עשיתי מנוי על המחצלת

טויאביאי (Tuiavii) מעולם לא שמע על רצח סייברספייס, על שלט רב-ערוצי או על טלוויזיה, הוא לא נחשף למהפכה התקשורתית שעוברת עלינו והוא לא כל כך אהב אותנו, את האנשים הלבנים. טויאביאי היה צ'יף של כפר קטן בסמואה בראשית המאה שעברה. מיסיונרים שהגיעו לסמואה ולא אהבו את חיי הבטלה העליזים של הילידים העניקו לו חינוך נוצרי ואחר כך גררו אותו לאירופה, כדי שיתרשם בעצמו מפלאי הטכנולוגיה ויעביר את הבשורה לאנשי כפרו. הוא חזר אל הבקתה בצל עצי הקוקוס, לגמרי לא משוכנע, וכתב רשימות בשפתו שבהן הוא מסביר למה החיים הטובים מצויים הרחק מערי-האבן שביניהן מחליקות תולעים ארוכות עשויות מתכת ועשן (רכבות).

אריך שויארמן, מורה ואמן גרמני שנמלט מאירופה לסמואה בגלל זוועות מלחמת העולם הראשונה, רכש את אמונו של טויאביאי, תירגם את רשימותיו לגרמנית וקיבץ אותן בספר "פפלנגי" – זהו שמו של האדם הלבן בשפתו של טויאביאי. הספר ראה אור לפני שמונים שנה, ועכשיו גם בעברית. כמה נעים לגלות שדבר לא השתנה, למרות שנדמה לנו כי אנו חיים בעידן התקשורת הכי תזזיתי שהאדם חווה מעודו. רשות הדיבור לטויאביאי, שמנסה להסביר מהו עיתון ולמה זה רע:

"הניירות הרבים גורמים לפפלנגי מין שכרון חושים. מהם הניירות הללו? חישבו על מחצלת דקה לבנה מקופלת, מחולקת ושוב מקופלת, המכוסה מכל הצדדים בכתב צפוף, צר מאוד… בניירות הללו טמונה חוכמתו הרבה של הפפלנגי, והוא חייב להכניס את ראשו ביניהם כדי למלא אותו ולהשביע אותו, כמו שהסוס מיטיב לרוץ אחרי שאכל הרבה בננות… כל הפפלנגי עושים את אותו הדבר – כולם קוראים. הם קוראים את מה שהמנהיגים והדוברים הגדולים אמרו בפונו (מסיבה) שלהם. כל זה כתוב בפרוטרוט על גבי המחצלת, גם כשזאת סתם איוולת. מסופר שם גם על כיסוי המותניים שלבשו, מה אכלו, מה שם הסוס שלהם ואם הם חולים או סובלים מחולשת הדעת… אין דבר שקורה בארץ שהמחצלת הזאת אינה מספרת בקפידה… מעניין שאת הדברים הנוראים ומכאיבים דווקא מספרים אפילו ביתר דיוק מאשר את הדברים הטובים… כשאתה פוגש את אחיך וכל אחד מהם כבר תקע את ראשו בניירות הרבים, לא יהיו לכם דברים מעניינים ומיוחדים לספר זה לזה, כי כל אחד מחזיק בראשו את אותם הדברים, ואז או שתשתקו זה אל זה או שתחזרו על מה שכתוב בניירות".

המקום של החיים הלא-אמיתיים

אבל יש עוד רע, והוא מצוי ב"מקום של החיים הלא אמיתיים", שהפפלנגי אוהב אותו יותר מאשר את הכנסיה. בימיו של טויאביאי, המקום הזה היה "ביקתה חשוכה, שאנשים מתגנבים לתוכה, ממשמשים לאורך הקירות בחושך עד שבאה נערה עם לפיד והיא מובילה אותם למקום פנוי… החדר החשוך מלא אנשים שותקים. כל אחד יושב על מדף קטן" – כלומר, אולם קולנוע. אלא שטויאביאי חשב לא מעט על האנשים העשויים מאור הבוקעים מן המקרן, וגם אחרי שהתאחד עם הרוח הגדולה בשמיים, המחשבות שלו הם תמרורי אזהרה יפים אפילו לעידן הטלוויזיה. ב"מקום של החיים הלא-אמיתיים", הפפלנגי "רואה את המנהיגים הגדולים ביותר… קרובים אליו ובלי מחיצות כאילו היו שווים לו. אבל הוא רואה גם איך פפלנגי גונב את הבת של איגה (משפחה) אחרת… הוא רואה איש פרא תופס אדון עשיר ולופת אותו בצווארו, מחדיר את האצבע עמוק לתוך גרונו ואיך עינו של העשיר בולטות והוא מת… בשעה שפפלנגי רואה את כל השמחות והאימים הללו, עליו לשבת בשקט על מקומו. אסור לו לנזוף בנערה הבוגדנית ולא לקפוץ לעזרת האדון כדי להצילו. אבל זה לא גורם לפפלנגי שום כאב, הוא רואה את כל אלה בתשוקה גדולה, כאילו אין לו לב כלל… כל מי שצופה במתרחש תמיד משוכנע לגמרי שהוא טוב יותר מן האנשים שהוא רואה בתוך קרן האור… כשהוא רואה לב חזק או מראה של אצילות הוא חושב לעצמו: זוהי דמותי. הוא יושב לו, בלא תנועה ובלא לחוש רגש כלשהו, נועץ עיניים בקיר החלק, ששום דבר לא חי בו, ועליו קרן אור שמכשף זרק על הקיר… אבל אדם אמיתי אינו מבקש לעצמו חיים לא אמיתיים בחדר חשוך, אלא חיים אמיתיים לאור השמש".

מה אנו למדים

הספר ראה אור בהוצאת וכטנברג. שמונים שנה חלפו, והפפלנגי –על פי סקרים שנעשו בארצות הברית – מקדיש תשע שנים מחייו לחיים הלא-אמיתיים בקופסה אצלו בבית. שלא לדבר על הניירות הגדולים, שהם מזימה "להפוך את ראשיהם של בני האדם לראש אחד". אז כשאנחנו חוזרים מקניות, כורעים תחת עומס עיתוני החג בשקית הניילון המאיימת להיקרע, כדאי לפעמים להיזכר במחשבה, שכולנו בסך הכל פפלנגים תמוהים עמוסים במחצלות דקות ומקופלות, ממהרים בדרך לכפתור של החיים הלא אמיתיים.