כבר לא עושה גורו-גורו

"כיכר החלומות" גרף בחודש נובמבר האחרון חמישה מפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע. שמו המקורי של הסרט היה "כיכר המיואשים", אבל מסיבות רייטינגאיות הוחלט לשנות את השם ל"כיכר החלומות". סרטים ישראלים לא קל למכור לקהל הרחב גם כשהם מוצלחים במיוחד, ושינוי השם הוא כנראה חלק מהמחיר. העלילה מתרחשת בשכונה צבעונית בשנות השישים, ערב יום השנה לפטירתו של מוריס מנדבון. בנו, ניסים (ניר לוי), חולם חלום בו מצווה עליו אביו המת לפתוח מחדש את בית הקולנוע השכונתי שניהל עם אחיו אברם. בית הקולנוע נסגר לאחר שמוריס נדר נדר שלעולם לא יוקרנו בו עוד סרטים, אבל ניסים מתעקש. החלום לדעתו הוא סימן להתרת הנדר. אחרי 25 שנים הוא פותח את הקולנוע עם אחיו ג'ורג' (שרון רג'יניאנו) וארון גברדין (אורי גבריאל), שהיה המקרין בימי הזוהר של הקולנוע.

באותו יום חוזר לשכונה אחיו של מוריס המנוח, אברם (מוחמד בכרי). הוא זוכה לקבלת פנים עוינת מצד המשפחה ובעיקר מצד סניורה, אשתו של מוריס (יונה אליאן). בהמשך נחשפות אמיתות מעברה של המשפחה, ומתבררת הסיבה שהביאה לסגירת הקולנוע. מורד (י.ר. מורד), ברוך (ברוך ששון) ויונתן (יונתן דני) עסוקים לאורך כל הסרט בחיפוש אחר קרשים למדורת המאה. דויד מדוזה (אורי רן קלאוזנר) בתפקיד השנוזל השכונתי ואיילת זורר בתפקיד גילה המלצרית הסקסית. עבור יוסף שילוח, שמגלם בסרט את ישראל, ההודי שחולה על הקולנוע ההודי ומשגע את כל השכונה, ההופעה בסרט של בני תורתי מהווה גם סגירת מעגל.

- איפה הכרת את בני?

"בשנת 1979 עזבתי את כל עיסוקי בקולנוע ובתיאטרון והלכתי לעבוד עם תושבי שכונת התקווה במסגרת של תיאטרון קהילתי, שם פגשתי אותו לראשונה. הוא היה ממקימי קבוצת אל"ה (אזרחים למען השכונה). מאוחר יותר הוא הלך ללמוד קולנוע באוניברסיטת ת"א ועשרים שנה מאוחר יותר מצאתי את עצמי נפגש איתו שוב הפעם על קרקע שוויונית שבין שחקן לאמן יוצר".

- כמי שנחשב מזוהה עם המאבק החברתי, העובדה שסרט של במאי מה'שכונות', ושעוסק כביכול בשכונה, יוצא להקרנה מסחרית, היא סוג של מהפיכה?

"זו לא התייחסות עניינית. מדובר באמן בעל עמדה חברתית פוליטית שאותה הוא בחר להביא לידי ביטוי. זה לא סרט פלקטי או חד-ממדי, הוא נטול סטריאוטיפים ובעיקר הוא מציג בני אדם שלמים עם אהבות ושנאות וחששות. גם המציאות של הסרט היא כאילו מנותקת מהעולם החיצוני אבל לא ממש. תורתי אומר שהעולם הזה שהוא מציג, אין בו חוץ יש בו רק פנים, חוץ מסצינה אחת בה יוצאים לרגע לעולם שמחוץ לגדר. אבל גם אז העולם הזה הוא ברקע".

- בעבר די ירדו על הדמויות שגילמת בסרטים. טענו שהן גזעניות. הסרט הזה הוא סוג של פיצוי?

"שטויות. כל תפקיד שעשיתי שונה לגמרי. אם זה ב'לילסדה', 'השוטר אזולאי' או 'הבית ברחוב שלוש'. מבחינת המקצועית אין הבדל ביניהם לבין ישראל".

- אז על מה המבקרים התלוננו?

"כי הם הכתיבו טון מסוים, יצרו תזה שגם הם לא האמינו בה. בעיני זו גישה פרימיטיבית של אנשים שמנסים להכתיב לשאר מה זה אמנות, בידור וקולנוע. אז אמרו שהדמויות שלי סטריאוטיפיות, אבל אני לא עושה אידיאליזציה לחברה בה אני חי, שהיא סטריאוטיפית גם כן. השינוי החברתי לא צריך לבוא מהקולנוע ואם מזרחים יציגו דמויות של עורכי דין, המציאות לא תשתנה".

- זה מעצבן אותך?

"כן, כי לא מדובר בדמויות שבאות עם אמירה חברתית או מייצגות תפיסה חברתית מסוימת, בניגוד לסרטים כמו 'סאלח שבתי' לדוגמה. סאלח אומר 'אין לי עתיד אין לי עבר, אני תמיד אהיה ברבר, אהיה ברבר אך אין דבר, כזה ברבר שלא נשבר'. הדמות שגילמתי בספיחס, שמש, הוא לא אומר, אני פרסי ברברי. הוא דמות יחידנית".

- מהצד של המבטא והשפה, אתה מרגיש בהבדל בין הסרט הזה לבין סרטים קודמים?

"אחת הבעיות של הקולנוע הישראלי היא בעיית השפה, כי לרוב היא מנותקת וגבוהה מדי. כאן השפה היא חלק מההוויה של הדמויות. מעולם לא בגדתי ב-ח' וע', זו שפה שאני מדבר בה, אבל ברוב הסרטים זה מתקבל בצורה נלעגת, פה זה מקבל משמעות נוספת".

- אז מי זה ישראל?

איש שלא עושה חשבון לשום גורם חיצוני בחברה בה הוא חי. הקולנוע ההודי הוא מהות חייו ובראש שלו הוא הופך לראג' קאפור ואלביס פרסלי. בעיניים רגילות הוא שרוט, אבל כשאני חושב עליו אני חושב שאם מישהו היה מאמץ אותו הוא יכול היה בקלות להפוך למרצה לקולנוע הודי באוניברסיטה. בתנאים אחרים יכול להיות שהוא היה הופך להיות דמות ססגונית באקדמיה".

- אתה מגדיר את עצמך כפריק של קולנוע?

"האהבה לקולנוע התחילה אצלי בגיל 10, כשהייתי מגלגל בבית הקולנוע השכונתי את תרגום "ירושלמי" של הסרטים. הוא בא בסליל נפרד מגוף הסרט והייתי הולך עם הטקסט. לא דיברתי אף מילה באנגלית, כך שאף פעם לא ידעתי אם אני עושה את זה כמו שצריך. רק כשהסרט נגמר יחד עם הסליל של התרגום ידעתי שהיה בסדר".

- ומה עם קולנוע הודי?

"גדלתי על סרטים הודים. זה שאני שר את השירים בסרט זה כי ידעתי את כל המילים שלהם עוד לפני הצילומים. 'הנודד' שחק חצי שנה בקולנוע 'עדן'. זו היתה תקופה בה היינו הולכים כל ערב לסרט, לא היה לנו משהו אחר לעשות בחיים. חוץ מזה היו לנו הודים בשכונה, שם למדתי את המבטא ההודי".

- למה בעצם שינו את שם הסרט?

"נרמז לי שנעשה סקר והגיעו למסקנה שאנשים לא רוצים לשמוע 'ככר המיואשים', כי זה שוב התבכיינות מזרחית. בני היה צריך למכור את הסרט ולהחזיר את ההשקעה, אז השם שונה".

- יש בסרט הרבה שחקנים אנונימיים יחסית.

"כן, והם נפלאים. יש את מוראד, שהוא צלם עיתונות, את יונתן, שזה הסרט השני שהוא עושה, ואת ברוך, שהוא בעל בסטה בשוק בצלאל. זה שהם מחפשים קרשים לאורך כל הסרט יכול להראות לאנשים ילדותי או מטופש, אבל יש להם מטרה לנצח את השכונה שממול. יש אנשים שקונים מכונית גדולה יותר מזו של השכן או חדשה יותר, וזו הדרך שלהם לנצח".

- בסוף הסרט בני מודה לדור ההורים, למה?

"אנחנו כמזרחים בגדנו במובן מסוים בהורים שלנו. דחינו, לא קיבלנו אותם, רצינו להיות אדמוני יפה עיניים, צבר עם בלורית, סנדלים ומכנסיים קצרים. רצינו להיות ישראלים ונידינו את ההורים שלנו. אני חושב שזו בקשת סליחה".

- ומה הלאה?

"אני עובד על סרט שמתעסק בכל נושא הפליטות וההגירה של שנות החמישים. אני נוגע בהגירה על כאביה וכשלונותיה ומאבקיה. אני חושב שלא נכון לעשות לה הרואיקה ולקרוא לה "עליה", כי בסופו של דבר היא נוגעת בזרות ובמאבק השרדות".