עשרת הגדולים של שי נובלמן

The Kinks - The Kinks Are The Village Green Preservation Society

הקינקס היתה הלהקה שליוותה אותי בתקופת התיכון; היתה להם השפעה עצומה עלי. הייתי צופה שעות על גבי שעות בקליפים ישנים שלהם ומאזין לאלבומיהם (שאת רובם קניתי בטיול משפחתי באיטליה).

שלושת אלבומיהם שיצאו בין 67' ל-69' הם אלבומי חובה. כשכל העולם הפך לפסיכדלי ומונחים כמו "עשו אהבה, לא מלחמה" היו לצו האופנה, בחר ריי דייויס לכתוב בנוסטלגיה על אנגליה הישנה, אותה זכר מילדותו. הרומנטיקה שבו - הערגה לכפרים ירוקים, ישיבה לצד נהר, וולטר וג'וני תאנדר - חבריו הוותיקים שנעלמו, ורכבת הקיטור הישנה והטובה - היתה יוצאת דופן בזמן שיצא האלבום המרתק הזה.

The Move – Greatest Hits

איזו להקה ענקית! הלהקה האנגלית הכי טובה שלא הצליחה באמריקה בשנות ה-60. לבושים בחליפות גנגסטרים, מנפצים טלוויזיות ומכוניות עם גרזנים על הבמה, מסתבכים בשערוריה עם ראש הממשלה הרולד נילסון ומה לא. בין לבין כתבו רוי ווד וג'ף לין כמה עשרות שירים ענקיים, רבי עוצמה ומרגשים. הגיטרות ב"הלו סוזי", ההרמוניות ב"בריגדת האש", הדרמטיות של "מה?" והכוחניות השמיימית של "Message From The Coubtry" הם חלק מהסיבות מדוע The Move תיחשב עבורי להקה מושלמת.

Big Star - #1 Record

התקליט הזה הוא תוצאה של מה שקרה כששני ילידי ממפיס, אלכס צ'ילטון וכריס בל, ניסו להיות הלנון-מקרטני של תחילת שנות ה-70. שתי דמויות פגיעות ועוצמתיות יצרו את תקליט הגיטרות שהמציא את REM ועוד כמה להקות בדרך. הטקסטים הכנים והשבריריים שכתבו עבדו ועדיין עובדים 29 שנים לאחר שהתפרסמו. רצף השירים האחרונים בתקליט, בו מבקש בל סליחה מאלוהים ואילו צ'ילטון סליחה מחברו, וההמנון לזריחה, הם קטעי מוזיקה מצמררים ומדהימים ביופיים.

Scott Walker – Scott 3

אילו הייתי בחורה, הייתי רוצה חבר כמו סקוט ווקר. זמר עם קול מושלם, עמוק ודרמטי מהליגה של סינטרה, טוני בנט וטום ג'ונס, לוק מהפנט וטקסטים מבית סיפרו של ז'אק ברל. כל מה שהכוכב הזה עשה בסיקסטיז היה גדול, וכאן הוא בשיאו, מוקף בתזמורת ובשארם כובש. הסיפורים על רוזמרי, שני החיילים ולואיז הקוקסינל הם בלדות ענקיות שחובטות לך בגוף ובנשמה.

Badfinger – Wish You Were Here

איזו להקה! איזה תקליט! כמה חבל שהוא היה האחרון שהוציאו. Pete Ham הזמר והכותב הגאון, מחלוצי הפאוור-פופ (פה הוא במיטבו עם "דניס") דאג לתלות את עצמו במוסך ביתו פחות משנה לאחר שיצא התקליט הזה (הבסיסט, טום אוונס, הצטרף אליו מעט מאוחר יותר, כשתלה עצמו על עץ בגינה). הלהקה שפול מקרטני גילה והחתים ב-"Apple" וג'ורג האריסון הפיק היתה ענקית באמריקה של תחילת-אמצע הסבנטיז. בתקליט הזה הם במצב רוח ירוד במיוחד, לאחר שמנהליהם שדדו את כספם והם אובדי עצות. ג'ואי מולאנד, הגיטריסט, מביע זאת היטב עם "Got to get out of here" ו-"Should I smoke" הקלסטרופוביים.

Slowdive - Souvlaki

שתי מדליות זהב מוענקות לתקליט זה: 1. התקליט שהכי כדאי לשמוע כשעושים סקס. 2. התקליט שהכי נעים להירדם לצליליו.

Michael Nesmith & The First National Band - Magnetic South

נסמית' היה החבר שהכי אהבתי ב"מאנקיז"; אמנם הוא לא היה חמוד כמו פיטר טורק, או מצחיק כמו מיקי דולנז, אבל תמיד היה מצויד בכובע גרב, משקפי שמש גדולות ומבטא טקסני בלתי ניתן לעצירה. נסמית' היה מחלוצי הקאנטרי-רוק של תחילת שנות השבעים, יחד עם גראהם פארסונס וג'ין קלארק.

זה היה הסולו הראשון שלו, ומוצלח במיוחד: שירי קאנטרי פופ קצרים, חלקם עם קמצוץ פסיכדליה, הרבה גיטרת פדאל-סטיל ומעל לכל אלו מרחף קולו הנוגה והכל כך דרומי.

The Beach boys - Good Vibrations Box Set

אופס... אני לא כל כך בטוח אם זה חוקי. אבל להעמיד אותי בסיטואציה של איזה תקליט ביץ' בויז לבחור זה לא כל כך אנושי. אז בחרתי בקופסה של 5 דיסקים שלהם שמסכמים את הקריירה המדהימה של ההרכב הווקלי הגדול של כל הזמנים. כמעט כל שיר כאן הוא פנינה. למי שחושב שרק "פט סאונדס" ולהיטי הגלישה המוקדמים הם מה שחשוב, נכונה פה הפתעה.

Pink Floyd - A Nice Pair

מהדורה אמריקנית כפולה לשני התקליטים הראשונים של פינק פלויד. זוהי פסיכדליה אנגלית במיטבה, עם כל השירים הגדולים והצבעוניים כל כך של סיד בארט, רוג'ר ווטרס וריצ'ארד רייט. לא עושים כאלה תקליטים היום.

The Who - The Who Sell Out

קיץ 97, אני שוכב שיכור על הדשא הנעים של ריג'נט פארק בלונדון ומאזין בווקמן לפנינה הזאת. סיימתי את המבחן האחרון של השנה באוניברסיטה, והתקליט הזה הוא הפיצוי לכל העבודה הקשה והמרצים המעצבנים של השנה.

זהו תקליט פופ מושלם (גם עטיפת הפופ-ארט היא דליקטס) רגע השיא בקריירה של הלהקה הזאת. השירים הקצרים והמתוקים כל כך ערוכים בכאילו פורמט של תוכנית רדיו, עם פרסומות ביניהם (חלקן נכתבו על ידי הלהקה ואחרות לקוחות משידורי תחנת הרדיו הפיראטית אמיתית). קצר, פוגע, כובש, מסעיר. כמו סרט דוקומנטרי על לונדון הססגונית של שנות ה-60.

אלבום הבכורה של שי נובלמן, "How To Be Shy", יוצא ב-24 ליוני. הפקה: Noble Tunes. הפצה: Unatex.