שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    זורח במקום אחר

    שיחה עם אם שכולה ופגישה עם פוגל השען. שני קטעים מתוך ספרו של אהוד בנאי, "זוכר כמעט הכל", מסע בין זכרונות ומקומות, שיוצא בימים אלה לחנויות

    יובל גליק היה בן תשע עשרה שנה כשצלל עם מטוסו אל הכינרת ונהרג. אחרי מותו מצאה אמו רחל בחדרו צילומים שצילם אותי בהופעה במועדון רוקסן והתקשרה אלי. ישבנו בבית קפה והיא סיפרה לי על יובל, על עולמו הפנימי העשיר, על צילומי הטבע והנוף שצילם, על דברים שכתב, על המוסיקה שאהב. הופעתי ביום השנה לזכרו במתנ"ס של קרית גת.
    כעבור כשלוש שנים רחל התקשרה אלי ואמרה, "קרה לי משהו חשוב ואני רוצה לספר לך עליו. אני הגעתי מבולגריה לישראל בגיל ארבע עשרה והקליטה בארץ בכלל לא היתה קלה בשבילי. התגעגעתי לירוק ולמים של מולדתי הישנה. יום אחד לקחו אותנו לטיול אל הכינרת. אני תמיד אזכור את הרגע ואת המיקום המדויק שממנו ראיתי את הכינרת בפעם הראשונה. הרגשתי שהגעתי הביתה. מאז, תמיד היה לי יחס מיוחד לכינרת. לפחות אחת לשנה הייתי נוסעת אליה ובכל פעם, באותו המקום, הייתי נזכרת בפעם ההיא הראשונה ומתרגשת מחדש. אחרי שקרה מה שקרה עם יובל הייתי ברוגז עם הכינרת. לפני שבוע, לקראת הטיסה שלי הלילה אל בתי שנמצאת בארצות הברית, החלטתי שהגיע הזמן לצאת למסע פיוס עם הכינרת. יצאתי לבד במכונית מקרית גת. זה לקח לי שעות. נסעתי ועצרתי ובכיתי ושוב נסעתי. כל הזמן הקלטת שלך התנגנה בטייפ של המכונית הלוך ושוב. כבר לא ידעתי מתי זה הסוף ומתי ההתחלה. אבל אז קרה דבר מה ששינה את הכול. ברגע שהגעתי אל המקום ההוא, ממנו ראיתי את הכינרת לראשונה, באותה השנייה ממש, שמעתי ברמקולים של המכונית: "מה יש לדבר, מה יש לדבר, אני שוקע כאן, אבל זורח במקום אחר."

    ******

    בערב סוכות תשנ"ה התקשר פוגל השען ואמר שהאורלוגין מוכן.
    הוא הגיע כעבור שעה קלה, תלה את השעון בזהירות רבה על הקיר, הלך מספר צעדים אחורה והביט בסיפוק, כמעט בגאווה, בשעון העתיק.
    "הוא יפהפה", אמר פוגל השען, "ראיתי כבר הרבה שעוני מטוטלת אבל זה משהו מיוחד".
    הוא הסביר לי בסבלנות ובאריכות איך לטפל בשעון כבמשהו נדיר ויקר שיש לו קצב ואופי וחיים משלו. "הוא בן מאה שנה ואולי יותר", הוא אמר, "ואלה, אם מטפלים בהם כמו שצריך, הם לא נגמרים לעולם."
    הוא כיוון את השעון והניע בעדינות את המטוטלת. הבטנו בפלא בעיניים מוקסמות.
    השעון צלצל. אני זוכר את הדממה העמוקה של השוק בליל שבת; הדירה כמעט חשוכה ורק אור שבת קטן דולק. סבא וסבתא ישנים. אני שוכב בעליית הגג, מקשיב לצלצולים הרכים כקטיפה וסופר את השעות. אחר כך השעון עבר לבית אבי יעקב ועכשיו אני מנסה להתרגל לעובדה המוזרה משהו שהוא מצלצל כאן עכשיו, חי, הולך, המטוטלת כמו רוקדת בתנועה חיננית בתוך ארון העץ המגולף בפיתוחים.
    "מאה שנה", אמר פוגל השען.
    ואם נטפל כמו שצריך הוא לא יגמור לעולם. הוא ימשיך לצלצל בשקט, ביופי, בהדרת כבוד. הוא ימשיך לחיות וללכת אתנו כמו כל מה שאבא השאיר אחריו: סיפורי המעשיות הארוכים והנפתלים עם עלילות הקסם והאהבה, הפיוטים, ריחות המקטרות, עשבי הבשמים והעראק, הניצוץ בעיניים, חכמת החיים ואהבתם. הוא עדיין חי והולך. לפעמים יש עצה ויש תבונה כנגד הזמן; עכשיו כש"תחת שיח היסמין", תקליט המעשיות שהקלטתי עם אבי יעקב יוצא בפורמט דיגיטלי, אני יכול להאמין שיום אחד בנות נכדותיי תשבנה בסלון כלשהו ותקשבנה, ביחד עם נכדותיהן, לדיסק מעשיות הקסם והאהבה שהקליט סבא יעקב, ששמע מסבא אליהו, ששמע מיעקב בנאי הראשון, שהגיע בסוף המאה התשע עשרה משירז לארץ ישראל וקנה בה את שעון המטוטלת הזה שפוגל השען תיקן ובא והרכיב בביתנו היום, ערב סוכות תשנ"ה.

    מתוך "זוכר כמעט הכל" מאת אהוד בנאי, הוצ' כתר


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום באדיבות שילוח הפקות
    אהוד בנאי
    צילום באדיבות שילוח הפקות
    לאתר ההטבות
    מומלצים