השקט מחריש אוזניים

לאחר יומיים בהוואנה מצאנו עצמנו אורזים את חפצינו בדרכנו לטרינידד. "זאת קובה האמיתית", אמרה לנו כרמלה, בעלת החדר בו התגוררנו. החלטנו לרדת עם התרמילים ולחכות לתחבורה. לא עברו שתי דקות וקיבלנו הצעה אבל התברר, כי הקובני שאיתו "סגרנו עסקה" אינו בעל הרכב וחברו, שהוא הבעלים דרש תוספת סיכון.

אל דאגה. יש לו חבר אחר שחונה דרך קבע ליד התחנה המרכזית. אחרי שהעברנו את הציוד לתא המטען חזר בו "החבר " וסרב לקבלנו בגלל ... צבע עורנו. אנחנו לא נראים קובנים ואפילו לא מדברים ספרדית. הסיכון גדול מידי.

ושוב עובר המטען ממכונית למכונית וממתינים עד שנמצא "חבר " אחר. השניים מסכמים את המחיר והרחוב הצדדי שבו תתבצע החלפת הסחורה - הנוסעים והציוד - והעסקה נסגרת.

נסיעה קצרה ברחובות צדדים, הוצאת הציוד לרכב המילוט החלופי (לאדה מודל 63), תשלום דמי קדימה שמחליף ידיים ועובר למתווך - ואנו בדרכנו לסנטוס ספיריטואלס, שנמצאת על אם הדרך בואכה לטרינידאד.

בדרך מתפתחת שיחה בספרדית עילגת בין אייל לנהג על פוליטיקה, פידל קסטרו, הילד החטוף אליאן גונזלס והנהג (כבן 65, נראה כבן 75 לפחות) לא נרתע מלהביע את דעותיו. גם casa particular הוא מכיר בסנטוס ספיריטואלס. אם אנחנו רוצים, ישמח להביא אותנו למקום. הסכמנו. את יתרת שכרו הוא מעדיף לקבל בדירה ולא ברחוב. נשמע הגיוני.

סיגרים אורגינלים

יום שישי והשבת קרבה. לאחר שהתמקמנו יצאנו לסיור הכרות ראשוני עם העיר. עיר קטנה, יפה, מקסימה וסימפטית. לא עברו 30 דקות ורוכב אופניים עצר לידנו וברר אם אנחנו "הישראלים". חברה טלפנה אליו מסנטוס ספיריטואלס ואמרה לו שאנחנו בדרך לטרינידד וממש "במקרה" מצא אותנו, איזה מזל.

יום ראשון. אנחנו עוברים להתגורר אצלו. אנשים חמים, אוהבי שיחה, מוכנים להציע ממאכלי בעלת הדירה (תמורת תשלום, כמובן) ומעניין, יש לו חבר שעובד במפעל לסיגרים והוא יכול למכור לנו סיגרים במחירים זולים (אורגינלים כמובן), לא כמו ש"החאפרים" מוכרים ברחוב. יש לו דוגמאות. מיד הוא מוציא תיק ומציג את מרכולתו: "מונטה כריסטו ", "רומיאו וג'ולייט " ואפשר להביא גם "קוהיבה".

לאן ממשיכים? לסנטייגו דה-קובה? יש לו חבר שמשכיר חדרים. לאחר שלשה ימים במקום, בילוי במועדונים מקומיים עם מוסיקה עממית עד לשעות הקטנות של הלילה, הלומי רום, החלטנו לצאת לסנטייגו דה-קובה המרוחקת.

אחד שומר, אחד רוחץ

מה פשוט יותר מלשכור רכב? לא בקובה. בקובה זה פרויקט. ראשית יש לברר היכן שוכרים רכב. לא כולם יודעים, אין דפי זהב. רק לאחר שש שעות של חיפושים אנחנו בדרכים.

השילוט דל ביותר. צומת דרכים קל לזהות ממרחק רב. התגודדות אנשים שמחכים לטרמפ במשאיות, בטרקטורים ובכל דבר שזז הינן תחליף לשלט "צומת לפניך". הכבישים אמנם ריקים, אבל גם בכבישים הבין-עירוניים ובמה שמכונה "אוטוסטרדות ", צריך לבלום מידי פעם בגלל עגלה רתומה לסוס או אופניים.

מכונית שכורה נושאת לוחית זיהוי turismo – "למען יידעו". פועל נגזר מלוחית מזהה כזאת הוא החשש להשאיר את המכונית ללא השגחה - אפשר לחזור ולגלות כי חלקים חסרים. גם את הדלק יש לקנות רק בתחנות המיועדות לתיירים ואין הרבה. אפשר להיתקע ללא דלק אם מהמרים על הטיפה האחרונה.

בקאמגווי, עיר על אם הדרך, עשינו חניה. לא הספקנו לצאת מהמכונית וקובני זקן (או אולי רק מבוגר) הציע את שרותיו לשמור על המכונית. ערים לאזהרות שכרנו את שרותיו. לאחר שיטוט בעיר חזרנו ומצאנו לא שומר אחד, כי אם שניים. האחד רוחץ את המכונית והאחר, השומר, צופה בו. אם כי מדובר בסכומים זעומים, סרבנו בכל תוקף להיות הפריירים התורנים ולשלם עבור הרחיצה. אל דאגה, לאחר ויכוח קולני בין השניים, נאלץ ה "שומר" להתחלק בשכרו עם ה"רוחץ".

בוקר טוב קובה

בדרך מתפתלת בין הרים ולאורך חופי ים, בדרכנו לברקאו, עברנו את בייאמו. לידה נמצא בסיס הצי האמריקני. זאת לא טעות. בסיס צבאי אמריקני בלב קובה. תחנת הרדיו הצבאית משדרת שירים אמריקנים ועדכוני חדשות מארה "ב הרחוקה. good morning cuba.

משם לברקואה - עיר קטנה וסימפטית, שוכנת לחוף ים בין עצי קוקוס ודקלים. הנופים מהממים. מחוץ לעיר הנסיעה ברובה בדרכי עפר, דבר שמכתיב את מהירות הנסיעה ל-20-30 קמ"ש בלבד.

בקתות קש פזורות לאורך הדרך לפתחם יושבים דייריהן בחוסר מעש, תמונה נפוצה בכל מקום בקובה. וכי למה להתאמץ? השלווה והשקט שבחוף הים מחרישים אוזניים לאנשי כרך כמונו. חוף ים זהוב, עצי קוקוס מעל הראש וצבע ים טורקיז. אין רעש, מעט אנשים.

קובני מקומי מציע אגוז קוקוס שזה עתה קטף מהעץ. המחיר: חמש "זיפטים" (פזות) - סכום מופקע, שקל אחד שלם! היה שווה. עשר דקות של התבוננות במלאכת הקילוף של הקוקוס עם המצ'טה.

לאחר בילוי בגן העדן אנחנו חוזרים לעיר. הרעב מתחיל להציק. האזהרות על הקושי להשיג מזון מקבלות ביטוי מוחשי. אשה בגיל העמידה נחלצת לעזרתנו. נשרכים אחריה אנחנו מגיעים למאפיה, אבל התור ארוך מידי.

עוד מאפיה עם תור וכך, כשאנו בעקבותיה, כולה מרץ, הגענו למאפיית הקולקטיב. בעזרת תנועות ידיים סימנה לנו ש"לכם לא ימכרו פה, להמתין בצד". לאחר מספר דקות חזרה עם שללה בידה, כשהיא מסרבת בכל תוקף לקבל תשלום.

גזענות לשמה

סוף הטיול נראה באופק, צריך לחזור להוואנה והפעם ברכבת. תחנת הרכבת החדשה בסנטייגו מרשימה, אפילו מסעדה יש בה. לא חשוב שאין במסעדה מאומה, אבל לפחות אפשר להעביר בה את הזמן על כוס קפה.

קופת הכרטיסים לתיירים נפרדת מהקופות למקומיים אבל המחיר דומה – 30. המקומיים משלמים 30 "זיפטים" והתיירים - 30 דולר!! אין דרך להתחמק מכך. צבע העור שלנו שונה. גזענות לשמה.

הנסיעה ברכבת הינה חוויה בפני עצמה. נסיעת לילה שאמורה היתה להמשך 14 שעות ארכה 17. פשוט, בשתי תחנות דוממה הרכבת את המנועים למספר שעות. עצם הזנב התחילה להזכיר לי את מיקומה המדויק.

שמנו לב שהקובנים קושרים את המטען למדף. במהרה התבררה הסיבה. הכרטיסנית הכריזה על התחנות שבדרך וביקשה מהאנשים לשים לב לציוד בזמן שהאנשים יורדים בשעות הלילה. אחרי הודעה כזאת גם אנחנו קשרנו את תרמילי הגב למדף. "ברומא נהג כרומאי".

בחזרה להוואנה. הוואנה מתגלה לפתע כעיר בירה אמיתית, סואנת, מודרנית ומלאת שפע. כל שנותר הוא לאשר את הכרטיסים טרם הנסיעה, פרויקט נכבד בפני עצמו. הפעם היה עלינו להוכיח כי מלבד כרטיס טיסה מקובה יש לנו גם כרטיס המשך מאותה ארץ למדינה אחרת. שמא לא יקבלו אותנו באותה מדינה ונחזר להשתקע בקובה.

אייל המשיך למקסיקו ואנוכי לאיטליה ומשם לארץ. עדין תחת הרושם העז של הטיול, פרקתי את תרמיל המוצ’לירוס והוצאתי את גלילי נייר הטואלט והסבונים, שנותרו ללא כל שימוש. עכשיו יש לי מלאי לחדשים ארוכים.