השרביט עובר למיקי

בתרבות המערבית (ובעיקר האמריקנית) קיימת רשימה של "סרטים שראינו בילדותנו ואנו חייבים להעביר לילדינו". חלק קטן מהרשימה הזו התנחל גם בתרבות הישראלית ואחד מהבולטים שבהם הוא "פנטסיה" של וולט דיסני. אותנו עוד גררו לקולנוע כדי לראות את היצירה המפורסמת. ילדי האלף השלישי כבר מקבלים את מנת התרבות הזו בסלון.

ההקדמה הזו נדרשת כדי לסכור (שוב) את פיהם של הטוענים הנצחיים כי "סרט צריך לראות בקולנוע בלבד". מזה כשני עשורים, הוליווד מצלמת כמעט הכל בידיעה שאת רוב חייו יבלה הסרט על צגי טלוויזיה. לכן צומצם מספר השוטים הרחבים למינימום ומספר צילומי התקריב עלה בהתאמה. נכון, "פנטסיה" צולם ב-1940, אבל ממשיכו, "פנטסיה 2000", כבר הותאם למציאות ה-DVDית.

במבנהו, "פנטסיה 2000" הוא שיכפולו המדוייק של הסרט הראשון. הקליפים המוזיקליים הוחלפו, אך הפרינציפ נשאר: לוקחים יצירות "קלאסיות" מפורסמות, עוטפים אותם בקליפים של אנימציה והרי לכם יצירה שיועדה להיות ממוקמת "מעל הזמן". כל עוד "מחול השעות" של פוניצ'לי (בסרט הראשון) והסימפוניה החמישית של בטהובן (בשני) יהיו רלבנטיים, מובטחת תהילת נצח גם לשני הלוויינים של אולפני דיסני, שהופקו בהפרש של 59 שנה.

לזכותם של אנשי דיסני ייאמר, כי הם לא לוקחים את ההצלחה הזו כמובנת מאליה. השינוי בסגנון האנימציה שעבר האולפן הזה בשנים האחרונות (מקווים מעוגלים ופסטליים נוסח "שלגיה" לקווים ישרים ו"חותכים" בכל הסרטים האחרונים) מיוצג היטב גם ב"פנטסיה 2000", לצד התמקצעויות נוספות כגון אנימציה ממוחשבת נוסח "טוי סטורי". אפשר לאהוב או לא לאהוב את השינוי הסגנוני הזה, אבל חייבים להעריך את הרצון להתקדם ולחדש (שפסח, לצערי, על אולפני וורנר).

קחו, למשל, את "רפסודיה בכחול" של גרשווין: במבט ראשון נראה כי סיפור הלווייתנים המעופפים (סרטון מקסים!) מונפש בשיטה המסורתית – ציור ביד על שקופיות, כמו בימי מיקי העליזים. מבט מדוקדק יותר מגלה כי כל האנימציה מבוצעת על-ידי מחשב. לכאורה, המחשב יכול רק לשפר את המוצר: המרקמים והטקסטורות, שפעם הונפשו בדלות יחסית, מקבלים פתאום חיים וריאליזם. אבל כאן גם טמון המוקש: סרט מצוייר אינו ריאליסטי וזה יופיו. לי, אישית, אבדה מעט מהתמימות שבאנימציה, עם ההקפדה על הפרטים הנוספים.

ב"פנטסיה" המקורי כיכב המנצח המפורסם של הפילהמונית של פילדלפיה, ליאופולד סטוקובסקי ואת הקטעים הגיש קריין. ב"פנטסיה 2000" מחליפים אותם שורה של שחקנים ומוזיקאים (סטיב מרטין, ג'יימס ארל ג'ונס, בט מידלר וגם יצחק פרלמן "שלנו"), המציגים את הקטעים. את המוזיקה לכל הקטעים מנגנת התזמורת הסימפונית של שיקגו (בניצוח ג'יימס לוין) וכאן, למעשה, טמונה הקפיצה הגדולה: הקלטה של תזמורת ל-5.1 ערוצים ב-1999 חייבת להישמע טוב יותר מהקלטה על שני ערוצים ב-1940. נכון שגם הסרט הראשון "טופל" עם העברתו ל-DVD, אבל ההבדלים עדיין ניכרים לאוזן.

מה עבר על דונלד-דאק?

ככלל – אולפני דיסני מצטיינים בהבנת פורמט ה-DVD וההכרה כי רוב האנשים יצפו ברוב המוצרים שלהם בסלון. כמובן שגם ב"פנטזיה 2000" הוכלל הקטע הידוע ביותר מהסרט הראשון, "שוליית הקוסם". אבל בסרט הנוכחי, לאחר סיומו, בורח מיקי-מאוס מהמסך ותוך כדי שהוא מחפש את דונלד-דאק (האמור להופיע בקטע הבא) – קולו נשמע מכל אחד מארבעת הרמקולים ההיקפיים. סתם כי בא לנו לעשות "טסט" למערכת.

עצוב לראות מה עוללו אנשי דיסני לדונלד-דאק. בקליפ המלווה את Pomp and Circumstance של אלגר מככב דאק כעוזרו של נח, ההוא מהתיבה. הקליפ מדהים (!) ברמתו (ולא נגלה לכם מה קורה בו), אבל דאק שלנו עוקר מכל תכונותיו ההיסטוריות: הוא כבר לא ממזר, לא ציני ולא תחבולן. כל התכונות שרמזו כי הוא בן חורג לדיסני (שנולד בכלל אצל וורנר?) נעלמו עם השנים ועכשיו הוא סתם ברווז. חבל.

דיסני לא היו הראשונים או היחידים שחיברו את המרכיבים "מוזיקה קלאסית" ו"אנימציה" לכדי נוסחה מנצחת. הפארודיה "אלגרו נון-טרופו" (של מאוריציו ניקטי, האיטלקי שדומה להפליא לגיורא עיני) התכתבה עם "פנטסיה" המקורי. אולפני וורנר גררו את כל כוכבי הלוני-טיונס למלחמה חזיתית, עם אינספור יצירות קלאסיות. אם אני צריך לבחור את הגירסה המצויירת שלי ל"מחול הוולקיריות" של ואגנר, אני שם בצד את הגירסה של "פנטסיה 2000" ולוקח את אלמר פאד, הצועק לברונהילדה שלו "קיל ד'ה ראביט, קיל ד'ה ראביט!". מה לעשות, כשבדיסני הבינו איך עושים כסף, בוורנר עדיין חשבו על הבדיחות.

העותק שהגיע לידי היה לקוי ולכן לא יכולתי להתרשם מהתוספות הייחודיות שהיו אמורות להיכלל ב-DVD. אבל השורה התחתונה נשארת ללא שינוי: אם נהניתם ב"פנטסיה" המקורי – אין שום סיבה להפקיר את "2000". סרט מלבב, מהנה ועונה על כלל הקודש של דיסני: בלתי מזיק.