שובו של מיסטר בלו-סקיי

אתם זוכרים את 1979? "תזמורת אורות החשמל" היתה הלהקה הכי גדולה בעולם, ואי לכך שלטה ללא עוררין במסיבות כיתה ה' עם "מידנייט בלו", שכיכב בריקודי הסלואו. המוטו של הלהקה, שהחל בתקווה להמשיך את הביטלס היכן שעזבו עם "אני ארי הים", השתנה למסע קסם מיסתורי בעקבות ג'ון טרבולטה והדיסקו. האלבום "דיסקברי", בו היו כלולים, בין היתר, "רכבת אחרונה ללונדון", "Confusion" ו"יומנו של הוראס ווימפ", היה אחד האלבומים הכי מצליחים באותה תקופה, עם מכירות של שישה מיליון עותקים ברחבי העולם.

למראית עין, "תזמורת אורות החשמל" היתה להקה מגוחכת. על הבמה ישבו צ'לן ונגן ויולה תמוהים, שליוו הרכב רוקנרול בלבוש צבעוני מזן הסבנטיזי הכי איום, כשבמרכז עמד ג'ף לין, בחור מתולתל עם משקפי שמש כהים ענקיים, חמוש בגיטרה, לא מצודד, נטול כריזמה, ששר סדרה של להיטי ענק שלקחו מכל הז'אנרים שהיו פופולריים בשנות ה- 70: החל בפרוגרסיב רוק (האלבום "אלדורדו", למשל), דרך השפעות המדע הבדיוני של הגלאם (החלליות האגדתיות על עטיפות האלבומים והאלבום "אאוט אוף דה בלו") וכלה בפלירטוט עם הדיסקו (כאמור "דיסקברי") – ועל הכל ריחפה השפעתם הכבדה של הביטלס מהשנים 66'- 68'.

כמו נעלי אדידס, ביורן בורג, סטארסקי והאץ', ג'ון טרבולטה, אוליביה ניוטון ג'ון והמגזין פנטהאוז, הפך המראה והצליל של "תזמורת אורות החשמל" לאחד הסטיראוטיפים הכי מזוהים עם הסבנטיז. שובם עם אלבום חדש, "זום", 15 שנה מאז אלבומם האחרון וחצי שנה לאחר קופסת הלהיטים "Flashbacks" (בה היו כלולים מיטב שירי להקה במיקסים חדשים ונהדרים של לין, כולל ביצוע של לין ל"קסאנדו") היא אירוע נוסטלגי מלבב לכל ישראלי שנהג לצרוח "הו, הו, הו" עם הפתיחה הפרחית וחסרת המעצורים של "רכבת אחרונה ללונדון" במסיבות השכבה. מה גם שמדובר באלבום שהוא כולו הוקרה לצליל של הלהקה – ואלבום נפלא ככזה. והכי חשוב: החללית הישנה מככבת גם על העטיפה הנוכחית.

לין הופך להכי גדול בעולם

היום נהוג לשכוח מזה, אבל ג'ף לין הוא יצרן להיטים מדופלם. אמן של סינגלים. רקורד מייקר. והוא אחד המפיקים הכי גדולים ביקום. אמנם לא היו לו החזון והאש של פיל ספקטור ובריאן וילסון, ובהיסטוריה של הפופ ריק רובין ייזכר, ובצדק, כמפיק חשוב יותר, אבל לין הוא מקצוען אמיתי – שולט באמנות ההקלטה כמו שקרויף הבין כדורגל. אם פיל ספקטור הוא האורסון וולס של הפופ, אז לין הוא שפילברג בימי "שודדי התיבה האבודה" – שניהם קוסמים שידעו לעצור את הזמן. "אני משקיע ימים", אמר פעם לין, "על-מנת שתקליט ישמע כאילו נעשה בדקות". ואם רובין הוא מלך הסלאמס, אז לין הוא מיסטר בלו-סקיי, מולך על השמיים הכחולים, מפיק אך ורק אגדות ואלים חיים ומתים של עולם הרוק: ג'ורג' הריסון ("ענן תשע"), טום פטי ("קדחת ירח מלא" ו-"Into the Great Wide Open"), רוי אורביסון ("You’ve Got it"), דל שנון, הטרוולינג ווילבוריז, פול מקרטני ("Flaming Pie") וכמובן שני השירים המשוחזרים של הביטלס – "חופשי כמו ציפור" ו"אהבה אמיתית" – שנכללו באלבומי האנתולוגיה של ארבעת המופלאים.

לין החל את הקריירה שלו בסצינה המוזיקלית של ברמינגהם כגיטריסט להקת ה"איידל רייס", ומשם עבר כקלידן ל"מוב" (The Move ) בסוף דרכה. יחד עם רוי ווד המוכשר והמתופף וייב בייוואן, הוא הקים כפרויקט צדדי את "תזמורת אורות החשמל", שהפכה להיות הדבר המרכזי בחייהם. ווד עזב לאחר אלבום בודד כדי להקים את "וויזרד", אבל לין המשיך לבדו, כשהוא כותב את השירים הטובים בחייו: "לא יכול להוציא את זה מהראש שלי", אשה רעה", "קסם מוזר", "קו טלפון", "דבר חי", "מיסטר בלו-סקיי", "הופך לאבן", ואל תשכחו את "קסנאדו" ששרה אוליביה ניוטון ג'ון, שהיה השיר הטוב ביותר שנכתב לסרט הגרוע ביותר בכל הזמנים.

