שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    אותי זה לא מצחיק

    המפגש בין יצפאן למובראק היה אי-הבנה תרבותית: ההומור המצרי מתלונן על קשיי היום-יום אך מרכין ראש בפני המלכות. ההומור היהודי שואף להרוס את הקיים

    פרשת יצפאן-מובארק משקפת נאמנה את עומק אי ההבנה התרבותית הפעורה בין ישראל לבין מצרים ומדינות ערביות נוספות. אלה הן שתי חברות שונות באופן תהומי בקודים התרבותיים שלהן, אשר מתקשות להבין זו את זו. אי הבנה תרבותית זו היא כה עמוקה, והיוותה כבר בעבר סיבה להתפרצות ביטחונית-צבאית.
    פגיעה או לגלוג על נשיא מצרים כמוהם כפגיעה בסדר החברתי המצרי. הנשיא, כמו המלך, או פרעה בעבר, הוא התגלמות הסדר החברתי במדינה צנטרליסטית זו. משום כך פרצה חרדה עמוקה במצרים לאחר ניסיון ההתנקשות בחיי מובארק באתיופיה לפני כמה שנים. ראשי המשטר הגיעו לאחר מכן לברכו על הינצלותו בסוג של "הבעת נאמנות" ("בייעה" בערבית) חדשה. הנשיא הוא הסדר הלאומי, ובהיעלמותו של הנשיא עלול לפרוץ סדר חברתי חדש - אולי איסלמי ואולי אנרכיה.
    במצרים הסדר החברתי גם בנוי בהכרח על פירמידת כוח ריכוזית, שבה כל פרט יודע את תפקידו. במשך אלפי שנים זה היה הכרח, אחרת אי אפשר היה להתגבר על שטפונות הנילוס, לתעל את המים ולחיות במדבר. מסיבה זו קיימת במצרים חקיקה ברורה, האוסרת למתוח ביקורת על הנשיא, על בני משפחתו, על הצבא, על דת האיסלם, המערכת הפרלמנטרית ועוד. ביקורת זו אינה נתפסת שם כחלק מן המהלך הדמוקרטי, אלא כערעור ממשי על יציבות המדינה ועל עצם קיומה. לכן הנשיא הוא המכתיב את הסדר החברתי במצרים.
    בישראל התמונה הפוכה. הסדר החברתי הוא המכתיב ויוצר מנהיגים, או כפי שהם נקראים אצלנו בלגלוג: "פוליטיקאים". הם קטנים, ומותר ואפילו נורמטיבי ללגלג עליהם. הם מנהיגים בגובה העיניים, שאפשר לפגוש בתור לבנק או ברחוב. במצרים הסיכוי של אזרח לפגוש אי פעם את מנהיגו הוא אפסי. המנהיגות שם מורמת מעם, יציבה ונצחית.
    זוהי כהונתו הרביעית של הנשיא מובארק (החוקה, לפני שתוקנה, התירה בעבר רק שתי קדנציות), ויתכן שגם לא האחרונה. בישראל התחלופה רבה, ואין המשכיות בין ממשלות. במצרים שר ההסברה ספוות שריף מכהן בתפקידו כבר יותר מ-20 שנה.
    בישראל, שהיא חברה אינדיבידואליסטית, בניגוד לקולקטיביות המצרית, ספק אם קיימת פירמידת כוח ממשית, ובוודאי שהיא אינה חדה כמו זו שבמצרים. תרבות ההומור הדומיננטית בישראל, כמו זו של מזרח אירופה, נהנית ללגלג על השררה והמלכות.
    גם ההומור המצרי שונה לגמרי מההומור היהודי. הראשון מתלונן על קשיי היום-יום אך מרכין ראש בפני המלכות, שאינה מעורערת. השני ניהיליסטי באופיו, בועט ומתפרע, ושואף לפרק את הקיים, בסגנון סיינפלד, שהוא הומור יהודי במיטבו.
    מכאן שלמצרי קשה מאד להבין סוג כזה של הומור. הוא לא התחנך על ברכיו ואינו מכיר אותו. הוא יזהה אותו כסוג של עלבון. די לראות את כובד הראש שבתוכניות הרדיו והטלוויזיה במצרים כדי להבין שהם יתקשו מאד להבין ניהיליזם בסגנון גל"צי למשל. התרבות הישראלית היא תרבות של צעירים פורקי עול ומתקני עולם. התרבות המצרית היא מסורתית, כבדת ראש וקפדנית, מבוגרת ושמרנית.
    אין ספק שפרשת יצפאן-מובארק גורמת נזק בשתי החברות. אנחנו מלגלגים על המצרים, והם מזדעזעים ממה שהם רואים כחוצפה ישראלית. אפשר להתנחם שכתבה מעין זו - ויש לקוות לדומות לה בעולם הערבי - יבהירו כי מדובר כאן בעיקר באי הבנה תרבותית, ואפילו מאי הבנה כזו ניתן ללמוד ולהשכיל.


    ד"ר גיא בכור, מזרחן

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים