"הוא כותב לחנים אוניברסליים"

אביב גפן, כך נדמה, לא נח לרגע. במהלך השנה האחרונה הוא בילה ימים רבים, בישראל ובאנגליה, בשיחות רבות עם המוזיקאי הבריטי סטיבן וילסון, מנהיג להקת "פורקיופיין טרי". השניים עובדים יחדיו על אלבום אי.פי חדש בשם "Black Field" - שיכיל שירים שכתבו שניהם, כמובן בשפה האנגלית.

וילסון, בן 34, ילד-פלא מוזיקלי לשעבר, וגיטריסט, מלחין, תמלילן וזמר בהווה, שזכה להכרה ציבורית רחבה (יחסית) במולדתו בעיקר בזכות "No-Man", שיתוף הפעולה הפולק-אמבייאנטי עם המוזיקאי טים באונס, מנהיג זה עשר שנים את להקת "פורקיופיין טרי" (הכוללת אותו וחברים משתנים), שמנסה בדרכים מגוונות לשמר את תחושת ההרפתקנות של מיטב המוזיקה שיצאה מבריטניה בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז, על שלל רבדי הפסיכדליה, מלנכוליה א-לה ניק דרייק ורוק פרוגרסיבי.

בארץ פורקיפיין טרי נחשבה במשך שנים לסוד כמוס של קבוצת אנשים קנאית שמסתובבת סביב חנות התקליטים של "האוזן השלישית", בטוחה שמדובר בלהקה מופתית שאינה זוכה לכבוד המגיע לה. הלהקה, שאלבומיה זכו לשבחים בעיתונות המוזיקה הבריטית והספיקה בינתיים לגבש קהל אוהדים אירופאי (האיטלקים, מתברר, אוהבים אותם) ואמריקני (שם זכה הסינגל "Piano Lessons" להשמעות יפות), הגיעה לארץ בנובמבר להופעות והתקבלה בהתלהבות מפתיעה. השנה הם הוציאו את האלבום "2000 Lightbulb Sun", שזכה לסופרלטיבים רבים ונחשב בעיני רבים לאחד מאלבומיהם הטובים ביותר. וילסון, שהתפנה לשוחח איתי בטלפון מביתו, סיפר על מורשת הסיקסטיז, מצב הרוק הבריטי, הדי.ג'ייז, וכמובן על המפגש עם אביב גפן.

***

"אביב (גפן) פנה אל המנהל שלי דרך דואר אלקטרוני ואמר שהוא אמן ישראלי מפורסם, שמעוניין להביא אותנו להופעות בישראל, שם, כך הוא סיפר, יש לנו מעריצים. לא ידענו מי הוא, אבל התחברנו. הוא הגיע ללונדון לפגוש אותי והתיידדנו. אחרי הכל, יש לנו טעם דומה במוזיקה".

- גם אתה רואה את שנות ה-60 כעידן של רנסנס תרבותי?

" כן, עידן הזהב. לאו דווקא בכל הקשור לתרבות הסמים, LSD וכל זה, למרות שאי אפשר להפריד, אבל בעיקר ברמה האקספרימנטלית של המוזיקה. בתחילת הסבנטיז המוזיקה היתה פחות על כסף ושלוש דקות של שיר, ויותר על אמנות ויצירה, אבל מאז נפילת הפאנק הכל השתנה - כולם רוצים להיות כוכבים ולעשות כסף. אם אני חושב על כל הרוק הפרוגרסיבי, אבל גם על מה שעשו הבירדס, נערי החוף, פרנק זאפה ניק דרייק, אז אף אחד לא עושה מוזיקה כזו היום. זו מוזיקה שבאה מתוך תשוקה".

- איך התחלתם, אתה וגפן, לעבוד על האלבום החדש?

"הייתי פה כמה פעמים. אביב מסר לי פלייבק עם שיר, ואני עשיתי עם זה משהו אחר. הוא אהב את זה, ואני נהניתי, אז התחלנו לדבר על עשיית האי.פי. באתי בפברואר לישראל ועבדנו באולפן קטן על כמה שירים שהוא כתב, כמה שאני כתבתי, והמשכנו לעבוד על זה במרץ באנגליה".

- גפן ניסה את כוחו בתעשיית המוזיקה הבריטית לפני כמה שנים. יש לו עדיין סיכוי?

"יש לו סיכוי טוב ככותב שירים. הוא כותב לחנים אוניברסליים. יש לו אמנם בעיה עם המבטא והקול, והוא יודע את זה, אבל ככותב שירים יש לו בהחלט סיכוי".

- על רקע הפריחה האלקטרונית בבריטניה ושפע להקות הבנים, קשה יותר היום ללהקת רוק להשיג חוזה הקלטה?

"קשה יותר להשיג חוזה מבלי להתפשר, מבלי להיות להקת בנים. אישית, תמיד נאבקתי על היושר האמנותי שלי; מעולם לא היה לי חוזה הקלטה בחברות הגדולות. ההבדל הוא לא בסכומים המוקצים להקלטה, אלא באלו הניתנים לפרסום ושיווק. החברות הגדולות מוציאות הון עתק על פרסום ויחסי ציבור, ובזה לא הצלחנו להתחרות, אם כי הקהל שלנו הגיע דרך הופעות ותקליטים".

- הד.ג'ייז לא פוגעים בפרנסתך?

"יש לי הרגשה אמביוולנטית לגבי התקליטנים. יש בהחלט מוזיקה טובה שחלקם עושים, אבל יש הרבה זבל. בפורקיפיין טרי יש שמונה אנשים שצריכים להתחלק ברווחי הופעות, ואז בא הדי.ג'יי, משמיע מוזיקה שאנשים אחרים יוצרים ומרוויח כפול מכולנו ביחד. זה אבסורד".

- כשאתה רואה את ההצלחה המדהימה של רדיוהד, שבאו עם אותם מקורות השפעה כמו פורקיפיין טרי, אתה חש צביטה בלב?

"לא. רדיוהד הם בסדר. אני חושב שיש דמיון בינינו, ביצר ההרפתקנות, אבל הם הגיעו רחוק, הכי רחוק שאפשר, וזה, כפי שאמרתי, בעיקר לנוכח ההחתמה שלהם בחברת תקליטים גדולה".

- אם כבר דיברנו על הופעות, אז האם נהניתם בביקור בישראל בנובמבר?

"היה נפלא. תמיד יש הבדל בין יום שלישי גשום בפינלנד לבין יום מדהים ברומא, וישראל היתה יותר כמו רומא. נהנינו ואנחנו מקווים לחזור".

- ספר קצת על תוכניותיך?

"הפקתי השנה אלבום ללהקה בשם "Opeth", המשלבת מטאל, פסיכדליה ומוזיקה ניסיונית, ומאוד נהניתי. אבל כרגע אני בעיקר רוצה לעשות אלבום שאהיה שלם איתו הכי שאפשר. ואני מקווה שכמה שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלי".