שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ברגע שירו בי

    אני מנסה ללחוץ על כפתור הווליום אצלי במוח כדי להגביר את המוזיקה בניסיון לשבור לפחות לשניות בודדות את חוט המחשבה הרציונלי

    אני מנסה ללחוץ על כפתור הווליום אצלי במוח כדי להגביר את המוזיקה בניסיון לשבור לפחות לשניות בודדות את חוט המחשבה הרציונלי, לקטוע את שרשרת הכלים השכלתניים שעליהם התאמנתי כל השנים ומהם בניתי לעצמי תמונת עולם סדורה וברורה, אבל כזאת שלא יכולה לנהל התכתבות משמעותית ישירות עם התודעה שלי בלי תיווך מיותר של שידה עם המון מגירות שיש לי במוח שפועלת רק כדי להכניס כל דבר לקופסה, ולי נמאס מכל הקופסאות האלה בדיוק היום בצהריים כשחניתי במקום אסור, סגרתי את הדלת והרגשתי את הכדורים פוגעים בי אחד אחרי השני, שוטפים לי את הגוף בקצב אחיד, והרעש נשמע ברקע כמו בסרט אקשן, ואני בכלל אף פעם לא הייתי קלינט איסטווד, בקושי החזקתי סיגריה בזווית הפה, וגם זה רק כשהבנות הסתכלו,
    אבל הכדורים לא ריחמו עלי, ופגעו בי עוד ועוד, מכה אחרי מכה, לא מספיק אחד בראש, למה צריך כל כך הרבה פעמים, והדם הזה פתאום מאיפה יוצא כל כך הרבה, אולי הגוף שלי הוא בכלל מין קנקן גדול מלא בנוזל אדום והתפקיד שלי בחיים זה להצליח לשמור על הנוזלים בפנים, שלא לדבר על להאכיל אותם שלוש פעמים ביום, ואם אפשר שיהיה גם טעים, ולדאוג שיהיה להם מעניין בחיים, מבחינה אינטלקטואלית כמובן, ובעוד הדם משפריץ ממני כמו במזרקות בגני ורסאי שהפעילו את כולן בבת אחת בדיוק ביום ראשון בשעה שתיים, ומרחוק בוקעים צלילים של ה'אביב' מתוך ארבע העונות של ויולדי מעורבים בריח אבק שריפה, אני מבין שחייבת להיות דרך לצאת מהקיבעונות המחשבתיים האלה ולרכז את עצמי בשניות האחרונות שעוד נותרו כדי לכתוב רק משפט אחד עם צפיפות אינסופית, כמו החומר בראשית היקום, משפט שיכיל את כל הרגשות שבעולם כשהם הדוקים זה לזה בכוח אינסופי, מחכים רק למילארדית שנייה של חוסר יציבות רגשית,
    כמו ברגע ההוא שנכנסתי הביתה והדברים שלה פשוט לא היו, ובבת אחת האשה שהייתי מוכן לנשק אותה בבוקר, פרועה, עם כל הריח מהפה ניתקה אל המרחב והמרחק בינינו נהיה אינסופי, והמשפט האחד הזה יברא עולם שלם של רגשות, כמו זה שבו אנחנו נמצאים היום, בשנייה הזאת לפני המוות, בנקודה שכל החיים עוברים מול העיניים כמו בסרט, אפילו אני אף פעם לא האמנתי בזה יותר מאשר באמת הבסיסית שעליה חינכו כל ילד, שאם לא לאכול תגמור יבוא שוטר וייקח אותך, וכמו שאף פעם לא שמעתי ניידת נעצרת בחריקת בלמים ליד הצלחת עם החביתה, וכשנעצרתי שאלו אותי דווקא על הרשיונות, כך נראה שגם השנייה הזאת היא המצאה, ואיך יכול להיות אחרת, אנשים שמעולם לא ניסו בעצמם למות, מנסים לספר לך איך תרגיש כששני אנשים במעילים ארוכים וכובעים חורפיים יירו לעברך פתאום עשרות כדורים, בלי שבכלל ברור לך מה הסיבה,
    אף פעם לא הייתי איש מאפיה אמיתי, תמיד הלכתי בין הטיפות, מצד אחד ניסיתי לגנוב מהחיים כמה רגעים של אושר, מצד שני תמיד שילמתי על זה במטבע קשה, החיים גבו את הפרוטקשן שלהם, כך שלא נראה שעל הגניבה הזאת ראוי להיענש באכזריות כזאת, והזמן רץ, הלב עוד עובד, אני שומע אותו פועם חזק, המכונות האלה, לא מוכנות לוותר, לראות שזה כבר שח-מט, המשחק אבוד, הגיע הזמן להרים ידיים ולעשות הכנות מעשיות להסתלקות, ההתעקשות הזאת, להיצמד בכוח ולהמשיך עד הסוף, והמשפט שיושב לי בראש אני בטוח, אם רק השכלתנות תיעלם, אני תופס את הראש בשתי הידיים, מנסה לנער אותו, אולי בכוח זה יצליח, לנתק את כל המכשירים, לפתוח, לתת למשפט היסוד של הרגשות לזרום החוצה,
    אבל אז אני שומע פתאום צעקה מכיוון חנות התקליטים שמשמיעה את המוסיקה המטורפת הזאת: "קאט, קאט, לעצור. חמורים, מה אתם עושים? לא קראתם את התסריט? בתוך המכונית הראשונה שעוברת ברחוב יושב הגנב הקטן, זה שהצליח לסחוב שק מלא מטבעות של אושר ולא יודע איך פותחים את הקשר. אתם נותנים לו לעבור, ויורים במי שנוסע במכונית השנייה. בראש המאפיה. הבנתם? עכשיו בואו נצלם את הסצנה הזאת שוב פעם. ואתה שם, עוף לי מהעיניים עם הפרצופים המיוסרים שלך, לך תכתוב את המשפט שלך במקום אחר ותחזור רק כשתהיה מוכן עם הטקסט."

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים