"אדוני השר, התאומים שלי בלבנון"

"כשהתחלתי לפעול בנושא לבנון, לא היה דיון משפחתי. לא שיתפתי אותם ברגשות שלי ובמחשבות שלי. הם היו צריכים לעשות את העבודה בשטח ולא רציתי לטעת בהם ספקות. כל המדיניות שלנו בתנועת 'ארבע אימהות' לא היתה נגד הצבא, אלא נגד הדרג המדיני. רציתי שהבנים שלי יהיו שם בהרגשה שהם צריכים להיות שם ויעשו את העבודה כמו שצריך. אני זוכרת שכאשר יצאנו מלבנון, נדב כבר היה משוחרר בטיול באקוודור. אמרתי לו 'נדב, הצבא יוצא ממוצב טייבה', כי שם הוא שירת. והוא התחיל לצעוק עלי 'איך את מדברת בטלפון. קצת סודיות'. עניתי לו 'אתה לא מבין, כבר כותבים על זה בעיתון".

(לאה הורביץ, ארבע אימהות, בשיחה ל-ynet במלאת שנה לנסיגת צה"ל מלבנון)

בשנת 97', כששני הבנים התאומים שלה עלו ללבנון במדים, הצטרפה לאה הורביץ ממבשרת ציון לתנועת "ארבע אימהות". זמן מה לפני ההצטרפות בפועל, כבר ידעה הורביץ שחיילי צה"ל אינם צריכים לשרת שם, אבל רק כשרצועת הביטחון נכנסה אליה הביתה, היא יצאה לרחוב להפגין.
נדב ומתן הורביץ, 25, תאומים לא זהים, היום חיילים במיל., היו בתצפיות ומארבים במוצבים טייבה, ריחן וכרכום. נדב שירת בחטיבה 7 בשיריון בתפקיד לוחם. הוא עלה לשני קווים בלבנון, כל פעם לארבעה חודשים. בפעם הראשונה היה שם כמ"מ, אחר כך כקמב"ץ. מתן עלה ללבנון עם חטיבת שיריון, כמפקד טנק. זה קרה פעם אחת לקראת סוף השירות, כשידע שגם אחיו נמצא בגזרה.
מאחור החלה לאה הורביץ, בשקט בשקט, כדי שהילדים לא יידעו, לפעול ליציאת צה"ל מלבנון כחברה בתנועת ארבע אימהות. התנועה קמה כבר בשנת 97', לאחר אסון המסוקים בו ניספו 73 חיילים. הורביץ הצטרפה שנה לאחר מכן, כאשר מתן ונדב שרתו בלבנון. לשר הביטחון דאז יצחק מרדכי היא כתבה מכתב קצר וסוער. המכתב היה טבילת האש הראשונה שלה, בחיים הציבוריים. עד אז מעולם לא הניפה שלט. "אדוני השר, הבנים התאומים שלי בלבנון", כתבה, "אינני יכולה לשאת את המצב". באותו ערב השר מרדכי התקשר.
"כשאייל שמעוני נהרג (בנה של חברת ארבע אימהות, אורנה שמעוני. ס.ש.), אני התיישבתי וכתבתי כמה מילים לשר מרדכי. כתבתי לו שבלאו הכי נצא משם, אז למה צריך עוד לחכות ואני לא מבינה למה יושבים שם. קמתי, לקחתי את המכתב הזה ונסעתי למשרד הביטחון כדי לתת אותו לאיציק מרדכי. בערב מרדכי התקשר ושאל אותי 'איך זה שניים בלבנון?'. אמרתי לו 'ככה זה יצא, השיבוץ הרי לא תלוי בנו'. הוא ניסה להרגיע ודיבר על מדלין אולברייט שניסתה למצוא פיתרון עם הסורים".

איך נוצר הקשר עם ארבע אימהות?

"התקשרתי למירי סלע מהתנועה, מייד אחרי ששלחתי את המכתב. מייד כשהיא ענתה לטלפון והתחלנו לדבר, אני פרצתי בבכי. אמרתי לה 'מצטערת, אני רוצה אבל לא מסוגלת לדבר'. התקשרתי אליה מאוחר יותר ורק אז נרגעתי והצלחנו לשוחח".
נדב: "לי לא היתה בעיה. אם היא רוצה להצטרף לתנועה ולהיות פעילה, לי אין בעיה. הייתי אדיש לזה לגמרי, למרות שלא חשבתי כמוה ואני עדיין לא חושב כמוה. אבל זה היופי של הדמוקרטיה. היא הביאה הביתה שלטים מההפגנות, אבל הם היו מקופלים בצד. היא לא תלתה אותם על הקירות, אז לא הפריע לי. אם היא היתה מארגנת לי פה כנסים ושרה שירי מחאה על לבנון – זה כן היה מפריע", הוא צוחק, "אבל ברצינות לא היתה לי בעיה. אני חשבתי שצריך בלבנון לנהוג בצורה שונה. הגישה שלי אמרה שצריך להתעלם מהבנות ענבי זעם. זו היתה הבעיה הכי רצינית בשטח, כי החיזבאללה הפרו את ההסכמים, אז למה שאנחנו לא נפר אותם. זה הרי פגע בנו בצורה משמעותית".
מתן: "אני חושב כמו אימא לגבי הרבה עניינים. זה היה מצב מטומטם. הייתי בלבנון שלושה חודשים מהשירות שלי, במסגרת של אימפוטנציה קרבית. בכל השלושה חודשים לא היתה לי 'גזרה פתוחה' אפילו פעם אחת. 'גזרה פתוחה' זה מצב שמאפשר לך לירות אם אתה מזהה תנועה. 'גזרה סגורה' זה מצב שצריך לבקש אישור לירות מהחטיבה, ועד שהם עונים לך יכולים להעלם לך חיילים. האיסור הזה נבע מטעות של חייל שלנו שירה כמה חודשים לפני כן על או"מניקים. הוא לא פגע, אבל היה קרוב ולכן לא היו הרשאות לירות".
"במשך הזמן הבנתי שהישיבה שלנו שם לא תעזור בכלום וגם השקפת העולם שלי כשמאלני או איך שלא תקראי לזה – תתמוטט גם כן. ביום שהסתיימה המלחמה ב-83, צריך היה כבר לצאת. כבר אז לא היה לנו מה לחפש שם. יצאנו משם שנים אחרי שהיינו צריכים בפועל לצאת ואני מרגיש אמביוולנטי ביחס ליציאה הזו: מצד אחד, צריך היה לצאת ובאמת יצאנו. מצד שני, האויבים שלנו מצפון נשארו אותם אויבים והם עדיין רוצים לפגוע בנו. וכל זה למרות שחשבנו שאם נצא משם ונדבר כאשר כבר נהיה בחוץ אז משהו ישתנה".

בעצם הייתם חצויים. שרתתם בלבנון, אבל סברתם שמוכרחים לסגת.

מתן: "כשאתה מפקד על חיילים, לא חשוב מה אתה חושב. לפעמים אתה צריך להגיד להם שצריך עכשיו להיכנס לכמה ימים למקום כזה וכזה ולעשות עבודה, שגם אם אתה לא מאמין בה – צריך לעשות אותה, כי זה מה שאמרו לך לעשות וזה מה שהמדינה צריכה. אז עושים את זה וזה מה שאומרים לחיילים. השיריונרים הם חיילים חכמים והם שואלים כל הזמן למה. כל יום שאתה בלבנון, הם שואלים אותך למה, למה, למה. אז נתתי לחיילים תשובות אופרטיביות בקשר למבצעים עצמם ופחות התייחסתי לתמונה הכוללת, כי היא לא היתה העניין שלנו באותו רגע. חיילים בצבא משתדלים לא לטפח השקפת עולם, כי אם כל אחד יביע את דעתו, זה לא היה צבא. זה היה נראה כמו הכנסת".

לאה, נתנו לך מסביב להרגיש שמה שאת עושה זה חשוב?

לאה: "לא ממש. כשאנחנו התחלנו את הפעילות שלנו ראינו שקבוצה קטנה של הורים שהילדים שלהם משרתים בתפקידים קרביים מתעניינים בזה. רוב האנשים לא חשב על זה ופתאום הרגשנו שאנחנו ממש מיעוט. היינו קבוצה קטנה ומותקפת ובהתחלה זה היה ממש להלחם מול קיר ברזל. אנשים אמרו לנו 'אתם מתאמצים אבל לא ייצא מהמאבק הזה כלום' וזו תחושה שחילחלה הרבה פעמים גם אלינו. הרגשנו שזה לא יעזור, כי יצאנו מול הצבא ומול מימסד שהיה אטום לחלוטין, נגד פוליטיקאים שלא עניין אותם כל העניין הזה. כשחייל נהרג כולם אמרו שהם מצטערים, אבל לא עשו שום דבר כדי לעצור את זה או לשנות משהו או לחשוב איך יוצאים מזה. זו היתה הרגשה מאוד קשה ואני זוכרת שפעם נכנסתי לאיזה קניון כשנהרגו חיילים בלבנון ואנשים ישבו בבית קפה. היה לי מאוד קשה עם זה. גם במקום העבודה, לא רציתי לבוא כל הזמן עם הבעיות שמטרידות אותי, כי אני יודעת שאנשים חיים את היומיום ומכינים בורקס לשבת ולא כל כך מעניין אותם עניין לבנון. אנשים מקבלים דברים כמו שהם בלי להיכנס לפרטים. חלק חשבו שנכון להיות בלבנון ואת החלק האחר זה לא כל-כך עניין".

"שמעתי בקשר את החיילים שנשרפו"

18 שנה בוסס צה"ל בבוץ הלבנוני. המלחמה הארוכה בתולדות ישראל הסתיימה לפני שנה בדיוק, אך באוויר עדיין מהדהדת השאלה האם נסגר אלבום התמונות הטראומטי של רצועת הביטחון? או שמא לבנון לא ממש מאחורינו. נדב הורביץ הלך ימים ארוכים עם טראומה אישית שלקוחה מהאלבום הזה. הוא היה עד לשריפה שפשטה בוואדי סלוקי, בה נספו חמישה חיילים.
נדב: "הכוח שלנו זיהה שמונה או תשעה מחבלים ופעל בצורה מצויינת. הם הורידו שלושה במכה ראשונה ואחר כך עוד שניים. אחרי זה, כשהמחבלים הבינו מה קורה הם התחילו לזרוק פצצות מרגמה. היתה שם ארטילריה כבדה כדי לנסות ליצור וילון עשן שיסתיר את הכוח מפני ההפצצות. היה שם שדה קוצים, כנראה שהכל היה יבש ומשב רוח שהגיע לתוך הנחל גרם לאש להתפשט בצורה הרבה יותר מהירה ממה שהם תיארו לעצמם. המ"פ חזה את זה בקשר, אבל לא קיבל אישור להתפנות מהמקום. פתאום האש פשוט תפסה אותם והתחיל שם ברדק שלם. כל אחד מהחיילים נס שם על נפשו לכיוונים שונים. זה היה יום שלם ועד הערב עסקו שם בחילוץ מוסק וחילוץ קרקעי. חמישה חיילים נשרפו שם. זו היתה מכה קשה. ושמעתי את הכל, בקשר. שמעתי אותם".
לאה: "אחרי האירוע הזה נדב הפסיק לחייך. היתה תקופה ארוכה שהוא פשוט הפסיק לחייך. נדב הוא איש של בדיחות וצחוקים ופתאום הוא לא דיבר".
כאשר תנועת "ארבע אימהות" קמה, היתה פסימיות גדולה ביחס לסיכויים להצליח. אף אחת מעשרות האימהות המודאגות לא חשבה שיזכו לראות בתוך 4 שנים את צה"ל נועל את שער פאטמה, אחרי שהטנק האחרון נכנס לשטח ישראל. עד שהגיעו לשם הן ספגו בעצמן לא מעט אש, גינויים וביקורת על הפעילות הציבורית.
"בתחילת הדרך", נזכרת הורביץ, "כשמח"ט גולני אמר 'ארבע אימהות ארבע סמרטוטות' לא כעסתי עליו. הוא צריך היה לעשות את התפקיד שלו. אני ריחמתי עליו כי קשה לו ואני לא כועסת עליו. כל פעם שצעקו לנו 'זונות של החיזבאללה' לא נפגעתי. בדרך כלל תקפו אותנו על העניין הנשי. נשים צריכות הרי לשבת בבית ובמטבח כי הן לא מבינות בצבא ולא מבינות בפוליטיקה. מה שכאב לי זה תא"ל ארז גרשטיין ז"ל (שנהרג בלבנון כמפקד יק"ל, ס.ש.), שאמר פעם בראיון בטלוויזיה שאנחנו מפריעות לו בעבודה. זה נורא כאב לי, כי זה היה בשלב שעוד לא היתה החלטה לצאת ואני אמרתי לעצמי 'מה אנחנו עושות'. הוא הרי נמצא בשטח והוא נלחם ואם אנחנו מפגינות – זה מפריע לו. אחר כך עשיתי חושבים ואמרתי לעצמי 'הוא הרי נמצא בשטח, הוא פחות רואה את התמונה שמעבר לזה'. אחרי שהוא נהרג, הרגשתי עוד יותר גרוע. חשבתי שאולי לא עשינו מספיק ואם היינו מתחילים לפעול קודם, אולי אפשר היה להציל אותו. היה איזשהו שלב שהרגשנו בארבע אימהות רגשות אשם על כל חייל שנהרג, כי אולי יכולנו להציל ולעשות יותר".

