אמנותית שלא צריך להתבייש בה, במרוצת כמעט 70 שנות קולנוע (אם נתייחס ל"עודד הנודד" של חיים הלחמי מ-1932 כאל הסרט הישראלי הראשון). במקום לסכם את התפתחותה של תעשיית הקולנוע המקומית, בחרנו עשר נקודות ציון, רגעים גדולים וקטנים של יצירה חיה, נושמת ובועטת, עדיין מתהווה, מחפשת ומנסה לפלס לעצמה דרך.

    קישון הביא שני גלובוסים

    מהגר מהונגריה (אפרים קישון), שמעולם לא למד קולנוע, עושה ב-64' סרט על מהגר ממרוקו (סלאח שבתי), שוכן מעברה - ומגיע למועמדות ל"אוסקר" (הסרט הזר הטוב ביותר) ולזכייה בשני פרסי "גלובוס הזהב" (הסרט הזר הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר, חיים טופול). קישון, עם ארבעת הסרטים הנוספים שעשה: "ארבינקא", "השוטר אזולאי", "תעלת בלאומילך" ו"השועל בלול התרנגולות", הוא אחד היוצרים המקוריים-כשרוניים-מיוחדים-חריגים של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים.

    משיאיו הקולנועיים של שייקה אופיר

    עוד שיחוק אדיר של אפרים קישון, מ-71'. המעשייה האנושית, המתוקה-מרירה, "השוטר אזולאי", על רב השוטר הנאיבי מיפו, החולם על העלאה לדרגת סמל, דיברה אל הגויים לא פחות מאשר אל היושבים בציון. עובדה: הסרט קטף עוד מועמדות ל"אוסקר" הזר, וזכה בפרס "גלובוס הזהב". משיאיו הקולנועיים של שייקה אופיר, שכשרונו בא לידי ביטוי בהמון סרטים ישראליים. רשימה חלקית: "אלדורדו", "דליה והמלחים", "חור בלבנה", "ארבינקא", "השכונה שלנו", "תעלת בלאומילך", "התרנגול", "אבו אלבנאת", "הבית ברחוב שלוש", "יהיה טוב סלמוניקו", "הגן", "מבצע יהונתן".

    זוהר ואיינשטיין

    דינה: "די גוטה, מספיק". גוטה: "למה?" דינה: "לא בא לי". גוטה: "יבוא לך!" אחת הסצינות מ"מציצים" שעיצבו את דמות הצבר המחוספס בקולנוע הישראלי, עם חיקויים בהמשך. אורי זוהר, עוד במאי אינטואיטיבי נהדר בלי שלמד יום אחד איך עושים סרטים, ששיתף פעולה עם חברו, אריק איינשטיין (והקליקה שנאספה סביבם), הטביעו חותם בולט על התעשייה כשיצרו קולנוע חצוף, אותנטי וחופשי, שדיבר סוף סוף בשפת בני אדם. "עיניים גדולות", "שבלול" (שביים בועז דוידזון) והסידרה "לול" הם חלק מהפרויקטים שלהם.

    סוריאליזם נוסח ברית המועצות

    העלייה הרוסית בשנות ה-60 וה-70 הביאה לכאן אנשי מקצוע משכילים. ביניהם ויקטור נורד, שקיבל את הצ'אנס שלו לתרום לקולנוע הישראלי ויצר את "הגן" ב-77'. הסרט בעל האופי הסוריאליסטי בוים ביד אמן, נראה כמו לקוח מאירופה ואיפשר לשייקה אופיר להתבטא ולמלאני גריפית בת העשרה לזכות בחשיפה ישראלית ראשונה. משום מה, הסרט הזה לא מוזכר באף ביוגרפיה של גריפית, ואילו את נורד פגשתי כמה שנים לאחר מכן, מסתובב אבוד ברחובות ניו יורק עם קלטת הווידאו של הסרט, בתקווה לזכות לביים שם סרט.

    ירח דבש עם נשר

    "הלהקה" מ-78' עסק בנושא שאיחד את רוב הציבור הישראלי בשנות ה-60: אהדת הלהקות הצבאיות. הסרט היטיב לתאר את הדינמיקה שהתחוללה בקרב מתגייסים חדשים ללהקה צבאית, והקונפליקטים שנוצרו ביניהם לבין חברי הלהקה הוותיקים, וסימן את ירח הדבש הקצר של הבמאי המוכשר אבי נשר עם הקולנוע הישראלי. אחרי "הלהקה" היתה לו עוד הצלחה אחת גדולה, "דיזנגוף 99" (שני אלה הם בגדר סרטי פולחן כאן), ולאחר מכן הוא החל לסגת ברמה. סרטיו "הפחדנים", "שוברים" ו"זעם ותהילה" נכשלו כליל ושילחו אותו לפעילות קולנועית זוטרה בלוס אנג'לס.

