מי ילמד את המורים?

למרות שרבים במערכת החינוך חושבים כך, אז לא: זה לא מספיק שמכונית הטרנזיט עוצרת לפני בית הספר ושרת משועמם מסייע לפרוק את המחשבים החדישים. בית הספר עדיין לא מוחשב. הצרות, בדרך כלל, רק מתחילות בשלב הזה.

סביר להניח, שכל מי שביקר במוסד חינוכי בשנים האחרונות הבחין במעבדת מחשבים המושבתת במשך רוב שעות השבוע, אם בגלל שאין תקן למורה למחשבים בבית הספר או כדי "שהילדים לא יקלקלו". בבתי ספר אחרים עוד ניתן לראות את מחשבי המיינפריים עם המסך הירקרק המרצד.

בעיה חמורה לא פחות מקצב ההתחברות האיטי לאינטרנט, היא מחסור במורים להוראת המקצועות הטכנולוגיים. דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחודש מרץ האחרון מגלה, שרק 44 סטודנטים ב-6 האוניברסיטאות בארץ החלו ללמוד לתואר ראשון בהוראת מתמטיקה וטכנולוגיה בתשנ"ט.

יש לציין, שגם אם היו די והותר מורים להוראת טכנולוגיה, לא היה בכך כדי לענות על הצורך בהכשרה טכנולוגית של מורים בכל מקצועות הלימוד: בעידן המידע, גם מורה להיסטוריה שלא ייעזר באינטרנט בלימודים יכפה על תלמידיו להישאר מאחור.

דו"ח היערכות ישראל לקראת עידן המידע מ-1997 ממליץ: "מערכת החינוך תכשיר פרחי הוראה ותבצע השתלמויות מורים במוסדות החינוך במיומנויות בסיסיות של טכנולוגיית המידע. החל משנת 2000, עמידה בדרישות אלו תהווה תנאי לקבלת תעודת הוראה".

מוטורולה ואינטל מחפשות את מהנדסי העתיד

את החלל שמותירה מערכת החינוך, ממלאים באופן חלקי גורמים ציבוריים ופרטיים, שנכנסים לבתי הספר ומקדמים בהם את לימודי המחשב והאינטרנט, לעתים על חשבון מקצועות אחרים. חלק מהגורמים הללו, בעיקר בתעשיית המחשבים והאלקטרוניקה, משלבים את האינטרסים שלהם באלה של המדינה: כאשר אין מספיק בוגרי י"ב בתחומי ההיי-טק, אין מספיק סטודנטים במסלולים אלה במוסדות להשכלה גבוהה, ולכן אין גם מספיק עובדים במקצועות הללו.

מוטורולה תקשורת ישראל, למשל, מפעילה בבתי הספר את פרוייקט "חינוך 2000", המיועד להגדיל את היקף ההכשרה הטכנולוגית בישראל. אנשי אינטל בקרית-גת מנהלים פרוייקט דומה לתלמידי התיכון המקומיים.

גופים כמו קרן רש"י, הקרן החדשה לישראל ודור שלום מעבירים חוגי אינטרנט בחינם בערים וביישובים בהם יש אוכלוסיות חלשות. בדרום הארץ פועלת אינטל בשיתוף פעולה עם מנהלי בתי הספר. קרנות בדרום מפעילות חוגי אינטרנט ופעילויות נוספות, הנערכים אחרי שעות הלימודים בבתי הספר.

מיזם ראוי לציון של משרד החינוך הוא "אשכולות פיס": מרכזים להוראת מדע, טכנולוגיה ואמנות, שקמו ב-50 יישובים בארץ, רובם מוקדי מצוקה. המרכזים פועלים גם לאחר שעות הלימודים והם משרתים את כלל הקהילה. במקביל לפעילות הפדגוגית גרידא, הם גם מהווים נקודת חיבור לאינטרנט לשימוש האוכלוסיה המקומית.

הפרויקט החשוב, של מיחשוב המתנ"סים בישראל, פועל ללא מימון המדינה ונסמך על מתנדבים וסיוע של גופים כמו איגוד תעשיות האלקטרוניקה, המוסדות להשכלה גבוהה, צה"ל ועוד.

ארה"ב: אינטרנט חינם

המעורבות הגוברת והולכת של גורמים פרטיים בהכשרה הטכנולוגית של תלמידים בישראל מזכירה תהליך דומה של הפרטה, העובר על מערכת החינוך הציבורית בארצות הברית. במסגרת הקמת בתי הספר האוטונומיים (Charter), מוסדות חינוך בבעלות פרטית נהנים ממימון ציבורי ופועלים כעסק לכל דבר.

