אני אוהב משמע אני קיים

"לגבי החברה היה זה יותר מרעיון: הוא הפך לקיום עצמו, משום שכדרכם של רעיונות השתבש מהלכו והוא בלע את החיים האמיתיים". (בריאן אולדיס, אל האינסוף)

בעתיד הלא רחוק (לאמריקאי הממוצע מדובר ב-29 ביוני, ואילו במדינת היהודים ימתינו האזרחים עד ספטמבר) נחה תקווה, A.I קוראים לה, והיא כנראה היצירה המסקרנת ביותר של העת האחרונה.

הסרט הוא סוד מאוד גדול, מיוחצן היטב ועטוף באלפי שכבות מבריקות, אך לב לבו פתוח גם פתוח למי שמתאמץ קצת. A.I מבוסס על Supertoys Last All Summer Long, סיפור קצר משנת 1969 של בריאן אולדיס, המציע - רגע לפני המתקפה הגדולה, ולאור המיסתורין שמונע דיון בסרט בכל צורה שהיא - לזוז קצת הצדה ולהפנות את האור לעברו של סופר מרתק, וללמוד דבר אחד או שניים על הדרך שבה ספרות עוברת למסך, ומאיימת על החיים האמיתיים שבחוץ.

אמא לא אוהבת מכונות

אולדיס, שנמצא בשטח יותר מ-45 שנה כסופר, מבקר ומשורר, פירסם כבר למעלה מ-50 ספרים, ספרו "Frankenstein Unbound" זכה לגרסה קולנועית של רוג'ר קורמן ב-1990, ואולדיס עצמו כבר שבע מהכרה מכל ארגון של ספרות מד"ב. אולדיס, מסופרי המד"ב הבריטי, מייצג נאמנה את הגל החדש של שנות השישים: קריאת תגר על החוקים הקפדניים של ז'אנר זה, ומנגד, הצבת דילמות חברתיות-מוסריות בעולמם הסבוך של הרובוטים. כמו רבים אחרים, גם הוא משתמש במדע הבידיוני כתפאורה - מוצלחת, מפתיעה ומבריקה - כדי לתאר מה שקיים ממילא בעולם הרגיל.

Supertoys Last All Summer Long מגולל את סיפורו של דייוויד, ילד כבן חמש שמנסה לאהוב ולזכות בחזרה באהבה של אמו. הנרי, אביו, עומד בראש הפרויקט של יצירת מכונות בעלות אינטליגנציה גבוהה שמטרתן לשרת את האדם, ואמו, מוניקה, אשה מצודדת ומשועממת, מסתובבת בגינת ביתה, שם לעולם שרוי קיץ. בעולם עתידני זה, שמורכב מהולוגרמות מכל סוג שהוא, מנסה מוניקה אחר צהריים אחד לאהוב את בנה, אך ללא הצלחה. דייוויד, מתברר, הוא רובוט בעל אינטליגנציה מלאכותית, להלן: לא אמיתי בדיוק כמו השמש בגן.

העולם סובל מרעב ומפיצוץ אוכלוסין, ולכן יש פיקוח קפדני ובלתי מתפשר על הילודה. מוניקה והנרי, עוד משפחה ללא ילדים, התפשרו על התחליף הסינתטי, שלא מצליח לגעת ללבם. דייוויד, ששפתו מבולבלת (בעיה טכנית, כמובן), מנסה לאמר לאמו כמה הוא אוהב אותה, אך נכשל. בין לבין הוא תוהה האם הוא בכלל אמיתי, שאלה שגדולים ממנו עסקו בה ולא תמיד הגיעו לתשובה חד משמעית. סופה של הדמות הטראגית הזו הוא עצוב ומדכדך: הוריו זוכים בלוטו-הורות המאפשר להם להביא ילד אמיתי לעולם, ובשעה זו לא ממש אכפת להם מהמג'ימיקס הקטנטן.

