מוסד לא חינוכי

דו"ח מבקר המדינה חושף בתי ספר שנוהגים כבנות יענה. האלימות בין כתליהם הולכת וגוברת, אבל במקום להתמודד עימה באומץ הם טומנים את הראש בחול, נעזרים במנגנוני הכחשה מפוארים מתחום בריאות הנפש, מסתודדים ומתלחשים במקום לצעוק בפומבי, מעדיפים ל"סגור עניין בשקט" מבלי לערב את המשטרה. ועדה בין משרדית שמונתה לערוך בדיקה לעומק יושבת על המדוכה כבר יותר משנתיים, כמקובל אצלנו, ואת הרשויות מערבים רק כאשר יש "אירוע ביטוח", כלומר, כשתלמיד נפגע בגופו ממעשה אלימות של חברו.

מהו העיקרון הפדגוגי הנאור שמכוחו מחכים בבתי ספר עד שיהיו קורבנות? זכותו של כל תלמיד לשם טוב, להיות חופשי מחקירת שוטרים, וללמוד בממוסד מוגן ומגונן. אבל אי אפשר להמשיך ולנפנף בזכות הזאת כשמטייחים אלימות, מפני שזכותו של קורבן האלימות לשלמות גופו גוברת בכל רגע נתון.

טיוח והסתרה של אלימות פוגעים גם בזכות הברורה מאליה של הורי הקורבנות. הרי הילדים נשלחים למוסדות החינוך מכוח חוק. הציפייה המינימלית, שילד יחזור הביתה בלי חבורות ובלי דקירות, היא חלק מן האחריות היום-יומית של בית הספר. טיוח פוגע בקורבנות, בהורים – ובקורבנות שעוד יהיו כתוצאה מן הטיוח.

בית ספר שאינו מטפל במהירות, באורח גלוי וביד קשה בתלמידיו האלימים משדר לכל המצויים בין כתליו שאלימות זה איכשהו בסדר. כמו בטלוויזיה. הוא משדר שאפשר להצטייד בסכין חדשה, קופצת ונוצצת, כי אף אחד לא ישים לב, ומי שיבחין לכל היותר יגער באורח ליברלי ונאור בבעל הסכין, ומי שיבחין באיומי סכין יזמין את המאיים לשיחה נעימה שלא תפגע בנפשו הרכה.

כולם יודעים שתופעת האלימות בין בני נוער מצויה במגמת עלייה מסוכנת. הסיבות לכך – לפחות מנקודת מבטם של הקורבנות – ממש לא חשובות. תפקידו המיידי של בית הספר הוא למנוע את מקרה הדקירה הבא, את הולדת הבריון הכיתתי המאיים על הקטנים, את ערימת הילדים המתגוללת בחצר בהפסקה, שבתחתיתה שוכב הילד הכי חלש, פצוע ודואב ומייחל לעזרה.

על חינוך ארוך טווח למניעת אלימות אפשר לערוך התכתשויות פדגוגיות אינסופיות בחדרי המורים, אבל כל ערכת-לימוד בנושא לא תיגבר על המסר המתיר אלימות כשבית הספר שותק.

אנחנו נוטים לצקצק בלשון בדאגה כשמדווחים על עוד ילד שפרץ לכיתה, אי שם בארצות הברית, וירה בחברים שלו. אבל בתי ספר בישראל אינם מאמצים את שיטות המניעה הקיימות שם. גם שם יש מחנכים ליברלים ונאורים, אבל ילד שנתפס נושא סכין מובל אחר כבוד אל בין זרועות החוק, ואחרי שמפקיעים מידו את הצעצוע, אין נרתעים שם מרישום פלילי ומעבודות שירות לנושאי סכינים. הרציונל הגיוני: בגיל האחריות הפלילית, כשילד מבין את מעשיו ואת תוצאותיהם, הוא מפקיע מעצמו את הזכות לשם טוב אם הוא בוחר בהתנהגות פלילית. גם בית הספר הוא חלק מן העולם האמיתי.

באמת שאין פשוט מזה, ואין צורך בתעודת הוראה כדי להבין מדוע יש להעניש עברייני אלימות במונחים של העולם האמיתי. בתי ספר שאינם עושים זאת הם חממות להתפתחות אלימות, לא מוסדות חינוך. למה הם מחכים בשתיקה הפדגוגית הנאורה שלהם? לילד הראשון שיופיע בבית הספר עם קלצ'ניקוב וירסס את כו-לם?

אריאנה מלמד היא עורכת ב-ynet. דעתה אינה מייצגת את דעת המערכת