כשניגש לרוקנרול, לין לרוב כשל (הביצוע הארור ל"Roll Over Bethoven", למשל), אבל כשניגש לבלדות ("קו טלפון"?), שירי מיד-טמפו ("Confusion"?) ודיסקו ("Shine a Little Love"), היא רקח בקלות קסם מיוחד. הקהל האנגלי נותר אדיש אליו, אבל באמריקה תמיד הצליח. המבקרים אמנם הפליאו בו את מכותיהם, אבל עם כל הטירות והיגוארים שיכול היה להרשות לעצמו לרכוש, לין התעלם באלגנטיות.

לין חוזר לחדר

משנת 87', עת הפיק את "ענן תשע" של ג'ורג' הריסון (האלבום הטוב ביותר של ELO?), נחשב לין למפיק-על. לא היה מפיק מוזיקלי מאז ימיו של פיל ספקטור שהיה לו צליל כל כך דומיננטי שמזוהה איתו. השירים והאמנים איתם עבד התגמדו לנוכח הצליל הקדוש. "אנשים תמיד חשבו שהעבודה עם תזמורת אורות החשמל היתה מורכבת", אמר לין, "אבל האמת היא שזו היתה מוזיקה שהורכבה מהמון חלקים פשוטים".

בעשור וחצי האחרון לין שינה אסטרטגיה: במקום להשיג צליל גדול של תזמורת רוק, הוא מנסה להשיג צליל של להקה אינטימית שמוקלטת כאילו היא מנגנת ליד המאזין באותו חדר. את הצליל הזה השיג לין בסיוע הצבת מיקרופונים בזמן הקלטת כלי הנגינה כמעט ללא שימוש בהידהוד, אבל עם שימוש רב בדחיסת קול (קומפרסיה) שמקרבת, כביכול, את צליל כלי הנגינה אל המאזין. "אני מבזבז זמן וימים על מיקום מיקרופונים", אמר לין, "כי צליל של חדר הוא תמיד יותר יפה מצליל של כל מכשיר אלקטרוני אחר".

והאלבום החדש של "תזמורת אורות החשמל", לא רק שממשיך את הצליל של לין, אלא מכיל, לטוב ולרע, את היתרונות והחסרונות שהיתה למוזיקה של להקת האם. יש בו בלדות, שירי פופ מיד-טמפו ומספר קטעי רוקנרול ישנים, שהם, כמו תמיד, הרגעים החלשים יותר. בניגוד להפקות שעשה לטום פטי, למשל, חזר לין באלבום הזה לכל השטיקים של ELO – החל בשימוש המאסיבי בקולות בפייזינג (בדומה לצליל הקולות של "רפסודיה בוהמית"), דרך ההפתעות האלקטרוניות הקטנות, וכלה בלחני ביטלס עם צליל השירה הכי מלטף על כדור הארץ.

"אני אוהב את ההפקות של לין", אמר פעם ריק רובין, "אני לא יודע בדיוק למה, כי אני מתנגד לדברים רבים שהוא עושה, אבל הוא מוציא את צליל השירה הטוב ביותר שאני מכיר. זה קסם".

לין עוצר את הזמן

יש באלבום החדש שתי בלדות קסומות - "רגע בגן עדן" ו"רק למען האהבה" – שכאילו נלקחו מ"אאוט אוף זה בלו" ו"דיסקברי"; "נמס בשמש" נשמע כמו שיר של טום פטי, מלווה בצבא של גיטרות אקוסטיות, שמתחבר לפזמון ELO קלאסי. "שיר ערש בודד" נשמע כמו שיר ג'ף לין חזק טיפוסי במפגש עם פזמון ביטלסי מרגש; הסינגל "בסדר" – קטע בסגנון "שאפל" עשוי היטב – מזכיר משהו מהאנרגיות של "דונט ברינג מי דאון" המיתולוגי, ו"זר ברחוב שקט" הוא סתם עוד שיר טוב. רינגו סטאר מתופף בשני קטעים וג'ורג' הריסון תורם גיטרות בשני קטעים אחרים, אבל בגדול, לין מנגן כאן בכל הכלים (כולל תופים). אם תחשבו לרגע על כל בני דורו של לין – אלטון ג'ון, בילי ג'ואל, החברים מקווין, פינק פלויד וכאלה, שלא כתבו שיר טוב זה למעלה מעשרים שנה, קל להסיק שהאלבום הנוכחי של מיסטר בלו-סקיי הוא הישג יוצא מן הכלל. הקוסם הזה הוכיח שוב, רגע לפני יום הולדתו ה- 55, שהוא יודע לעצור את הזמן.

Electric Light Orchestra - Zoom (לייבל: Epic. הפצה:אן.אם.סי)