כדי להבין לאן הדברים עשויים להגיע, לא צריך להרחיק מדי. אפשר לגלוש לאתר של חברת ZapMe, הממחשבת בתי ספר בארצות הברית ומחברת אותם לאינטרנט, חינם, בתמורה להפניית זוגות העיניים של התלמידים לצפייה בפרסומות. בתי ספר דלי תקציב פונים ל-ZapMe בהמוניהם. לטענת החברה, כ-6,000 בתי ספר כבר חתמו, ומתוכם 1,800 כבר חוברו. בסך הכל, עוברים כ-1.5 מיליון תלמידים בשרתים של ZapMe.

תוכנית שפועלת היטב בארה"ב ומתבצע נסיון להגר אותה לישראל היא ה-"E learning", הלימוד המקוון. במקום להקריא לתלמידים חומר לימוד שהוכן מראש והוכתב על פי תוכנית מרכזית, המורה והתלמידים יוצאים למסע משותף, שבו כל צד נעזר בפורומים, צ'טים, מסרים מידיים וטיולים מודרכים ברשת, כדי לחקור ולגלות נושא מסוים. במציאות חינוכית זו, תפקיד המורה משתנה והופך להיות יותר "מלווה" מאשר דמות סמכותית יודעת כל.

כמו ימי האוניברסיטה הפתוחה

וחזרה לישראל. מומחים מסכימים, כי החינוך לשימוש נכון באינטרנט לא יתקדם כל עוד מורים יתייחסו למחשב האישי כאל עוד אביזר במאגר החפצים העומדים לרשותם. אם תרצו, משהו כמו הטלוויזיות שהוצבו בכיתות רבות בארץ בשנות השמונים ושידרו תוכניות בשחור לבן של האוניברסיטה הפתוחה (שצןלמו בכלל בשנות השבעים). משרד החינוך הכיר כבר מזמן בצורך לשבור את ה"מחסום הטכנולוגי" שיש למורים כלפי המחשב (מעצם היותם אנשים מבוגרים, שלא חוו את מהפיכת המיחשוב והאינטרנט על בשרם). אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד - המחשבים עדיין מהווים נטל על רוב מורי ישראל.

למידה מרחוק

מילות הקסם כיום בתחום הלימוד המקוון הן "לימוד מרחוק". במסגרת טכניקה זו, התלמידים והמורה משוחררים מהצורך להיות באותו מקום פיזי והם עובדים יחד בכיתות וירטואליות. המודל של לימוד מרחוק חוצה גבולות של מקום וזמן ומאפשר התקדמות באופן אישי, על-פי הצרכים והיכולות האישיות של התלמיד.

הפיתוי הגדול ביותר בלימוד מרחוק, לפחות בהקשר המציאות העגומה של מערכת החינוך בישראל, טמון באפשרות "לשדר" מורים איכותיים לבתי ספר חלשים מבחינת הישגים לימודיים. קל הרבה יותר לפתות מורה למתמטיקה "לשדר" שיעור לבית ספר בנתיבות מאשר לשכנע אותו לעבור לגור ביישוב.

בארבעה בתי ספר ברשת "עמל" נערך בחודשים האחרונים ניסוי של "למידה מרחוק" במקצועות מקרא ואנגלית. זאת באמצעות שתי מערכות: "InterWise" ו-"LearnLinc", הפועלות על תשתית רשת האינטרנט של עמלנט.

המערכות יוצרות סביבה של קמפוס וירטואלי, הכולל מידע על התלמידים והמורים, מערכת שעות מקוונת, תוכני השיעורים, סטטיסטיקות של משתתפים בשיעורים, קטעי קול, תמונות, גלישה באינטרנט, שאלונים, ומבחנים.

במסגרת הניסוי, התלמיד מתחבר לשיעור באמצעות המחשב האישי בבית הספר או מביתו. במהלך השיעור מופיע החומר הנלמד על צג המחשב ובמקביל שומע הלומד באוזניות את דברי המורה המשודרים. התלמיד יכול להצביע, לשאול שאלות בכתב ובעל פה, לכתוב הערות למורה, להשתמש באינטרנט, לשלוח דואר אלקטרוני ולהשתתף בקבוצות דיון. המורה יכול להשיב ללומד באופן אישי ולכל הכתה על פי הצורך.

אבל האינטרנט אינה חזות הכל. "יש אנשים שמתייחסים לאינטרנט כעל קסם", אומר ד"ר יוסי דהאן, יו"ר מרכז "אדוה" לחקר החברה בישראל. "אלה טוענים שברגע שנחבר את תושבי אופקים לאינטרנט, כל הבעיות ייפתרו. גם עניין הלימוד מרחוק עתיר יחסי ציבור, אבל באופן מעשי, הלימוד מרחוק הוא כלי מוגבל. אני מציע להשקיע בלימוד מקרוב לפני שמלמדים מרחוק. למידה היא תהליך נרחב שאינו מסתכם בכלי טכנולוגי זה או אחר".