ביה"ס לקולנוע "מעלה" נסגר (זמנית?)

השבוע הופסקו הלימודים בבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה". מורי בית הספר ועובדיו קיבלו הודעה לפיה הם מתבקשים להישאר בבית עד להודעה חדשה. הרקע להשבתת הלימודים – סכנת סגירה המרחפת על בית הספר, בעקבות גירעונות כספיים חמורים.

בית הספר הירושלמי לקולנוע "מעלה" נולד כיצור כלאיים תמוה, כמקום מפגש בין יצירה מודרנית של קולנוע לעולם יהודי. הרמת הגבות היתה, יש לציין, הדדית: היה מי שדאג לשאול איך ניתן ליצור יצירה חופשית במקום של מגבלות דתיות, ומנגד היה מי שחרד להתפקרות הקולנוענים הצעירים, לובשי החצאית וחובשי הכיפה.

פה ושם היו רעשים מקומיים; תרגיל בצילום שהראה עירום נשי משך אש וגרם להעפת תלמידה מבית הספר. רעשים אחרים היו סימפטיים יותר, והיו כרוכים בפרסים ובזכיות שונות של הבוגרים. ככלל, הפתיע בית הספר לטובה גם את הציניקנים, שחששו לתוצרת שתתמצה בתשדירי תעמולה מעיקים עבור המפד"ל ובנותיה. מבקריו האובייקטיביים, כלומר החילונים, של בית הספר רואים בו מקום רענן של יצירה מתחדשת, המביאה לתרבות המקומית חומרים שמזמן לא נגעו בהם, בוודאי לא בתעשיית הקולנוע הישראלי. במקביל, בית הספר קידם והזרים, בדרכו, רוחות רעננות וגישות חדשות לתוך החברה הדתית השמרנית. סיכומו של דבר, ב- 11 השנים שבהם הוא קיים, התמקם בית הספר במקום נוח בתודעה הישראלית. "הם מתלבטים", כתב ירון לונדון על תלמידי בית הספר, "כמו כל קולנוען, ועושים סרטים על הסביבה המוכרת להם ועל הסוגיות המעניינות אותם, ללא גוון מטיפני דתי".

הורה דתי לא ישמח ללימודי קולנוע של הילד

בניגוד לכל האופטימיות הזו, סבל בית הספר לאורך השנים מבעיות תקציביות לא מפתיעות. מנהליו תולים את הסיבה לכך בתת-תקצוב. לאחרונה הצטברו גירעונות בית הספר לרמה שמנעה את המשך תפעולו. גובשה תוכנית הבראה, משרד התרבות ועיריית ירושלים הבטיחו שבית הספר לא ייסגר ולקחו על עצמם סיבסוד כספי מסוים, מהסוג המוענק, לדברי המנהלים, למוסד מתחרה כביה"ס לקולנוע סם שפיגל בירושלים.

הנה עוד נתון רלוונטי הפוגם בעמידותו של "מעלה" ביחס למתחריו: מקומו של סם שפיגל, לדוגמה, מובטח בקרב קהל היעד שלו. הורים חילוניים גאים ישמחו אם בנם יתקבל לביה"ס רב היוקרה של רנן שור. בניגוד להם, לא כל הורה דתי יתלהב מדרישה בלתי מתפשרת של בנו להירשם ללימודי קולנוע, גם אם מתקיימים בצידם לימודי יהדות. במילים אחרות - המוסד הדתי המקביל לא נהנה מגב חברתי שכזה בציבור שאליו הוא פונה: רבים מטילים בו ספק, מפקפקים בכשרותו. לעובדה זו יש כמובן, גם השלכות כלכליות.

בשבוע האחרון, לאחר שההבטחות התקציביות שניתנו לא קוימו, החליטה ההנהלה לצאת למאבק ציבורי. כצעד ראשון הושבת ביה"ס, ובמהלך השביתה יוקרנו סרטי בוגרים בניסיון לחשוף קהל רחב "ליצירה המיוחדת של בית הספר", כפי שמגדירים מנהליו. רבנים, אנשי רוח ואישי ציבור חתמו על עצומות למען המשך קיומו של המוסד, אבל בינתיים, כאמור, הדלתות נעולות.

ומילה אישית

לפני תשע שנים בערך פסעתי לראשונה בין כותלי המוסד הצעיר והנועז הזה. רציתי ללמוד בו אבל התלבטתי – אולי בכל זאת להמשיך באוניברסיטה. משהו באוויר, משהו בתרגילי סוף השנה שבוגרי שנה א' הציגו, סילק את התלבטותי באחת. אני זוכרת עד היום את "תרגיל המרדף" – תרגיל בסיסי של שנה א' בקולנוע – של מי שכולכם מכירים היום כ"כתבנו בני טייטלבוים". היה זה תרגיל הומוריסטי נפלא, שבו, שנים לפני סרטים כ"ההסדר" ואחרים, זכיתי לראות בקולנוע את הגיבור הסרוג הראשון רודף אחרי חומוס, על מסך גדול, ובצבע. ובכן, ראו זאת כגילוי הנאות הנדרש: כתבה זו לא נכתבה ממקום אובייקטיבי כלל. להיפך.