שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נערות

    ג'.מ. קוטזי חוזר לתקופת התבגרותו בדרום אפריקה, ומצייר ילד חרד ומפונק הצמא לאהבת אם. פרק ראשון מתוך "נערות"

    הם גרים בשיכון בעיבורה של העיר ווסטר, בין מסילת הברזל לכביש הארצי. לרחובות השיכון שמות עצים, אך עצים עדיין אין. המען שלהם הוא שדרות הצפצפות מס' 21. כל בתי השיכון חדשים וזהים. הם עומדים במגרשים גדולים של אדמת חמרה אדומה, ששום דבר לא גדל בה, וגדרות תיל חוצצות ביניהם. בכל גינה אחורית עומד ביתון קטן ובו חדר ובית-שימוש. אף-על-פי שאין להם משרתים, הם קוראים לאלה "חדר המשרתים" ו"בית-השימוש של המשרתים". בחדר המשרתים הם משתמשים לאחסון חפצים: עיתונים, בקבוקים ריקים, כיסא שבור ומזרן ישן של סיבי קוקוס.
    בירכתי החצר הקימו גדרה של עופות והכניסו לתוכה שלוש תרנגולות, שנועדו להטיל להם ביצים. אבל התרנגולות לא פעילות. מי גשמים, שאינם יכולים לחלחל בחמרה, עומדים שלוליות-שלוליות בחצר. גדרת העופות נהפכת לביצה מסריחה. ברגלי התרנגולות עולות תפיחות גסות, כעורו של פיל. בחולין ובזעמן הן חדלות להטיל. אמו נועצת באחותה שבסטלנבוס, וזו אומרת שהן ישובו להטיל רק לאחר שייעקרו הקליפות הקרניות שתחת לשונותיהן. ואמו אוחזת אפוא את התרנגולות זו אחר זו בין ברכיה, לוחצת על לסתותיהן עד שהן פוערות את מקוריהן, ובחוד של סכין קילוף מנקרת בלשונותיהן. התרנגולות מצווחות ונאבקות ועיניהן יוצאות מחוריהן. הוא מצטמרר ומסב את עיניו. הוא נזכר באמו החובטת באומצה לנזיד על שולחן המטבח וחותכת אותה לקוביות, נזכר באצבעותיה המגואלות בדם.
    החנויות היותר קרובות מרוחקות מהלך כמיל אחד בכביש חשוף לרוח שאקליפטוסים בשני צדדיו. אמו, הלכודה בתיבת-בית זו שבשיכון, אין לה מה לעשות כל היום אלא לנקות ולסדר. בכל פעם שהרוח נושבת, מתערבל ובא אבק חמרה דקיק, כעין האוכרה, תחת הדלתות, מחלחל דרך הסדקים שבמסגרות החלונות, תחת המזחילות, דרך חיבורי התקרה. לאחר סערה של יום תמים נערם האבק לגובה טפחים כנגד קיר החזית.
    הם קונים שואב-אבק. כל בוקר נגררת אמו אחרי שואב-האבק מחדר לחדר, יונקת את האבק אל תוך הבטן הרועמת ששדון אדום מחייך מקפץ עליה כמו על משוכה. שדון - מדוע? הוא משחק בשואב-האבק, קורע נייר ועוקב אחר הפיסות העפות ועולות בצינור כמו עלים ברוח. הוא מכוון את הצינור אל שיירה של נמלים, ויונק אותן אל מותן.
    יש נמלים בווסטר, יש זבובים, המוני זבובים. ווסטר מרוחקת רק תשעים מילין מקייפטאון, אך הכול כאן גרוע יותר. טבעת של עקיצות פרעושים יש לו מעל לגרביו, וגלדים במקומות שגירד. יש לילות שאינו יכול להירדם בהם בגלל העקצוץ. הוא לא מבין למה בכלל היו צריכים לצאת מקייפטאון.
    גם אמו אין לה מנוחה. הלוואי היה לי סוס, היא אומרת. אז לפחות הייתי יכולה לצאת לרכוב. סוס! אומר אביו. את רוצה להיות ליידי גודייוה? היא לא קונה סוס, ובמקום זה, בלא כל אזהרה, קונה אופניים, אופני נשים, משומשים, צבועים שחור. ענקיים הם וכבדים כל-כך, עד שבשעה שהוא מנסה לרכוב עליהם בחצר אינו יכול לסבב את הדוושות.