מדובר בסיפור מקסים ועוכר שלווה, שפותח קובץ סיפורים קצרים של אולדיס על העתיד הלא רחוק. הספר (Supertoys Last All Summer Long) יצא לא מזמן בהוצאה מחודשת (באנגלית) ומכיל לצד עלילותיו של דייוויד, גם סיפורים נוספים על איים קסומים, נשים מעופפות וספינות חלל, ובכולם נמחק הגבול בין האמת לבידיון. בספר וותיק יותר מ-1958, "אל האינסוף" (שתורגם לעברית, ואם תניחו עליו את ידכם אל תרפו), מעלה אולדיס שאלות דומות, והפעם דרך ספינה, שמסעה בחלל נמשך דורות רבים, ובתוכה מתפתחת חברה לכל דבר. מטרת המסע מתאיידת ולשוכנים בפנים לא ברור אם יש עולם אמיתי בחוץ. בסופו של דבר מגלים דיירי הספינה, שקרויים על ידי אלה שבחוץ "סחרחרים" (מאחר שהם חיים מהר כל כך, באופן מסחרר כל כך, פי ארבעה מהאנושות, כלומר: תוחלת חיים של עשרים שנה) שהם הפכו לגזע נפרד, מצומצם ושונה מאלה שמסתובבים בעולם החיצוני. הם הפכו ליצורים מכנים קטנים, לא אמיתיים בעליל, ותוהים, רגע לפני הסוף, איפה נמתח הגבול. אולדיס, שלא נח לרגע, מתעתד להוציא בשנה הקרובה שלושה ספרים נוספים: The Cretan Teat, Jocasta ו-Super-State, אך סיפורו מ-1969 הוא זה שפצע את רוחו של סטנלי קובריק במשך למעלה מ-20 שנה.

סיפורה של יצירת מופת

המשכה של סאגת A.I יכול ללמד משהו על אהבת קולנוע גדולה ואיך צריך לנהל יצירות מופת. סטנלי קובריק התקשר לאולדיס לאחר שנתקל בסיפור והחליט לעשות ממנו סרט. ההתקשרות בין השניים היא ככל הנראה אחד מהמפגשים המרתקים ביותר שידע העולם.

השניים ישבו בטירה הקרה של קובריק, שתו יין ועישנו סיגרים, החליפו פקסים ורשמים, וניהלו שיחות מרתקות על קולנוע וספרות, על שוברי קופות (ההצלחה של מלחמת הכוכבים הלהיטה את מוחו הקודח של קובריק), ועל הדרך בה צריך לעשות סרטים בכלל, וסרטי מדע בדיוני בפרט (קובריק טען שאין צורך להלאות את הצופים בהסברים על חוקיות העולם החדש). אולדיס נדרש לכתוב את הסצינות ללא דיאלוגים, עליהם קובריק התובעני הגיב באופן נחרץ - רובם נשללו בזה אחר זה, אך לעתים גם זכו לחיבוק של מטורף. באחד המפגשים האלה, מעיד אולדיס בהקדמה המחודשת לקובץ סיפוריו, העלה קובריק את השאלה המופלאה: מה אנשים עושים מלבד קולנוע או כתיבה של ספרי מדע בידיוני?

קובריק הציע שהילד יגולם על ידי רובוט "אמיתי". מדוע ויתר שפילברג על הברקה מסוג זו לטובת היילי ג'ואל אוסמנד? דמיינו דמות פיקטיבית לחלוטין, ילד רובוט שיככב בסרט קיץ שיכבוש את העולם, יתראיין אצל קונאן אוברייאן ויזכה, אולי, גם באהבה מוחלטת מצד מליונים. הסלבריטאי הבידיוני הראשון נברא, ומכאן קצרה הדרך ליצירת מציאות הזהה לזו שבסרט. אולי פה מקופלת התשובה לשאלה שעומדת בבסיס A.I. אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו בשר ודם, רצוי עם שפתיים עבות ומוח חלול (ושימו לב איך בין רגע מתפתח שיח שלא יבייש פוליטקלי קורקט מכל סוג שהוא, כשאת תפקיד הקורבן ממלאות מכונות). שפילברג, אם כך, כבר השיב. קובריק יצר סקיצות ורישומים של הדמויות וקווי העלילה, אך גם הותיר אחריו לא מעט ברדק. במקום לעשות סדר הוא התמסר ל"עיניים עצומות לרווחה". לאחר מותו ביקשה אלמנתו משפילברג להמשיך את מפעל A.I, ולאחר התלבטות (הוא צריך היה לביים את "הארי פוטר ואבן החכמים", ילד נוסף עם חסך חמור באהבה) החליט להיכנס לנעלי הגאון ולנפק לעולם השבע עוד יצירת מופת.

