שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    א.ב. יהושע / מול היערות



    (קטע מתוך "מול היערות", הוצאת הקיבוץ המאוחד)


    טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
    להיכן נאסף האור?
    בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: "תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות".
    לפעמים רואה המשקיף מגבהים כי אחד המוזמנים משיט עיניו סביבו כמוטרד. מצליף מבט הנתקל בעצים כמחפש דבר-מה. הרבה טכסים עוברים עד שמוח והמדמדם של הצופה קולט שאין הלה אלא הממונה על היערות בכבודו ובעצמו החוזר על עצמו, ובאותם בגדים, בכל טכס.
    פעם הוא יורד אליו.
    הזקן פוסע עם מכובדיו בחבורה אחת, מתלוצץ עימהם בלועזית משובשת. הצופה מגיח מבין העצים ומתייצב לפניו בפגישה בלתי-נמנעת. החבורה הכבודה נעצרת בתימהון. דממה שאינה נוחה משתררת פתאום. הגברות נרתעות.
    "כן, מה יש?" תמה הזקן מעשה-אדנות.
    הצופה מחייך חיוך דק.
    "אתה לא מזהה? והרי אני הוא השומר.. נכון יותר, הצופה.. פקיד שלך.."
    "הה!" טפיחת אגרוף על מצח שחרשתו זקנה. "לא הכרתי, נבהלתי, הבלואים הללו עליך שינו כליל את הדמות, הזקן הכבד הזה. ובכן, ידידי, כיצד מתקדמת הבדידות?"
    "בדידות?" הוא תמה.
    הזקן המלומד מציג אותו לפני אורחיו.
    "מלומד.."
    הם מחייכים מוטרדים, מושיטים לו את קצות אצבעותיהם, ומתקדמים. אין להם אמון מלא בניקיונו. אבל הזקן מביט בו דווקא בחיבה גלויה. הרהור עולה במוחו והוא אפילו מתעכב קמעה.
    "אם כן יש יערות" הוא מגחך בערמומיות רחבת-לב.
    "כן", מודה ביושר הצופה-ביערות, "יערות דווקא יש.. אבל.."
    "אבל?"
    "אבל שריפות אין".
    "שריפות?" שוב תמה הזקן ורוכן עליו.
    "כן, שריפות,. אני יושב ימים שלמים ומתפלא. קיץ שקט כל כך".
    "מה אתה סח! הרי גם בשנים האחרונות לא נראתה פה אש. אם לומר את האמת, אינני זוכר שריפה של ממש ביער הזה. הטבע אף הוא נרתם פה למפעל. חה-חה.."
    "ואני יושב וחושב לתומי.."
    "מה חושב?"
    "חושב הייתי, כל יומיים פורצת כאן אש. לפחות לשם דוגמה. האם כל המנגנון הזה, העומד דרוך, לחינם? מכוניות מכבי-אש.. קווי הטלפון.. כוח-האדם.. כבר חודשים תמימים עיני קרועות מרוב המתנה".
    "המתנה? חה-חה. איזה לץ!"
    הזקן ממהר. המכוניות כבר מותנעות. חסר רק שיותירו אותו ללון בדממה האילנית הזאת. רק רצה לדעת, בטרם ימוג, מה דעתו של השומר על הערבי האילם? נהג-הטנדר רעיון נתקע בראשו שהלז אוגר כאן מחסן של נפט.."
    "נפט?" נדלק השומר.
    "וודאי הזיה של הנהג המרושע. הרי זאת דמות שקטה?"
    "שקטה-להפליא", עונה הצופה בהתלהבות. אחר הוא פוסע כמה פסיעות סביב הזקן ולוחש בחמימות: "האין הוא בן המקום?"
    "בן המקום?"
    "הרי היער שלנו מכסה, איך נאמר, כפר הרוס.."
    "כפר?"
    "כפר קטן".
    "כפר קטן? אה (משהו זוכר הוא בכל-אופן), כן, היתה כאן מן חווה גדולה. אבל זה שייך לעבר!"
    ודאי, לעבר. דבר אחר לא יעלה על הלב…

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "א.ב. יהושע / מול היערות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים