בלתי נסלח

פרל הארבור הוא רגע חמור בהיסטוריה של אומה סבוכה, רגע שבו אמריקה של 1941, מתבדלת ככל שתהיה, צריכה היתה להחליט אם היא בפנים או בחוץ. "האירוע של השנה בקולנוע" מעלה אותה שאלה והופך בעצם לפח הזבל של הוליווד. מיטב האנשים היו מעורבים בו, ואחריו אין ברירה אלא למתוח קו ברור: מי מהם יזכר, ומי יעלם אי שם במרחבי הזמן.

* לשכוח *

מייקל ביי, במאי

במאי הסרט שאיים ארבע פעמים לעזוב את ההפקה הותיר אחריו שדה חרוך ופגוע. "פרל הארבור" של מייקל ביי הוא סרט רע במיוחד ומשעמם, אבל יותר מכל הוא מטיף לשנאה, בין אם אלה נשים, שחורים, יפנים ואנשים בכלל. עבר כבר הרבה זמן מאז נתקלתי בסרט כל כך גס, וכשם ש"ארמגדון" של ביי נשא מסר איום על מתאבד אקטיבי, שמשון הגיבור ממש, שקודח בלבו של סלע אימתני ומציל חיים באמצעות מותו שלו, גם פה הגיבור בוחר במוות בהסכמה ובאהבה, והפעם, שימו לב, הוא גם נצלב. כן, כן, ישו, על פי ביי, היה מתאבד אקטיבי, מיליטריסט מובהק.

העובדה שאמריקה כולה מתרפקת על עבר בעייתי ונוהרת לסרט בהמונים (למרות שנרשמת ירידה חדה משבוע לשבוע) בעצם אומרת משהו על עידן הסבלנות החדש ועל המופרכות שלו. היפנים באמריקה חוששים עתה מגלי שנאה, ובצדק, כי עוד לא עלו הכתוביות וכבר בא לך לטבוח איזה מלוכסן.

רנדול וואלאס, תסריטאי

וואלאס שילב סיפור אהבה באפוס המלחמתי, ואולי זו עוד דרך לעורר את הציידים החדשים: מאחר שהרומנטיקה כל כך עלובה ההפצצות מביאות לרווחה גדולה, והעין, שכבר סבלה מספיק, מחפשת מעט דם. בן אפלק הטייס מתאהב באחות יפה, שאחר עוברת לזרועותיו של חברו הטוב, טייס גם כן. התקפת היפנים, שמשורטטת ככרוניקה ידועה מראש, מרשימה בהחלט ונרשמת כפתרון למשולש האהבים המפותל. ואכן, דבר מלבד התקפה אכזרית לא יכול היה לפתור נפשות סבוכות שכאלה. אחריו באה נקמה אמריקאית טיפשית במיוחד וסוג מסוים של גאולה.

וואלאס ("האיש במסכת הברזל", "לב אמיץ") מציג משנה תרבותית-מוסרית ולא מתבייש לרגע. ספק אם הוא שמע על ארץ אחת, לא משנה איפה, שאמנם לא ידעה מה לעשות עם הקורבנות שלה, אבל בנתה כמה דברים על חשבונם, אך נראה שהוא למד דבר או שניים מ"טיטניק", "ארמגדון" ובעיקר מ"אקסודוס" הוותיק, בו שירת פול ניומן את עלילת העל הציונית, והוליך, גם אם במשך כמה שעות בלבד, את העם לניצחון. גם פה מגיעים למסקנות דומות לאלו שהגיעו אליהם מנהיגים שונאי יידיש. ההרוגים של "פרל הארבור", אם כך, משרתים נראטיב אמריקאי, בו הופך מותם לצוואה ענקית, ממנה עולה אמריקה מן הים ממש והופכת למעצמת על.

בעיקר מרתקת העובדה שמשהו בכל זאת צבט בלבו או בכיסו של מישהו, ולכן הוחלט לבצע מספר שינויים קטנים בגלגלי הסרטים שיגיעו ליפן, ולהסתיר כמה מהפנינים של וואלאס. ומרתקת עוד יותר העובדה שמישהו שם חושב ששינויים קוסמטיים יכולים לתקן עוול כל כך גדול. שלא יכתוב יותר, בסדר?

