ידוע לשמצה

סעודיה ומפיקות הנפט הערביות מימנו את האינתיפאדה האיסלמית באפגניסטן נגד ברה"מ (כמיליארד דולר בשנים 1986-1985), אך נמנעו ממימון האינתיפאדה הפלסטינית ב- 1992-1987 ומסרבות לממן את האינתיפאדה הנוכחית. מנהיגי ערב התחייבו בפסגת קהיר להעביר לאש"פ כמיליארד דולר, אך עד אפריל הגיעו רק כ-30 מיליון. המלך הסעודי פאהד רכש יאכטה ב-150 מיליון דולר, וקדאפי השקיע 300 מיליון דולר בחגיגות העשור למשטרו, אבל מדינות ערב תורמות פחות מ 6% לתקציב השנתי של אונר"א (המסתכם ב-300 מיליון דולר), סוכנות האו"ם לטיפול בפליטים הפלסטינים.

בניגוד לדעה הרווחת, הנושא הפלסטיני אינו עומד בראש סדר העדיפויות הערבי. מעולם לא נשלח צבא ערבי לשפוך את דמו על מזבח העניין הפלסטיני, אך צבאות ירדן, סוריה ומצרים ומיליציות שיעיות ונוצריות בלבנון כן נשלחו לטבוח בפלסטינים.

מחקרו של ד"ר מאיר פעיל, "הפקעת הריבונות המדינית של פלסטין מידי הפלסטינים ע"י מדינות ערב ב-1949-1947", קובע שצבאות ערב לא נלחמו ב-1949-1948 בגלל או למען הפלסטינים – אלא על חשבונם! הליגה הערבית פירקה את הממשלה הפלסטינית הזמנית, מצרים גירשה את המופתי והשתלטה על עזה, עיראק כבשה את השומרון והעניקה אותו לירדן שסיפחה את יו"ש, מלחמות 1956, 1967 ו- 1973 פרצו ללא קשר לעניין הפלסטיני, ושל"ג – 1982 – היתה מלחמה בין ישראל לאש"פ, ולא הפכה לעימות כולל עם מדינות ערב.

הצבא הסורי נלחם ב-1982 בחירוף נפש על מאחזיו בלבנון, אך לא השתתף בקרבות על מאחזי אש"פ. של"ג פרצה ביוני 1982, אש"פ גורש מביירות באוגוסט, אבל הליגה הערבית התכנסה לפסגת חירום רק בספטמבר 1982.

גם היום לא יניחו מנהיגי ערב לאש"פ לגרור אותם למלחמה בישראל: מובארק לא יסכן את שלטונו ואת הסיוע האמריקני; אסד לא יקריב את צבאו ואת השלטון העלאווי על מזבח ערפאת השנוא עליו; וירדן ההאשמית מייחלת לתבוסת אש"פ, שהוא האיום העיקרי עליה.

אש"פ נהנה אמנם מתמיכה ערבית גורפת במישור ההצהרתי, אך זוכה לאדישות ולעוינות במישור המעשי. מנהיגי ערב משתמשים באש"פ כאמצעי להתשת ישראל, אך רואים בו גוף חתרני, טרוריסטי, בלתי אמין ומושחת, המסכן את יציבותם.

בשנות ה-50 נרדף ערפאת במצרים עקב חתרנותו. ב-68' גורש מסוריה לאחר שרצח קצינים סורים. ב- 70' ניסה להפיל את מארחו, המלך חוסיין, וגרם לגירוש אש"פ מירדן ולטבח של אלפי פלסטינים. בשנות ה-70 הפך את חיי לבנון לגיהנום, והביא לפלישה הסורית (1975) ולטבח נוסף בפלסטינים (1976). ב-1990 הוא סייע לפלישת עיראק לכווית, שגררה גירוש של 400 אלף פלסטינים מכווית. יותר פלסטינים נהרגו, נעצרו וגורשו על-ידי ה"אחיות" הערביות מאשר על ידי ישראל!

בוגדנותו של ערפאת, חוסר אמינותו, אכזריותו ושחיתותו ידועים לשמצה בעיקר במדינות ערב. בעל בריתם של חומייני, סדאם חוסיין, בן-לאדן, חיזבאללה, צפון קוריאה והרודנים המודחים של מזרח אירופה, אינו אורח רצוי בסעודיה ואינו מורשה לבקר בכווית. מנהיגי ערב אינם מתירים לאנשי אש"פ לשאת נשק בתחומיהן, ואינם חותמים על הסכמים עם ערפאת, שלא החמיץ הזדמנות להפר חוזה, ובאלימות.

אבל מה שרואים מריאד, כווית, עמאן ודמשק, לא רואים כנראה בירושלים.

יורם אטינגר, יועץ עסקי לענייני ארה"ב-ישראל; לשעבר ציר לענייני קונגרס בשגרירות בוושינגטון