האזרח ק': עדיין חוויה נצחית

אוקיי. בסדר. אולי "האזרח קיין" הוא לא הסרט הטוב/החשוב/המשמעותי/המרשים/המהפכני ביותר בתולדות הקולנוע. בכל זאת, הרי עברו 60 שנה מאז הוקרן לראשונה (61 שנה מאז נוצר, 1940, כשגרמניה של היטלר משתלטת על מזרח אירופה. כמעט שנה וחצי עוכבה הפצתו על-ידי חברת RKO בשל איומי החרם של וויליאם רנדולף הרסט, אייל העתונות הצהובה, שראה את עצמו נלעג, מוקצן ומבוזה בדמות קיין בסרט).

ב-60 השנה מאז, נוצרו עשרות-אלפי סרטים בעולם. בטוח שמה שהיה ב"קיין" נועז, חלוצי, נסיוני, שונה וריאקציוני, מבחינת הסגנון, התפיסה האמנותית והחברתית והשימוש בקולנוע, היה להשראה ראשונית ליוצרי סרטים בכל מקום ("וולס", אמר עליו סקורסזה, "אחראי יותר מכל אחד אחר לכך שכה רבים רצו להיות במאי קולנוע"), ואחר לסטנדרט ולשיגרה סיגנונית בסרטים אינספור, בהם יצירות-מופת וסרטים מסחריים גרועים.

לא מעט סטודנטים שלי ב"קמרה אובסקורה" ראו את "קיין" וטענו ש"רוקדת באפלה", נגיד, מרשים, נועז ומהפכני הרבה יותר. החשיבה בכיוון ההפוך לתנועת מחוגי השעון נראית בהחלט רלוונטית לאנשים צעירים, הרואים עצמם פריקים לקולנוע ומשתוממים מדוע מקרינים להם בשיעורי הקולנוע סרטים ישנים, מרצדים, גדושי מעמדים דרמטיים מוקצנים, המצולמים כסרטי אימה, מוארים בתאורה מוזרה וערוכים בסגנון ארכאי, כשהקולנוע בימינו מתקרב לסוג של שלמות טכנית ואמירתית.

לכל דור היוצר הנצחי שלו, שאפשר להתנבא בשמו – טריפו, וודי אלן, קופולה, סקורסזה, שפילברג, דייוויד לינץ', טרנטינו, פון טרייר, ג'ון וו, אנג לי. תוחלת חיי הנצח בפסגה, בחמצן הדליל, מתקצרת כל הזמן. פעם זה היה נצח, אחר-כך, דור או שניים. עכשיו זה בין שנתיים לחצי עשור, מקסימום, כי תמיד מפציע באופק היוצר הנצחי הבא. ענקי העבר טובים רק לרטרוספקטיבות בסינמטקים, להקרנות משעממות בבתי ספר לקולנוע, ומדי פעם, לרי-ראן בהצגה שניה בכבלים או בערוץ טרנר ב"יס". שהרי מה שהם עשו בקולנוע - קיטון, צ'פלין, לויד, פון סטרוהיים, פריץ לאנג, היצ'קוק, ג'ון פורד (אורסון וולס טען שהוא היה מורו הקולנועי), פליני, קוראסאווה, בונואל, אנטוניוני, טראקובסקי, אם למנות כמה – כבר ראינו, נכון יותר, חזק יותר ומעודכן יותר בסרטים של ימינו.

כבר היינו בסרט הזה

וכך גם "האזרח קיין", שהתגלה מחדש כשהיה בן 30, בערך, ומאז כיכב בראש כל רשימה אפשרית של עשרת הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע. לא עוד. מקסימום סרט לאנשי סרטים. הם יכולים להעריך את החלוציות שבו, את עוז הרוח של יוצרו, שיצא בסרטו הראשון לבעוט בהרסט, אחד ממעוזי הכוח, ההשפעה והכלכלה של ארצו, איל עתונות ענק (או כל מי שמשלב עוצמה, ממון והשפעה, בדמוקרטיה מס' 1), ושילם כל חייו את המחיר.