    זאת לא ענת עצמון?

    מותר היה לבועז דוידזון לעשות "אמריקן גרפיטי" ישראלי, אפילו אם קורות ההתבגרות שבסרט המוצלח לא בדיוק אירעו לו ולבני דורו כמתואר שם. על כל פנים, עירומן של ענת עצמון ואופליה שטראל ב"אסקימו לימון" עשו את זה אז, ב-78', לכולם. הניסיון למחזר כעת את ההצלחה (בבימוי עמיתו של דוידזון מאז, צבי שיסל) עולה יפה, על אפם וחמתם של המבקרים. איך אמרה לבת שלי (15) חברה שלה שצפתה ב"אסקימו לימון - החגיגה נמשכת", ושמעה שאני לא מתלהב ממנו: "תגידי לאבא שלך שהוא לא מבין כלום בקולנוע". אשכרה.

    ברבש, אחיו והקולנוע הרלבנטי

    הפעם האחרונה (ואחת הבודדות לצערנו עד עתה) שבה כוחותינו הוזמנו לאולם האקדמיה ההוליוודית, כדי ללוות סרט מקומי שהתברג אל תוך החמישייה המכובדת המועמדת ל"אוסקר" (הסרט הזר, ב-84'). "מאחורי הסורגים", אחת ההתייחסויות הרלבנטיות הראשונות לקונפליקט המרכזי כאן, הטיל זרקור מקומי (וגם עולמי) על אחד מבמאינו המחוננים, אורי ברבש, שבצוותא עם אחיו התסריטאי, בני, איש צבא בכיר לשעבר, חתום על עוד כמה סרטים מצוינים (בהם "אחד משלנו", "דרך הנשר", "זמן אמת") וסידרת טלוויזיה מצוינת, "טירונות".

    הקיום האנושי על שולחן הניתוחים

    בשנות ה-90 יצר אסי דיין את הטרילוגיה הנהדרת שלו ("שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום" השלימו את הרשימה), שהניחה על שולחן הניתוחים את כל הסרקזם, הציניות, האכזריות והאבסורד של הקיום האנושי. דיין הוא אחד היוצרים הכי מוכשרים כאן, הן כבמאי (בעבר הוא עשה סרטים במגוון ז'אנרים, מסרטי בורקס שהפכו לפולחן, כ"גבעת חלפון" ו"יופי של צרות", ועד יצירות אמנות רגישות כ"חגיגה לעיניים") והן כשחקן ("מבצע יהונתן", "ההסדר"). וכמובן, מדובר גם בתסריטאי מחונן שכותב בכמה דרגות טוב יותר מכל יוצר אחר.

    גביזון עושה קופות

    שנות ה-90 הסתמנו כשנים בעייתיות ליוצרים המקומיים, עד היום. הקהל נהר בעיקר לסרטים אמריקאיים, והקולנוע הישראלי איבד הרבה מהאטרקטיביות שלו. היחיד אולי שהצליח להביא קהל לבתי הקולנוע, ובגדול, הוא הבמאי שבי גביזון. סרטו הראשון "שורו" הפך להצלחה מסחרית גדולה, למרות שמלחמת המפרץ קטעה את הקרנתו השוטפת. "חולה אהבה משיכון ג'" הוכיח שההצלחה ההיא לא היתה מקרית. גביזון המחיש שהוא מסוגל לטפל בנושאים "יאפיים", כמו גם לתת ביטוי בקולנוע שלו לפן עממי יותר. אנחנו מחכים לסרט הבא.

    הנושא הטעון של סידר

    יש דור המשך של יוצרים צעירים מוכשרים, שעושים כאן קולנוע נמרץ, דינמי ומעורר השראה. בהמראת הבכורה הקולנועית שלו עם "ההסדר" יצר הבמאי יוסי סידר סרט רגיש, מאופק, מקצועי ובוגר. ההישג הזה נחשב במיוחד כשמדובר בעיסוק בנושא טעון מאוד במקומותינו: התארגנות דתית קיצונית החותרת נגד אושיות שלטון החוק. מבין הסרטים הנוספים שבלטו השנה צריך לציין את "בסמה מוצ'ו" של יוסף פיצ'חדזה, "מרס תורכי" של עודד דוידוף ובקרוב נראה את "כיכר החלומות" של בני תורתי.

    פורסם ב"פנאי פלוס" ב-24 באפריל

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גידי גוב ומאיר סוויסה, "הלהקה"
    יונתן סגל ויפתח קיצור, "אסקימו לימון"
    אורי זוהר ומונה זילברשטיין, "מציצים"
    שייקה אופיר, "השוטר אזולאי"
    7 לילות
    מומלצים