חמימות חולפת

הבעיה העיקרית באלבומה החדש של ורד קלפטר, "קו אדום, קו שחור", מתחילה בעובדה שהשירים בו, שדומים אחד לשני יתר על המידה, מזכירים אי אלו רצועות מאלבומה האחרון של דנה ברגר. זה לגיטימי, שהרי קלפטר הלחינה את להיטה הגדול ביותר של ברגר, "עד הקצה", אבל חבל שבבואה ליצור אלבום שלם משלה, אירוע שהתרחש באחרונה לפני 10 שנים, היא לא גייסה כמויות גדולות יותר של יוזמה ומקוריות, ובחרה לשחזר את הצלחותיה הקודמות.

בכל הקשור לטקסטים, האלבום דווקא מצטיין בחשיפה אישית עמוקה, כנה ומנוסחת היטב. קשיי הפרידה מבן זוגה (המוזיקאי גיל סמטנה, שהפיק את התקליט), מוצאים בו ביטוי נשי עמוק ויפה. ההפקה של סמטנה מצידה נקייה ומקצועית, אם כי חסרת השראה.

אבל מוקד הבעייתיות בתקליט הוא הלחנים שחוזרים על עצמם בתבנית כמעט אחידה. שני שירים בלבד, "הפסקנו לאהוב" ו"לאבד את הראש", מצליחים לחרוג משגרת הבלדה הסתמית, ועשויים להפוך לסמי-להיטים, אבל השאר לא מצליחים להתרומם. אצל זמרת אחרת, ייתכן שההפקה של סמטנה לא היתה כל כך מפריעה, אבל קלפטר היא הרי לא ממש זמרת, והקול שלה אינו בדיוק צלול, כך שכאשר הלחנים לא ממריאים - השיר נוחת.

רשימת הקרדיטים בתקליט מפוארת למדי. רמי פורטיס תרם שיר, מאיר גולברג שלח טקסט, דנה ברגר כתבה שיר, ברי סחרוף בא לנגן קצת, יזהר אשדות סייע בעריכה, ואפילו קלפטר המקורי, שרוחו שורה על זוגתו לשעבר, מקבל קרדיט ברשימת התודות.

ואכן, קלפטר היא מאושיות הרוק הישראלי, בעיקר הנשי, זה זמן רב - וכולם שמחים לסייע לה. אבל התקליט הזה לא יהפוך אותה מיוצרת כשרונית, שבולטת בעיקר בשיתוף פעולה עם אחרים, לזמרת של ממש בזכות עצמה.