פולחן האביב

נכון שאנחנו כבר לא שבט, ויש לנו יותר ממדורה אחת, ואפילו המון ערוצים מיובאים, אבל בלילה של הארוויזיון אני תמיד שמחה להתחבר למספרים הדמיוניים שהמנחים הנוצצים מפריחים באוויר – ארבע מאות מיליון צופים או משהו כזה – ולהתיישב ולצפות, אם כי בשנים האחרונות כבר בלי מתח לאומי, כי ממש לא אכפת לי אם השיר "שלנו" יזכה, כמו שלא אכפת לי אם מכבי תהיה אלופת אירופה. הרי כבר התבגרנו די הצורך כאומה מרובת שבטים ואנחנו לא צריכים אישורים מבחוץ לעצם קיומנו כחלק ממשפחת העמים האירופית, בזמר או בכדור. וחוץ מזה, אם טרם הבחנתם, אירופה זה לא כאן.

אז למה לצפות?

פעם בשנה אפשר להשתעשע, במשך שלוש שעות, בכל מיני משחקים שהאירוויזיון מספק בדייקנות של טקס פולחני. תמיד יש הפתעה גרמנית, בין אם קוראים לה "ג'ינגיס חאן" או ליצן שמתפתל על הבמה. תמיד השיר הקרואטי/סלובני/סלובקי/בולגרי לא יזכה. הספרדים תמיד יביאו בלדה נוגה וסוחטת דמעות, עם או בלי העמדה של חבורת זמר משנות החמישים. השיר הצרפתי לרוב יהיה דביק נורא, ובמקרים מסוימים נדע לזמזם אותו גם 38 שנים אחרי הזכייה – "היא היתה כה יפה" – elle etait si jolie למשל (אלן בארייר, 1963). האנגלים ילכו על הומור וקצביות, ולפעמים זה יצליח להם, כמו kisses for me האידיוטי והבלתי נשכח, 1976, ועוד לפני כן – קונגרצ'וליישנס, קליף ריצ'רד, בציר 1968.

כמו כל טקס פולחני מוצלח – ארבע מאות מיליון כבר אמרנו? – תמיד יהיה רגע אחד מביך, שניים-שלושה אסונות אופנה ששווה לעשות סביבם שיחת ברזייה למחרת, מנחה אחד או מנחה אחת שיתבלבלו בחינניות בין "גוטן אבנד ברלין" ל"גוטן אפטן קופנהגן", ולמרות כל התקשורת הכי לווינית בעולם, תמיד תיווצר סיטואציה עתירת מתח שבה חבר השופטים הקרואטי/סלובני/סלוקי לא שומע מה קורה באולם ולהיפך. כמה תוכניות טלוויזיה בשידור חי מספקות את כל השמחה הזאת – וגם שירים?

העולם מרוויח

"אבניבי". "הללויה". "חי". "נתתי לה חיי". "דיווה". כשהם שלנו, הם לא צריכים לזכות. יש להם חיי מדף משלהם. אבל גם העולם הגדול יוצא נשכר, בעיקר עולמם של חובי פופ קליט-עד-דביק. סלין דיון התחילה את הקריירה הגדולה שלה שם ב–1988, עם "אל תלך בלעדי". "אבבא" פרצו לתודעה הבינלאומית עם "ווטרלו" ב-1974. פראנס גל עשתה את זה עם "בובה על חוט", 1965, עוד לפני הולדת הטלוויזיה הישראלית.

וכן, זה גם נמוך נורא, קאמפי להחריד, ממוסחר עד גועל, תת-רמה, כבול בשטאנצים פזמונאים ירודים, הולך ומידרדר משנה לשנה, ומי צריך את זה בכלל: אולי רק ארבע-מאות מיליון צופים, שהם לא ערובה לשום דבר, בניגוד לאמירה המיוחסת לאמרגנו של אלוויס, שחמישים מיליון אמריקנים לא יכולים לטעות. לטעמי, כו-לם יכולים לטעות ובגדול, אבל במקום מסוים בתחתית הנשמה, פעם בשנה, בהחלט מותר ואפילו רצוי, כי אם לא נטעה, איך נלמד מה טוב באמת?

אז גם השנה אני מתחייבת להידבק למרקע עד לזרי הפרחים המעולפים החנוטים בצלופן, והנשיקות על הלחי של מה-שמו, התאום של חואן אנטוניו סמאראנש מהוועד האולימפי. ואם לא יהיה אפילו שיר אחד שאפשר לזמזם מיד אחרי התחרות, תמיד אפשר לחזור ולשיר – לזכר שנים טובות מאלה – אבניביאובוהבאבאובותבה. יסלחו לי כל האיסטניסים, אני פשוט נורא אובוהבת אירוויזיונים.