קייט בקינסייל, שחקנית

נראה שמאמצה העיקרי של הדמות הנשית הראשית בסרט הוא להיות ליב טיילור. כיצד, אם כך, הופכים לליב טיילור? בקינסייל מנסה לשרבב שפתיים, להזיל דמעה, לגלות אסרטיביות ואופי טוב, אבל בעיקר מעוררת געגוע לכוכבת אמיתית. הליהוק הבעייתי של בקינסייל, שבראשה היפה נטמן הסרט כולו, מוחק כל סצינה וסצינה מהזיכרון. כי עם שנאה ובעיות מוסר עוד אפשר להתמודד, אבל עם גיבורה משמימה שבלתי אפשרי לשרטט תו מתווי פניה לאחר מכן, הסרט הופך כבר לבלתי אפשרי. מה רע לך בהולמרק?

בן אפלק, שחקן

ב"סיפורו של ויל הנטינג" הוא בעצם היה הכוכב, אך כבש את הצופה משום שפינה את הבמה לחברו המוזר. גם ב"ארמגדון" הוא לא עמד במרכז באופן מוחלט ובכלל היה נעים להביט בו. עתה מנסה אפלק, שהוא יותר מכל שליח פיצה/מוכר באוזן/מתקן אופניים, לפזר אבק כוכבים. מדוע אפלק - התקווה האחרונה לבינוניות - בחר לגלם בחור מושלם? האם לא הבחין שבדרך הוא הופך לכלום, לאבק, לעשב שוטה?

אלק בולדווין

לא ברור מדוע הוא עדיין פה, אבל כל אדם מחונך צריך היה לסרב לשאת את המונולוג, שהלך בערך ככה: כשנשאל בולדווין, מפקד הטייסת, מה לעשות, האם לנטוש את המטוס או להשאר עד הסוף, השיב: הייתי מכוון את המטוס למטרה צבאית הטובה ביותר ומתאבד עליה. כל מילה מיותרת. צריך לראות בשביל להאמין.

* לזכור *

לעומת אלה, יש כמה נחמדים שאפשר לסלוח להם: ג'רי ברוקהיימר, המפיק, בעיקר בזכות הקרנת הבכורה, שמסמלת משהו מיכולתו המופלאה לעורר עניין. 2,000 מוזמנים, ביניהם חיילים ששרתו באותה תקופה ובנים של הקורבנות, ולצידם הכוכבים הגדולים. 5 מיליון דולר עלתה התצוגה, שקישרה כמו כלום בין הקורבנות של אז לעיר הסרטים של היום, והוכיחה שוב שהניצחון האמיתי, כמו תמיד, הוא של הוליווד.

וגם: קובה גודינג ג'וניר, שמופיע בתפקיד שולי, לא משמעותי, עם ציטוט קטן מ"ג'רי מגווייר", אבל מזכיר שוב כמה הוא נפלא, גם ברגעים בהם הוא מודבק למכונת יריה והופך לפרא אדם; ג'יימס קינג, שחקנית טריה למדי אבל מאוד נחמדה. מופיעה כאחת מחבורת הבנות (בטי), והיא היחידה שמותה טרם עת באמת מצער; ג'וש הארטנט - שסופיה קופולה, בלשית הטרנדים האולטימטיבית, חטפה אותו קודם לכן לככב ב"חמש ילדות יפות" - מגלם פה את החבר הטוב והמבויש, ולעומת המקבילה האפלקית הוא מעניק תקווה אחרונה לגבר האמריקאי. והאחרון שעוד ראוי לציון הוא מייקל קפלן, מעצב התלבושות, שבעבר כבר ייצר היסטריה עם "פלאשדאנס", והפעם מציע את האופציה השפויה לקיץ. אבל עוד רגע מגיעה אנג'לינה ג'ולי ומי יזכור איזו שמלה היא לבשה כשהיפנים הגיעו העירה.