אולדיס כתב ב-1999 סיפור המשך "Supertoys When Winter Comes", אותו העביר לשפילברג. אולדיס המשיך והציע לשפילברג פתרון מופלא: הילד בן החמש יפגוש במפעל את הילדים-רובוטים הנוספים. שפילברג ביקש לקנות גם את המשפט הבודד הזה, בעקבותיו נכתב "Supertoys In Other Seasons”. שני סיפורי ההמשך מופיעים בקובץ, ויחד מותחים את העולם הרגשי של דייוויד ושל הקוראים לשיאים חדשים.

נצחונו של רעיון

לא ברור מה מתוך אלה יופיע בסרטו של שפילברג, כי האחרון הפקיע את A.I והפך אותו ליצירה משל עצמו. לאחר שנים רבות בהן לא חתום היה כתסריטאי, ישב שפילברג במשך כארבעה חודשים להשלים את כתיבת התסריט, שכבר בדרפאט הראשון, טוענים, היה מושלם. הסרט צולם במשך חמישה חודשים תחת מעטה סודיות מיוחצן היטב. ג'וד לאו, כוכב הסרט, מספק ב"פריימייר" האחרון מעט פרטים, ומגדיר את הסרט כאגדה עתידנית. בעולם זה מסתובבים רובוטים הקרויים Mechas, ומטרתם היא אחת, לשרת את האדם. חלקם גננים, אחרים מספרים בדיחות או סתם משרתים, ואילו אחד, יחיד במינו, הוא ילד. כצפוי, לא כל בני האדם אוהבים את היצורים החדשים האלה. לאו משחק כרובוט-מאהב, שנועד להביא את בני האדם לעינוגים גופניים שלא מהעולם הזה. מגיע לנו.

הרעיונות המופלאים של אולדיס מ-69' החלו אם כך לבלוע את החיים מסביב: ההיסטריה המלווה את הסרט כבר קיבלה חיים משל עצמה, ובמרכזה דיון בשאלה האם ניתן לאהוב מכונות. אפשר לאהוב אותן, טוענים שם באתר הרשמי של הסרט, כשם שנהגים נקשרים למכוניותיהם, אבל מה זה בעצם נותן? אהבה, כך אומרות הדמויות הפיקטיביות שמערך יחסי הציבור של שפילברג הגה, מבדיל את האדם מכל יצור אחר, ומה הטעם לאהוב את מי שלא מסוגל לאהוב בחזרה?

לאור כל אלה, נראה שהדבר הנכון ביותר היה להעביר את הפרויקט לידיו הנאמנות של שפילברג. אומרים שאי.טי עבר עתה לעולם של מבוגרים, שזו יצירה מאוד אישית של שפילברג (עד כמה שאישי תופס בהוליווד), שהוא עבד עליה ללא הפסקה והשקיע את נשמתו, שהיא קשורה להתבגרות של שבעת ילדיו, ואולי גם להתבגרותו שלו, ובכלל, שהעולם יישפט לפני A.I ואחריו. ילד שלבו מתכת עומד לכבוש כל מה שרק אפשר, לערער אולי על חיינו האמיתיים, ולתת קיום ממשי לרעיון קודח של סופר מצוין, במאי מבריק ויחצן אחד גאון. העתיד כבר פה.