שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מכתבים ברוח
    יוסי בנאי כותב לחנוך לוין. פרק מתוך "מכתבים ברוח"



    לחנוך לוין

    חלפה לה כבר שנה, חנוך, מאותו יום חם ולוהט שבו נפרדנו ממך בבית הקברות, והפרידה הזאת נעשתה בשקט ובצניעות שבהם התברכת עוד כשהסתובבת בינינו. כך ביקשת להיפרד. בלי כל ההספדים המוכרים וללא טקסי האבל המתעוררים לחיים בכל פעם שמישהו מאיתנו יורד אל תהום הנשייה.
    כאיש רגיש, פיקח ונבון אתה הכרת היטב את ה"ריטואל" הצפוי לך, לכן ויתרת מראש על התענוג להציב את ארונך, מקושט בזרי אבל, על בימת התיאטרון. ידעת את אשר עומד לקרות. לאט לאט נכנסים השחקנים והחברים, כשחלקם חמושים במשקפי שמש כהים שמאחוריהן מסתתרות עיניים מלאות תוגה כמתבקש מן המעמד. אתה הלא מכיר את זה, חנוך, ממפגשים דומים בעבר, רק שבהם היית אז בצד החי של הנאספים.
    אחר כך עולים השחקנים-המספידים בזה אחר זה על הבמה ואומרים, בדרך כלל מן הכתוב, דברי קינה והספדים בסגנון הידוע והמוכר: "הוא הקים", "הוא עשה", "הוא היה".
    לא פעם קורה, בעיקר בתקופה של בחירות, כשהרייטינג חשוב כמו אוויר לנשימה, שמגיע גם איזה סגן שר או איש ציבור חשוב מטעם. והוא קורא מן הכתוב את מה שדוֹבר משרדו כתב לו ברוב כישרון. ומכיוון שתיארת לעצמך שזו בערך תהיה התמונה גם ביום מותך, החלטת מראש לוותר על כל הצרמוניה המוכרת והבלתי נמנעת הזאת שטעמה טעם מתקתק של שקרים מכובדים.
    אתה ואני, חנוך, איך לומר, לא כל כך... אני רוצה לומר, גם להכיר אותך ממש בעצם לא כל כך הספקתי. וזה נובע אולי מן העובדה שבכל מה שקשור לעבודתי בתיאטרון יצא לי שֵׁם של "אלוניסט" מושבע. ובצדק. ומסביבך התקבצו רבים שראו בך את ה"אלוני" שלהם. בשיחות שהיו לי פה ושם עם שחקנים שעבדו איתך, הייתי שומע תמיד על התענוג הבלתי רגיל שכרוך בעבודה איתך. וזה, אני מוכרח לומר, העיר בי את חשק לעבוד גם איתך פעם.
    עם השנים גיליתי שגם לך, חנוך, וגם לנסים היתה תפיסת עולם תיאטרלית די דומה. לפחות מן הצד הצורני. גם אצלך וגם אצלו היה לשחקן מעמד עדיף על כל דבר אחר. אצל שניכם תמיד עמד השחקן במרכז הבמה, הרבה לפני פעלולים פירוטכניים ובמות מסתובבות. כי גם אתה וגם נסים ידעתם שהשחקן הוא-הוא המתווך האחד והיחיד בין המחזה הכתוב לקהל היושב באולם. אתם ידעתם היטב שהשחקן הוא השליח. השופר. והוא זה שיכול להחיות את הדמויות ולהפיח בהן אור ונשמה.
    ולמרות הדמיון הרב בעבודת הבימוי של שניכם, היו ביניכם הבדלי גישות די מהותיים לגבי לתכנים. כשנסים אמר "כן", זה מעולם לא היה "כן" מוחלט. ב"כן" של נסים היה גם קורטוב של "אולי". ב"טוב" היה תמיד גם "רע". כמו שב"שחור" היה גם טיפה "לבן", ולהפך. נסים לא תמיד ידע, לכן לא הפסיק לחפש. לפעמים מצא, לפעמים לא כל כך.
    אצלך, לעומת זאת, ה"לא" היה מאוד "לא", כמו ש"תחת" היה מאוד "תחת", ו"הדם" היה תמיד מאוד "דם".


    מתוך "מכתבים ברוח" מאת יוסי בנאי, הוצאת "זמורה ביתן", 172 עמ'

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים