אם החתן: "איך נסתכל להם בעיניים"

בקומה השמינית בבית החולים "שערי צדק" מאושפזים פצועים רבים מאסון אולמי ורסאי בירושלים. רוב המאושפזים שהו באזור רחבת הריקודים, כשקרסה הרצפה, והם סובלים מחבלות בפנים, משברים ברגליים ובידיים ומצלעות חזה סדוקות.
מרבית הפצועים הם בני משפחותיהם של החתן והכלה, אסף וקרן דרור. עליזה (אליס) סרור, אימו של החתן אסף, חשה כאב אישי עמוק, שאליו מתלווה גם תחושת אשם קשה. עליזה איבדה באסון את אביה, יוסף שריקי, את אחיה, ניצן, את גיסתה, מרים סרור, ואת שני בניה של מרים. רגלה הימנית של עליזה מרוסקת, שלשום היא עברה ניתוח, ולכן לא היתה נוכחת בלוויות יקיריה.
"אבא שלי נהרג, ואח שלי, ניצן שריקי שגר בראשון לציון, נהרג. גיסתי, מירי סרור ושני הילדים שלה נהרגו. מירי הזמינה אותנו לחג השבועות לעשות אצלה את החג. זו טראומה שתלווה אותי כל החיים, כל החיים. אני לא יודעת איך אני אתמודד עם זה. מאוד קשה, מאוד. אבא שלי איננו. גם לי וגם לבן שלי יש תחושות אשמה כבדות מאוד. זה בכל זאת מקום שאנחנו הזמנו. איך נסתכל להם בעיניים. הרסנו להם את כל המשפחות. איך נסתכל להם בעיניים", זועקת עליזה.
אסף וקרן דרור הכירו שנתיים לפני שהחליטו להתחתן. שלושה חודשים לפני הארוע הם סקרו אולמות שונים, התלבטו ולבסוף החליטו לערוך את החתונה באולמי ורסאי דווקא. "הם חשבו שהאולם גדול ויכיל הרבה אנשים ועוד לפני שהתייעצו איתי, הם סגרו והזמינו. אני הייתי בחופשה באותו הזמן. הם סיפרו לי באותו ערב בטלפון שהמקום מצא חן בעיניהם. שאלתי אותם למה סגרתם כל כך מהר? הם אמרו לי, ניקח אותך לראות את המקום ותראי שזה ימצא חן בעינייך", סיפרה האם עליזה.
במשפחת דרור היתה התרגשות גדולה לקראת החתונה וההכנות נעשו חודשים מראש. "תפרנו שמלות במלון הילטון, קרן כלתי לקחה שמלה מאוד מאוד יפה. היא היתה מהממת. הציבו את התמונה שלה במלון מרוב שהיתה יפה. ואז הגענו לאירוע והכל קרס. לקחו אותנו בשמלות שתפרנו לבית החולים והרופאים באו וגזרו את השמלות כדי לטפל בנו וכל היופי הזה בשנייה הלך", מתארת עליזה.
במהלך היום הגיעו אל מיטתה קרובים רבים, בהם גם חברים וקרובי משפחה שמסיבות שונות החמיצו את האירוע. עליזה מברכת אותם ומחבקת בחום. "תודה לאל שלא הגעתם, אני מודה לאלוהים על כל אחד שאלוהים שמר עליו", היא אומרת.
"בדיעבד, בבית החולים, אנשים באו אלי ואמרו לי שהם הרגישו שהרצפה זזה להם מתחת לרגליים", מוסיפה עליזה סרור, "לא היה נעים לאורחים לומר משהו, כדי לא לפגוע באירוע שלנו. בדיעבד, צריך היה להיות אמיצים ולהגיד. עדיף היה להרוס את החתונה ולא להרוס את החיים של כולנו".