שטחים של שכול

בתאריך 22.9.67, ראשית אלבומי ימי הניצחון, התפרסמה בעיתון הארץ מודעה, שעליה חתומים פעילי "מצפן", וזה לשונה:

"זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים.

כיבוש גורר אחריו שלטון זר.

שלטון זר גורר אחריו התנגדות.

התנגדות גוררת אחריה דיכוי.

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם לרוב אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.

לצאת מהשטחים הכבושים מיד."

עד כאן לשון המודעה.

זו לא נבואה, זו כימיה. כך היה וכך יהיה לכובש.

אני, ששכלתי שני בנים, מהמקום שבו אני עומד, עם הצער והכאב ובלב מדמם וקרוע, רואה בברור חוט מקשר בין הכיבוש, ההתנחלות בשטחים, מות בני ומותם של ילדי תקוע.

רבות דובר על היום השביעי של מלחמת ששת הימים, ועל השיר השקרי שנישא בפי כל: "כיכר השוק ריקה". למרבה הצער, כיכר השוק לא הייתה ריקה. יושבי השוק ובניהם, שאותם באנו לרשת, שוחטים אותנו ואנחנו אותם.

אין רגב אדמה וחלקת ארץ שתמורתם שווה לשלם בחיי אדם. מי שלא מוכן לשלם עבור השלום, חשוב שיידע שלאין-שלום יש מחיר, מחיר כואב. שני העמים, ובראשם המנהיגים, צריכים להשכיל ולהבין שחייבים להתפשר על החלומות - הפלסטינים על זכות השיבה, ואנחנו על השטחים ועל הר הבית. ועד שלא ישכילו, ימשיכו נהרות של דם לזרום כאן.

ואולי אי-שם בסוף הדרך, כאשר מנהיגי שני העמים יהיו מוכים וחבולים, הם ישובו לשולחן המשא ומתן, וימשיכו בדיונים מהמקום שבו עצרו.

רק השלום ינצח.

רוני הרשנזון, ממקימי "חוג ההורים", הורים שכולים תומכי שלום, סובלנות ודמוקרטיה