הם יכולים להתפעל מהחוצפה של וולס בן ה-25 (הנראה נפלא, בעזרת האיפור, כצ'ארלס פוסטר קיין בן ה-60, בסרט), שהגיע ליצירת "קיין" כמעט בעל כורחו (הוא הוחתם לבימוי סרט לפי "לב המאפליה" של קונראד, הפקה שבוטלה), ערך לעצמו קורס מזורז בקולנוע (עד אז ביים בתיאטרון בלבד), בצפיה ביצירות המאסטרים הגדולים, שילב בעבודה צלם ענק ותאב אקספרימנטים, גרג טולאנד, פיתח לשיא טכניקות צילום, תאורה, תפאורה (בפעם הראשונה תפאורה עם תקרה, בקולנוע), עריכה ופסקול. הם יכולים למחוא שוב כפיים לסגנון החדשני של אז, של סרט כמו-תיעודי, המשלב טכניקות של יומני קולנוע, קטעי עתון, תצלומי סטילס, ראיונות ותחקירים ליצירת הסיפור שבו, ומותנע בכוח התחזירים (פלאשבקס), המקדמים את העלילה תוך חזרות לאחור.

נכון. כבר היינו בסרט הזה. נכון יותר, בסרטים האלה, שבהן נחקרת ונחשפת דמותה האחרת, הלוטה בערפל, של פרסונה כוחנית נעלה ומשפיעה, שהלכה לעולמה. חברים (ויריבים, אויבים ושונאים, במקרה קיין) מספרים על. הזווית האישית, האינטימית, מאירה באור אחר את הדמות. גם את זה כבר ראינו פעמים אינספור - וגם הסגנון התיעודי-מבוים נוצל בלי סוף בקולנוע, ואולי בדרכים הרבה יותר משוכללות, מורכבות, מרגשות וחכמות מאשר האקסטרוואגנצה של וולס, שכולה, יאמרו המסתייגים, סובבת סביב האגו העצום של הגאון בן ה-25; אגו קר, תובעני, חיצוני, המתעלם מרובדי הרגש; שאין בו פאסיון, חמלה, הבנה – וכל-כולו תיאור כמעט קריקטוראלי של עוצמה המביאה על עצמה את אובדנה. בסדר, יוסיפו המסתייגים, לוולס ול"קיין" עומדת זכות הראשוניות - אבל מכאן ועד הטוב ביותר והחשוב ביותר והגדול ביותר? סליחה?!

חוויה נצחית

ואני אומר, מה איכפת לי הראשוניות, אם גם כיום, בפעם מי-יודע-כמה, פועל עלי הכישוף הזה, אם בשל הסרט הנפלא ואם בשל המיתולוגיה שנוצרה ממנו ואם בשל הסיפור הדרמטי של יצירתו והמאבקים סביבו. שוב ושוב אני מוכן לצאת למסע החיפושים אחרי המשמעות הנסתרת של המילה "רוזבאד", שפולט קיין הקשיש, השנוא והנטוש בארמון קסנדו שלו, לפני שהוא עוצם לנצח את עיניו.

בעיני, עוצמת הרגש שטומן הסרט המחושב, הטכני, הקר וחסר הנפש, כביכול, במתח שבין ילדותו הקצרצרה של הגיבור, למותו, עוצמה המגולמת במילה הזאת שפולט התת-מודע שלו, היא מדהימה. בעיקר בשל הסגנון המנוכר והמוחצן, בשל מבנה הכתיבה המופלאה, בשל ההבנה הפסיכולוגית, בשל אינסוף ההמצאות והרעיונות – ובשל החזרה, בסופו של דבר, אל מעמקי הנפש האנושית. מרגשים באותה מידה גם הכאב השותק של אשתו הנעזבת של קיין (רות וואריק), המצוקה של אשתו השניה, היפה וחסרת הכשרון (דורותי קמינגור), האכזבה של המבקר שראה עצמו כחברו הטוב (ג'וזף קוטון), האמפתיה של היועץ העיסקי (אוורט סלון), כאבה של האם (אגנס מורהייד), המקריבה את בנה הקטן למולך ההצלחה והעושר ועוד.

הכל פועל כהר געש רגשי, מכוסה שלג, הפולט מעט לבה לוהטת ומאיים להפוך בכל רגע לאסון נורא. לפני שבועיים טיפסתי על הר כזה, אתנה שבסיציליה, ולא חשבתי על "האזרח קיין". היום אני משתמש במטאפורה, שהיא בוודאי פחות קולעת מהמטאפורות, הסמלים והדימויים, חזותיים-קולנועיים וחברתיים, ששזר וולס בסירטו. ובכל זאת. חוויה נצחית. סרט ענק. גם היום.