אמניזיאק, ילד שלי מוצלח

תשעה חודשים אחרי "קיד איי", חוזרים תום יורק וחבריו עם אחיו התאום, "אמניזיאק". האלבום אומנם הוקלט באותם הסשנים של "קיד איי", אך אמנותית הוא חזק יותר, מעניין יותר, מורכב יותר, וישתייך בקלות למשפחת האלבומים הגדולים של מוזיקת הפופ השנה.

רבים, ואולי בצדק, יתקשו להבחין בהבדלים שבין שני האלבומים. שניהם רוויים בביטים אלקטרוניים, רעשים, שירה רגישה ואפלה, קטעי כלי נשיפה של ג'אז אוונגארדי, ותזמורת מיתרים שעושה ככל העולה על רוחה, אבל ההבדל הגדול אינו נעוץ באסתטיקה המוזיקלית, אלא בהדגשים הקטנים, שלקוחים מתוך מיטב הפילוסופיה של הפופ.

האלבום החדש עוסק, איך לא, בניכור ומשבר זהות. חמושים בשירים על פרנויה, אובדן, אפשרויות התאבדות וגירושין, רדיוהד עדיין מביטים על העולם המערבי במילניום החדש כעל יקום אפל, מסויט, שבו הטכנולוגיה משתלטת על כל שעל בנפשו של האדם. אם אתם תתעקשו, רדיוהד מקבילים בין עידן ההיי-טק לאחת התקופות היותר חשוכות בהיסטוריה האנושית – שנות נפילתה של האימפריה הרומית, לא פחות. אבל בעוד "קיד איי" הדגיש את תחושת האובדן באסתטיקה ביזארית – משפטים סתומים ורפטטיביים, דיסוננס של מוזיקה ושירה מרוחקת המביטה מן הצד על המתרחש – "אמניזיאק" מצליח לעשות את הבלתי יאומן ולדבר בכנות מתוך מעמקי שכבות הלבה של הדכאון, כאילו הביטלס פגשו את ג'וי דוויז'ן לתה מנחה.

מבקש ונותן מחסה

רדיוהד תמיד הצטיינו בניגודים. עוד ב"קריפ" הם הלבישו על הצעיר הבריטי החיוור והלא מחובר את התשוקה לבחורה הכי "פאקינג" מיוחדת בסביבה, שאופיינה בקול רך שהושר על מעברי גיטרות רוצחות. האסטרטגיה הזו הגיעה לשיאה ב"דה בנדס", בו יורק לקח את הנער הלבנבן והחיוור של "קריפ" והמציא אותו מחדש כחיה מינית זוהרת הנרדפת על-ידי עברה ומגלה את התשוקות החבויות והאפלות ביותר בנפש האנושית - כל זה על רקע לחנים רבי עוצמה ונגינה שעלולות להזיק למאזין בעל לחץ דם גבוה. "או.קיי קומפיוטר", שכבר היה אלבום נהדר על התבגרות, ניחן בשילוב הבלתי אפשרי לכאורה בין עולמו הרובוטי-פרנואידי של אותו נער אבוד לבין לחני קיטש מופתיים, שאפשרו לנער האנטי-גיבור לפנטז ולחלום על היום בו יהיה מלך.

במובן הזה, "קיד איי", למרות כמה רגעים טובים, היה חד-מימדי ומדכא לאורך כל הדרך. יורק הביט בו מהצד ולא היה מחויב, מרוחק אלפי קילומטרים ממקום ההתרחשות. "אמניזיאק", לעומתו, למרות האפלה והסיוט שעוטפים אותו, מקרין – וזה לא ייאמן - חום ורוך, מצליח להשיג את מה שאלבומי פופ גדולים הצליחו: לבקש מקלט ומחסה ולהעניק אותם בו-זמנית.

סגירת מעגל

"אמניזיאק" מתחיל עם "Packt Like Sardines In A Crushed Tin Box", קטע אווירה מצוין המבוסס על לופ תופים נהדר ולחן מינימליסטי אך כובש, שמכניס את המאזין לעולם הקומפקטי והאבוד שהוא מציג. "Pyramid Song" ממשיך עם פסנתר המנוגן בקצב שבור וא-סימטרי שמלווה את השירה המייבבת של יורק אל תוך עיבוד מיתרים גאוני של ג'וני גרינווד. וזו באמת רק ההתחלה, כי הפתיחה המרשימה הזאת מתחברת אל שורה של שירים מצוינים: החל ב-"You and Whose Army", שהלחן הג'אזי שלו מפגיש בין בילי הולידיי ל"הפול", דרך "I Might Be Wrong", שמבוסס על ריף גיטרות מונוטוני ולחן מתפתל ומשתנה, שמכליא בין זי.זי טופ עם "Tomorrow Never Knows" של הביטלס; "”Knives Out", בעל הלחן המהפנט שממש מנוגן כשיר רוק מסורתי; ו-"Dollars and Cents", בו יורק, בעודו דוחה עצה מסחרית, ממלמל כאילו הוא מתקשה להיזכר איך להגות מילה אנושית; כל אלו, שוב, על רקע מיתרים שעשויים להביא מאזין סביר לידי דמעות.

זה לא שאין ב"אמניזיאק" קטעים מיותרים, אבל השלם עולה על סך החלקים. כאלבום יש בו רציפות והמשכיות שהיתה חסרה ב"קיד איי"; הוא ניחן בקצב פנימי, כוונה, עומק ובהירות שלא ממש אפיינו את קודמו. הדוגמה הטובה ביותר היא השיר "Morning Bell", אפיזודה קורעת לב על גירושין שהופיעה גם ב"קיד איי", אך הגרסה ב"אמניזיאק" אמיתית יותר ועולה בהרבה על ה"מקור". כשיורק שר "את יכולה לשמור על הרהיטים… שחררי אותי", כשהסאונד ההרמוני של הלהקה מתפרק לחתיכות, אפשר ממש להאמין לו.

רבים בטח יטענו שכל מה שנשאר מרדיוהד של הניינטיז הוא קול הטנור הגבוה של תום יורק, אבל האמת היא ש"אמנסיאק" ממש סוגר את המעגל שהתחיל עם "קריפ"; אחרי הכל, מתברר שאותו נער חיוור ולא מחובר ממשיך להוות מקור בלתי-נדלה של השראה לשורה מנצחת של שירים נפלאים.