הסתרתם את הפעילות של אימא?

מתן: "כולם ידעו ולא היו תגובות בעייתיות".
נדב: "רק החברים ידעו, ורובם צחקו. אמרו לי 'איזה כלה אימא ש'ך, היא בעיתון'. היה כאן ציניות והומור. אף אחד לא חשב 'וואלה, אימא שלך תוציא אותנו מלבנון'".
לאה: "את יודעת מה היו באמת אומרים אצלו ביחידה? אימא שלך יצאה לכביש. אימא שלך עובדת ברחובות. באיזה פינה את תעמדי היום, היו שואלים אותי. הם היו אומרים את זה בצחוק ובימי שישי היה הכי מטריד אותם שאני לא אקח להם את האוטו".

ועדיין יש מלחמה

שנה לאחר הנסיגה, וכבר יש גבול מסומן עם חותמת של האו"ם. הגבול הוא בינלאומי. קטיושה אחת לא נפלה בקריית שמונה מאז יצא צה"ל מלבנון, אבל יש הטוענים כי הנסיגה מלבנון היתה התקפלות שהביאה לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה. בני משפחת הורביץ חלוקים לגבי אופן הנסיגה – אבל כולם מסכימים שטוב שצה"ל כבר לא שם.
מתן: "זו טעות שיצאנו כל כך מאוחר, אבל זה שיצאנו לפני שנה עוד לא יכול להצביע על כלום. מי יודע? אולי אחרי תקופה שקטה נצטרך להיכנס לשם עוד פעם".
נדב: "צריך היה לצאת מלבנון, אבל אני לא מרוצה מהדרך שבה יצאנו. לא אוהב את כל ההתפארות על מה שהיה שם, כי כשמסתכלים מקרוב אפשר לראות שהיה לנו מזל משמים והיציאה החפוזה הזאת יכולה היתה להיגמר אחרת".
לאה: "ביום שיצאנו התחילו אנשים להתקשר ולברך ואני הרגשתי מבוכה. היה לי קשה להאמין שזה קורה. עברה שנה, ואני יכולה לומר שהיום מתן היה ביום מילואים ונדב יוצא בשבוע הבא לחודש מילואים בעזה. יצאנו מלבנון, אבל לא יצאנו מהמלחמה. האמת היא, שבמצב הביטחוני של היום – רק לבנון עוד היתה חסרה לנו…".