פרק ראשון: זכרונות מבית סובארו

זה היה באחד מימי האביב של תחילת שנות השבעים, כאשר התאספנו, כל ילדי השכונה, לחזות במכונית זעירה, רעשנית ומעשנת לעייפה שהגיעה לרחוב ז'בוטינסקי. זו הייתה סובארו רקס ירוקה, עם מנוע זעיר ומטרטר ששכן מאחור. השכן, בעל חנות הנקניקים (אז עוד לא היו מעדניות) קבל אותה מלקוח כתמורה לחוב כספי.
כולנו צחקנו. אי אפשר היה להתייחס ברצינות לקריקטורה המוטורית עם הצללית הפחוסה והחישוקים הקטנים. וכולנו המשכנו לצחוק, כמו שנהגנו ללעוג קודם לכן לסובארו הראשונות שהגיעו ארצה. ממש לא היה אכפת לנו - וגם לא ידענו אז - שה-FF1 (אמנם בגרסה מוקדמת מ-65' שהתהדרה בכינוי 1000) הייתה למעשה מכונית ההנעה הקדמית הראשונה מיפן. היא נראתה עלובה, הייתה איטית עם מנוע בנפח 1.1 ליטר בלבד (55 כ"ס) ועבורנו שימשה כבדיחה. זהו.
אבל סובארו לא הייתה יוצאת דופן מבחינה זו, וישראל לא הייתה היחידה ללעוג. כמעט כל הייצוא היפני למערב בשנות השישים סבל מיחס דומה. קחו למשל את הטויוטות הראשונות שנחתו בארצות-הברית והוחזרו משם בבושת פנים עם כרטיס-כיוון-אחד לארץ השמש העולה. אף הן היו מיושנות למראה, איטיות ורועשות.
אך ב-71' הציגו אנשי פוג'י, יצרני סובארו, את הלאונה - שם שיהפוך למיתולוגי בשוק הישראלי. לראשונה שהגיעה היה מנוע בנפח 1.4 ליטר, מרכב דמוי קופה ושלל גרסאות וסימולים כולל סטיישן, קופה והרד-טופ – עם שתי דלתות וללא קורות מרכזיות. הדגם הזה, המוכר כיום באזורים מסוימים כ"סובארו-פשע", הזכיר דגמים ראשונים של דטסון. והיא היא המכונית שהחלה בביסוס המעמד המופלא של סובארו בארץ בשנים שיבואו.