    היא אינה יודעת לרכוב על אופניים; אפשר שגם אינה יודעת לרכוב על סוס. את האופניים קנתה משום שחשבה שהרכיבה עליהם היא עניין קל. עכשיו אינה מוצאת מי שילמד אותה. אביו אינו יכול להסתיר את שמחתו. נשים לא רוכבות על אופניים, הוא אומר. אמו אינה נכנעת. אני לא אהיה אסירה בבית הזה, היא אומרת. אני אהיה חופשייה.
    בתחילה חשב שדבר נפלא הוא שיהיו לאמו אופניים משלה. הוא אף צייר לו את שלושתם רוכבים יחד בשדרות הצפצפות, היא והוא ואחיו. אבל עכשיו, כשהוא שומע את הלצותיו של אביו, שאין אמו יכולה להגיב עליהן אלא בשתיקה עקשנית, מתעוררים ספקות בלבו. נשים לא רוכבות על אופניים - ומה אם אביו צודק? אם לא תמצא אמו מי שיהיה מוכן ללמד אותה, אם שום עקרת-בית אחרת בריוניון פארק אין לה אופניים, אולי באמת נשים לא אמורות לרכוב על אופניים.
    אמו, לבדה בחצר האחורית, מנסה ללמד את עצמה. ברגליים פשוטות לשני הצדדים היא נוסעת במורד אל גדרת העופות. האופניים מתהפכים ונעצרים. מאחר שאין בהם כידון, היא לא נופלת, רק מועדת בצורה מטופשת, נאחזת בידיות ההגה. לבו סר ממנה. בערב הוא מצטרף אל אביו בלגלוגו. היטב הוא יודע איזו בגידה היא זו. עכשיו אמו לגמרי לבדה.
    ואף-על-פי-כן היא לומדת לרכוב, אמנם רכיבה לא-יציבה, מתנודדת, מתאמצת לסבב את הארכובות הכבדות. את מסעותיה לווסטר היא עושה בבקרים, כשהוא בבית-הספר. רק פעם אחת הוא רואה אותה בחטף על האופניים שלה. היא לבושה חולצה לבנה וחצאית כהה. באה במורד שדרות הצפצפות אל עבר הבית. שערה נישא ברוח. היא נראית צעירה, כמו נערה, צעירה ורעננה ומסתורית.
    בכל פעם שאביו רואה את האופניים השחורים הכבדים שעונים אל הקיר, הוא מתלוצץ עליהם. לדבריו תושבי ווסטר חדלים מעיסוקיהם כדי לעמוד וללטוש עיניים שעה שהאשה שעל האופניים עמלה לעבור על-פניהם. Trap! Trap! (דוושי) הם צועקים, לועגים לה: תתאמצי! אין בהלצות שום דבר מצחיק, אף-על-פי שהוא ואביו צוחקים תמיד יחד אחריהן. אשר לאמו, אין לה אף פעם שום מענה-לשון, אין לה כשרון לזה. "טוב, תצחקו לכם," היא אומרת.
    ואז, יום אחד, בלי כל הסבר, היא חדלה לרכוב על האופניים. זמן-מה אחר-כך נעלמים האופניים. איש אינו אומר מלה, אבל הוא יודע שהיא הובסה, הועמדה על מקומה, ויודע שעליו לשאת בחלק מן האשמה. יום אחד אפצה אותה על כך, הוא נודר בלבו. זכר אמו על האופניים אינו מניח לו. היא מדוושת במעלה שדרות הצפצפות, בורחת ממנו, בורחת אל מאווייה שלה. הוא לא רוצה שתלך. הוא לא רוצה שיהיו לה מאוויים משלה. הוא רוצה שתהיה תמיד בבית, שתחכה לו כשיחזור הביתה. לא לעתים קרובות הוא חובר אל אביו נגדה; כל נטייתו היא לחבור אליה נגד אביו. אבל בעניין הזה הוא משתייך לגברים.

    "נערות", ג'.מ. קוטזי, הוצא' עם עובד, 180 עמ'

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים